שיראל חבורה בסך הכול זעק לעזרה

לפני כשלושה חודשים איבדה משפחת חבורה את בנם שיראל (30), מתמודד נפש שנורה למוות בנסיבות מחרידות דווקא על ידי מי שנקראו להושיט עזרה. המשפחה, שהתקשתה להשתלט לבדה על הבן שהיה כפי הנראה בעיצומו של התקף פסיכוטי, הזעיקה את המשטרה לביתם בראש העין. בניגוד לנוהל המשטרתי לטיפול במתמודדי נפש, שוטר הגיע לבדו לטפל בקריאה, ולאחר ששיראל רדף אחריו עם סכין ודקר אותו ברגלו, ירה בו השוטר כ-8 כדורים, רובם בעוד שיראל שוכב על הכביש ומדמם למוות. שכונה שלמה נכנסה להלם. 

בתקשורת המיינסטרים מיסגרו את האירוע כך: "שוטר ירה למוות באזרח שדקר אותו בראש העין". בכתבה שלפניכם אבקש להציע מסגור אחר לאירוע הטראגי, לנסיבותיו ולכל ההשתלשלות שקדמה לו.

למזלה של משפחת חבורה, יש בידיה תיעוד רציף ומתוזמן של ההתרחשות כולה, מרגע הגעת השוטר אל השביל המוביל לבית ועד לרגע שבו – כעבור לא פחות מ-11 דקות מבוזבזות – נורה שיראל למוות. לטענת בני המשפחה, בזמן היקר הזה עשה השוטר כל טעות מקצועית אפשרית, על אף התראותיהם החוזרות שזכו להתעלמות. היה זה השכן שמיהר להעביר לידי המשפחה עותק של סרטון ממצלמת האבטחה שלו בטרם יניחו עליו השוטרים יד. מדובר בתיעוד מטריד מאד, בלשון המעטה, שעד כה רק חלק קצרצר ממנו פורסם על ידי המשטרה. הגרסה המלאה נמצאת בידי המשפחה, שלא מפרסמת אותה במלואה בשלב זה משיקולים משפטיים. כאן, לראשונה, אנו מביאים את התיעוד מרגע הגעתו של השוטר לבית המשפחה בצהרי 30.04.20 ועד הדקות שלאחר הירי. לסרטון אמנם אין סאונד, אבל בביקור בבית משפחת חבורה, ההורים אריאלה ויואל והאחים יהלום וספיר מסבירים לנו בדיוק מה אנחנו רואים ומה נאמר באופן שתואם לשפת הגוף ולהתרחשויות.

וכך התגלגל האירוע:

בשעה 14:39:30 נראה שוטר סיור מהתחנה הסמוכה מחנה את הניידת ונעמד בשביל המוביל לעבר בית המשפחה. הוא מסרב להיכנס בשל מגיפת הקורונה וקורא מהשביל לבני המשפחה. שתי דקות מאוחר יותר, ב-14:41:40, מי שיוצא ראשון לקבל את פניו הוא שיראל עצמו. הם נראים משוחחים בנחת. בני המשפחה סבורים שאולי הלך הרוח הנינוח של השיחה הזו פגע בדריכות השוטר, שציפה לפגוש אדם בהתקף אלימות או זעם.

ב-14:42:34 מצטרף גם האב יואל והשיחה נמשכת: "הנה כאן חולפת חתולה לידם בזמן שהם משוחחים ושיראל מצביע עליה בידיים ובעצם מסביר את עצמו לשוטר, ואומר שהוא רוצה לדקור אותה", מסבירה האחות יהלום. לדברי יואל, השוטר שואל בתגובה את שיראל: "למה אתה רוצה לדקור אותה?" ושיראל משיב: "אני לא רואה פה חתול, אני רואה פה אריה". יואל מנסה להסביר לשוטר שהמצב מסוכן. "אמרתי לו שהילד לא מרגיש טוב. הוא חולה והוא צורח," הוא מספר. "הראיתי לו את החתולים ואת הכלבה שלנו, אמרתי לו שהוא רוצה לדקור אותם. שיראל לידי אומר לו 'כן, אני רוצה לדקור את החתולים ואת הכלבה'. השוטר עונה לו: 'כן? באמת?' אז שאלתי את השוטר אם זה שהוא מאיים לפגוע בבעלי חיים זה לא נחשב אלימות, והוא אומר לי 'לא'. אמרתי לו, תבדוק בקשר עם האחראי שלך אם זה לא נחשב אלימות, הוא בודק ואומר לי שזה לא נחשב. עורך הדין שלנו טוען שזה לגמרי נחשב אלימות. עכשיו שיראל כל הזמן הזה עוד שמה לידי וליד השוטר, והזמן עובר ואני אומר לו 'שמע, הילד יכול להיות מסוכן'. השוטר לא משתכנע. הוא אומר לי ליד שיראל 'יש לי טייזר, וחוץ מזה אני מכיר אותו הוא ילד טוב, אני מכיר אותו. יש לי פה טייזר וחוץ מזה, כבר הרבצתי לו פעם'.

בשעה 14:44:45 שיראל עוזