על ההפגנות להתמקד בהדחת נתניהו

המסר הכי אפקטיבי שנדרש במחאת בלפור הוא דווקא "רק לא ביבי". אפשר לצופף תחתיו, כמעין מטריה נטולת-פניות, את מתנגדי הכיבוש, את נפגעי משבר הקורונה, את הנאבקים בשחיתות השלטונית וגם את החרדים, את הליכודניקים ואת אנשי המרכז שקצה נפשם בנתניהו
נירוס

בקרב פעילים פוליטיים ומפגינים בכל התחומים, עולה מפעם לפעם שאלה עקרונית שיש לה תצורות שונות: האם נכון/ ראוי/ כדאי לאחד כוחות ולהיאבק נגד ״כל העוולות״, משום שכולן קשורות זו לזו, או שעדיף לפצל את המחאות ולהיאבק בכל פעם בעד מטרה אחת קונקרטית. אני סבור, כמעט תמיד, שהאפשרות השנייה עדיפה, וכך אני סבור גם בקשר לגל המחאות הנוכחי.

מתנגדי המחאה מעלים חדשות לבקרים את הטיעון הבא: ״בתקופה הנוכחית, שבה כל האזרחים נדרשים לשמור על ריחוק חברתי, ההפגנות מהוות מוקד של התקהלות ושל הפצת הנגיף. אמנם הזכות להפגין היא זכות יסודית במדינה דמוקרטית, אבל איך אפשר להצדיק את העובדה שבבתי הכנסת, באולמות הקונצרטים ובאולמות האירועים אסור להתקהל ואילו רק בהפגנות מותר?״

שמעתי ראיונות עם כמה וכמה מפגינים, שנשאלו שאלות מהסוג הבא: ״על מה אתם מפגינים בעצם?״ – או: ״מה הדרישות שלכם?״ – והתשובות היו תמיד כלליות ומעורפלות. המשיבים דיברו על כך שיש להפגנות מגוון רחב של נושאים ושאנשים שונים מגיעים להפגין מטעמים שונים ובשם מטרות שונות. כמו כן, שוב ושוב נשאלת השאלה: ״הרי התקיימו בחירות לפני שלושה חודשים, הממשלה הזו נבחרה באופן דמוקרטי, 11 שופטי בג״צ פסקו פה אחד שנתניהו יכול לכהן בתפקיד ראש הממשלה – אז מה אתם רוצים? למה אתם מסרבים לקבל את הכרעת הרוב?״ – וכן: ״האם מטרת ההפגנות להביא לבחירות נוספות? האם אתם סבורים שבחירות נוספות תבאנה שינוי משמעותי במפה הפוליטית?״. או כפי שסיכם זאת קלמן ליבסקינד באחד הראיונות שערך: ״האם לאור כל הטענות לעיל, אתם בכל זאת טוענים שהממשלה הזאת איננה לגיטימית?״.

כל השאלות הללו הן חשובות ומוצדקות, וראוי להשיב עליהן. אני סבור שלא כדאי ולא נכון למזג במסגרת ההפגנות הללו את כל הנושאים הראויים לגינוי ולמחאה ושמוטב למקד אותן סביב מסר צר אחד.

ראשית, באשר לשופטי בג״צ: הם פסקו שאין להם סמכות לפסול את מועמדותו של נאשם בפלילים וכי לא נמצאו להם אדנים משפטיים משכנעים לפסילת מועמדות כזו. שופטי בג״צ כבולים ללשון החוק, להלכה הפסוקה ולמגבלות של הסמכות השיפוטית המוטלות עליהם. אנחנו, הציבור, לעומת זאת, איננו כבולים למגבלות הללו ומותר לנו לבוא בדרישות שאינן נובעות בהכרח מלשון החוק ושאינן מצומצמות למגבלות הדין והפסיקה. יש לנו מנדט רחב יותר ויש לנו לגיטימציה להציג דרישות מוסריות, ערכיות ועקרוניות, בעלות חשיבות ציבורית.

שנית, לגבי הטענה שנתניהו נבחר על-ידי רוב הציבור בארץ ושהמפגינים מייצגים דעת מיעוט: בישראל נהוגה שיטת הצבעה פרלמנטרית, ולא נשיאותית. אף אחד לא הצביע ״ביבי״ בבחירות, אלא הצבענו לרשימות לכנסת, ששלחו נציגים מטעמן לשמש כחברי כנסת, שחתמו על הסכמים קואליציוניים, שהרכיבו ממשלה. ההבדל הזה הוא קריטי, משום שבתור חרדי, שרוצה נציגות גדולה ככל הניתן לציבור החרדי בכנסת, אני מוכרח להצביע לרשימה חרדית, אפילו אם אני שונא את ביבי ומייחל לראש ממשלה אחר. אני שוקל מכלול של שיקולים ומצביע לרשימה שמייצגת אותי באופן הטוב ביותר – אין הדבר מהווה הבעת אמון בנתניהו. אם הדבר הזה נכון לגבי חרדים, כמובן שהוא נכון לגבי מצביעי כחול-לבן ולגבי מצביעי העבודה, שלכל הפחות רבים מביניהם מרגישים נבגדים, מאוכזבים ומתוסכלים מהעובדה שחברי הרשימות שקיבלו את הקולות שלהם אפשרו לנתניהו להרכיב את הקואליציה.

נתניהו הוא אשף בהרכבת קואליציה. לא משנה מהן תוצאות הבחירות, מהי המפה הפוליטית המתקבלת בכנסת, תמיד הוא מצליח להיות מי שירכיב את הקואליציה ולמשוך לתוך הממשלה בראשותו גם את יריביו הפוליטיים הגדולים ביותר

זוהי למעשה אחת הנקודות המתסכלות ביותר עבור מצביעי מרכז בכל מערכות הבחירות בעשורים האחרונים. נתניהו הוא אשף בהרכבת קואליציה. זה בוודאי אחד הכישורים המוכחים ביותר שלו: לא משנה מהן תוצאות הבחירות, מהי המפה הפוליטית המתקבלת בכנסת, מה התחזית לגבי ״רצון הבוחר״ – תמיד הוא מצליח להיות מי שירכיב את הקואליציה ולמשוך לתוך הממשלה בראשותו גם את יריביו הפוליטיים הגדולים ביותר – פעם זה יעלון ולפיד, פעם זה לבני, פעם זה מפלגת העבודה על ראשיה המתחלפים ומגולחי השפם ופעם זה גנץ.

אבל מלבד הטענה הפשוטה הזו, לאמיתו של דבר, ההבדל בין בחירות נשיאותיות לבין הצבעה לרשימות עשוי להיות רלבנטי גם בקשר למצביעי ליכוד: אם אני ליכודניק בדם, מאמין בדרכה האידאולוגית של תנועת החירות, מרגיש שאני שייך אליה שבטית והיסטורית – אני בוודאי אצביע ליכוד גם אם אני שונא את ביבי באופן אישי.

לעניין זה יש חשיבות קריטית, משום שחרדים וליכודניקים ואנשי מרכז יכולים לעמוד בהפגנות בבלפור ולקרוא לביבי להתפטר, אבל להצביע שוב, בבחירות הבאות, ליהדות התורה, לליכוד ולכחול-לבן. למעשה, זה בדיוק המצב. לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 48.5% מהנשאלים שהגדירו עצמם ימניים או מצביעי ימין, השיבו שנתניהו צריך להתפטר מתפקידו בשל המשפט הפלילי המתנהל נגדו. אין לצפות שאחוזים משמעותיים מהאנשים הללו ישנו את דפוסי ההצבעה שלהם אם תתקיימנה כעת בחירות חדשות.

אז אמנם נתניהו ניצח בפריימריז שנערכו בליכוד, ואת זה קשה לקחת ממנו, אבל זה אומר רק שהוא נהנה מתמיכה בקרב עשרות אלפי מתפקדי הליכוד שהצביעו בפריימריז, לא בקרב הציבור הרחב בכללותו. כאמור, שופטי בג״צ לא פסקו שנאשם בפלילים הוא ראש ממשלה ראוי, ואין זה נכון לומר שנתניהו נבחר על ידי רוב העם או שיש לו תמיכה בקרב הציבור הרחב אלא רק שהשיטה הפרלמנטרית מאפשרת לו לעמוד בראש הקואליציה – אפילו אם מרבית הציבור מעוניין בפרישתו.

כל זה מוביל אותי לתשובות שעולות בדעתי לאחדות מן השאלות שפירטתי למעלה: מטרת ההפגנות אינה להוביל לבחירות נוספות, משום שאין מקום להניח שבחירות נוספות יחוללו שינוי משמעותי במפה הפוליטית. מטרת ההפגנות היא להביא לכך שנתניהו באופן אישי יתפטר ויפרוש מהחיים הפוליטיים. המפגינות והמפגינים מבקשים למחות משום שהממשלה בראשות נתניהו אינה ״לגיטימית״, גם אם אין עילה משפטית לפסול אותה. היא לא לגיטימית מטעמים ערכיים, ציבוריים, מוסריים – מנקודת מבט רחבה יותר מזו שיש לשופטי בג״צ.

כל זה מוביל אותי גם לתשובה שאני מציע בקשר להפגנות בימי קורונה: הטענה שלפיה ״הזכות להפגין היא זכות יסודית, אבל בגלל המגיפה צריך לבלום אותה״ מדגימה אי הבנה של זכות ההפגנה. מדינה דמוקרטית מבטיחה מספר חירויות לאזרחיה, כגון חופש הדת והפולחן, חופש התנועה וכן הלאה. החירויות הללו הן יסודיות אבל לא מוחלטות, והן עלולות להידחות לעתים בשם ערכים חשובים אחרים, כמו בריאות הציבור או שלום הציבור. הזכות להפגין היא שונה. זה לא שאנשים ״אוהבים להפגין״, כמו שהם אוהבים ללכת לקונצרט, ולכן צריך לאפשר להם לעשות זאת. זה לא שאנשים ״רוצים להביע את דעתם״, כמו שהם רוצים להתפלל בציבור, ולכן אסור למנוע את זה מהם. זה משהו אחר בתכלית – הפגנות הן האמצעי המשמעותי ביותר שבאמצעותו אזרחים יכולים להיות מעורבים פוליטית. זהו הכלי האפקטיבי ביותר שמצוי בידי הציבור הרחב להשפעה על נבחריו, על החלטותיהם ועל פעולותיהם. כשאזרחים יוצאים להפגין הם יוצרים לחץ פוליטי ומעבירים מסרים לבעלי התפקידים ולנבחרי הציבור ומנחים אותם כיצד לפעול. במלים אחרות: הפגנות הן מה שהופך מדינה דמוקרטית למדינה שבה העם הוא הריבון.

אמנם אנחנו מצביעים בבחירות לכנסת אחת לארבע שנים (או, אם נודה על האמת, ארבע פעמים בשנה) – אבל הפעולה הזו רק קובעת מי יהיו השליחים שלנו, הנציגים שלנו, שעובדים בכנסת עבורנו. בזה לא תמה ״האחריות הניהולית״ שלנו ביחס למדינה וביחס למשרתי הציבור שבחרנו. עומדת לנו הזכות, והחובה האזרחית, להמשיך להנחות אותם, להעביר להם מסרים ולהפעיל עליהם לחצים על מנת שימלאו את תפקידם בהתאם לרצונות שלנו – בהתאם לרצון העם.

אילו הייתה הממשלה אוסרת על הפגנות בשל הקורונה, היה הדבר דומה למצב שבו הממשלה סוגרת את העיתונות החופשית, את בג״צ, את הייעוץ המשפטי או מבטלת את הבחירות. אילו הייתה הכנסת מצביעה כעת בעד פיזור הכנסת, והממשלה הייתה מונעת קיום בחירות עד אחרי ״משבר הקורונה״, לתקופה בלתי מוגבלת – היה בזה משום ביטול אופייה הדמוקרטי של המדינה. לאיסור על קיום הפגנות יש מעמד דומה.

מפגינות ומפגינים בבלפור, 1.8.2020. צילום: אבי ילאו

חבל "לבזבז" את המחאה על שלל מסרים

ומכאן אני מגיע אל הנקודה האחרונה במערכת הטיעונים שלי, שאיתה פתחתי: להפגנות יש מעמד חריג, בהשוואה לתפילה ולאירועי תרבות, למשל, משום שהפגנות, בתור אמצעי ליישום העיקרון של ריבונות העם, מעמידות דרישות בפני נבחרי הציבור. הפגנות הן מעשה פוליטי. לכן, נראה לי חבל, נראה לי לא נכון, ״לבזבז״ את המחאה על שלל מסרים, אמירות וערכים, שאינם מבקשים לשנות משהו קונקרטי, שלא עומדת מאחוריהם תביעה פרקטית, חד-משמעית, אלא רק רצון חזק ״להביע את דעתנו״ או ״להשמיע את קולנו״. אותו הדבר נכון גם לגבי הפגנה שסופחת לתוכה מגוון גדול מדי של דרישות, אמירות או טענות מסוגים שונים. אם אין לנו תביעה קונקרטית, אם אין לנו מטרה ממשית שאותה אנחנו מבקשים להשיג, אז מה הטעם? אז לשם מה לצאת מהבית ולמחות?

הכיבוש משחית ויש לסיים אותו לאלתר. הרצח של איאד אל-חלאק מזעזע ואת הרוצחים יש להעמיד לדין. האלימות המשטרתית נפשעת ויש להיאבק בה ולרסן אותה. היחס של אוחנה למפגינים הוא בלתי נסבל ויש להוקיע אותו. הממשלה המנופחת הזו מנהלת את המשבר הבריאותי והכלכלי הזה באופן כושל ורשלני, תוך הפגנת ניתוק מוחלט ואדישות לסבל של הציבור. למותר לציין, שלכל אחד עומדת הזכות להביע את דעתו בכל נושא, אבל כדאי, לדעתי, ומוטב, לדעתי, לצופף שורות סביב מסר אחד ויחיד, סביב מטרה קונקרטית אחת שאותה אנחנו מבקשים להשיג באמצעות ההפגנות הללו.

המצב כרגע נראה בערך כך: תחילה מפגינים על משהו, אחר כך עיריית ירושלים מפנה את אוהל המחאה ואז מפגינים נגד עיריית ירושלים. אחר כך המשטרה מרסנת את ההפגנה באלימות ואז מפגינים נגד אלימות משטרתית. בהמשך אוחנה מנסה לשתק את המחאה ואז מפגינים נגד אוחנה. ואז פוליטיקאים מזנים את העירום הנשי ואת היבטיו הפוליטיים ובעקבות כך מפגינים נגד הזנייה של הגוף הנשי. לטעמי, כל זה מפספס את המטרה.

המכנה המשותף של כלל הטענות והאמירות המושמעות על-ידי המפגינים השונים, הוא הדרישה שנתניהו יתפטר ויפרוש מהחיים הפוליטיים. אם בגלל מדיניות האפרטהייד והכיבוש שהוא מנהיג כבר שני עשורים באופן דורסני וקיצוני יותר מכל מה שראינו לפניו. אם בגלל השחיתות והעדפת האינטרסים של מיליארדרים ומקורבים למיניהם על פני האינטרס הציבורי הרחב (״הון, שלטון, עולם תחתון״). אם בגלל העבירות הפליליות עצמן, פרשיות השוחד למיניהן והנכונות לגרור אל התהום ואל הכאוס את כל המדינה במסגרת המאבק המשפטי הפרטי שלו, תוך רמיסה תקשורתית של מערכת המשפט ונציגיה – ואם סתם בגלל ניגוד העניינים האינהרנטי, החולש על כל התחומים, הנובע מהיותו נאשם במשפט פלילי ומנהל המדינה במקביל. אם בגלל מדיניות כלכלית שהביאה אותנו לעוני ולפערי המעמדות החמורים ביותר במדינות ה-OECD, בגלל דילול הסקטור הציבורי וייבוש של מערכות הבריאות והרווחה ואם בגלל הניהול הכושל של המשבר הבריאותי והכלכלי הנוכחי. אם בגלל השסעים בעם או בשל האופן שבו הרטוריקה שלו הביאה למיסוד של שנאת ערבים והכשירה את האלימות כלפיהם, וכפועל יוצא, בסופו של דבר, הובילה לאלימות משטרתית כלפי כלל האוכלוסיות.

אחד השלטים בהפגנות בבלפור נשא את הקריאה: "רק לא 'רק לא ביבי'". שמעתי מפגינים מדברים על הצורך להרחיב את ההפגנה ולהשעין אותה על מסרים ערכיים רחבים ועמוקים יותר. לעניות דעתי, ההיפך הוא הנכון. דווקא המסר הצר, הסתמי כביכול, ״רק לא ביבי״, הוא הכי אפקטיבי. תחת המסר הזה אפשר לצופף, כמעין מטריה נטולת-פניות, את מתנגדי הכיבוש, את נפגעי משבר הקורונה, את הנאבקים בשחיתות השלטונית וגם את החרדים, את הליכודניקים ואת אנשי המרכז שקצה נפשם בנתניהו.

תשאלו אותי: ״ואם נתניהו יתפטר, והימין שוב יעלה לשלטון בבחירות נוספות, עם מנהיג ימני אחר. זה עדיף מנתניהו?״ התשובה היא: כן. מעולם לא היה לנו מנהיג כה מושחת, כל כך חסר עכבות, כל כך בלתי ממלכתי, שכל אוניו מכוונים אל הבייס הפוליטי הצר שלו בקרב מתפקדי הליכוד. מעולם לא היה לנו מנהיג מפלג ומסוכן כנתניהו.

מעולם לא היה לנו מנהיג כה מושחת, כה חסר עכבות, כל כך בלתי ממלכתי, שכל אוניו מכוונים אל הבייס הפוליטי הצר שלו בקרב מתפקדי הליכוד. מעולם לא היה לנו מנהיג מפלג ומסוכן כנתניהו

תשאלו אותי: ״האם אני באמת חושב שיש בכלל סיכוי? האם לדרישה כזו תהיה איזושהי השפעה עליו?״ התשובה היא: אולי. אם נהיה ממש ממוקדים. אם נצא באלפים, בעשרות אלפים, במאות אלפים, יום אחרי יום, ונביע בקול אחד, רחב עד מאוד, שמבטא דרישה מאוד מדויקת וקונקרטית, שרובו הגדול של הציבור בישראל שותף לה. אם נשבש את שגרת היומיום לאורך זמן. אם לא נוותר עד שביבי יתפטר – אז אולי. אמנם לבנאדם הזה אין עכבות. אמנם דעת הקהל לא מעניינת אותו. אבל אם נצליח לגייס כוח פוליטי חזק באמת, נחוש באמת, אולי בסוף לא תהיה לו ברירה.

לחלופין, אולי אם נכוון את כל הלחץ כלפיו, באופן אישי, תהיה לדבר השפעה עקיפה. ההפגנות הללו עשויות לגרום למתפקדי הליכוד לשקול מחדש את התמיכה בו, הן עשויות לגרום לחברי הכנסת החרדים לשקול מחדש את הקואליציה איתו, הן עשויות לתת רוח גבית לנציגי השמאל והמרכז למיניהם, לליברמן ואפילו לבנט שלא לתמוך בו בהזדמנות הבאה, לאחר הבחירות הבאות.

כך או כך, חשוב בעיני להתגבר על ״הסחות הדעת״ בדמות אוחנה, האלימות המשטרתית והבריונים של לה פמיליה, ולדבוק בדרישה אחת, פשוטה וחד משמעית, שצריך שתעמוד בלב ליבה של המחאה הזו: שנתניהו יתפטר ויפרוש מהחיים הפוליטיים. נכון בעיני להתמקד במסר המדויק הזה, כדי שהמחאה תוכל למשוך פנימה ציבורים רחבים ככל הניתן – גם כאלה שאין ביניהם הסכמה לגבי שום דבר אחר – וכדי שיהיה לה סיכוי להשיג הישגים פוליטיים ממשיים.

נירוס הוא מורה דרך בן 36, המתמחה בהדרכה היסטוריוגרפית ובנרטיבים פוליטיים ודתיים. מתגורר בת״א עם בן-זוג וכלבה ומנהל את הבלוג כתמים

הפגנה מול מעון רוה"מ בבלפור, 1.8.2020. "אם נצליח לגייס כוח פוליטי חזק באמת, נחוש באמת, אולי בסוף לא תהיה לו ברירה" צילום: חן משגב
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חזי

    העוקץ? מאמר מהזווית השמאל-ציוני-רק-לא-ביבי? האמנם?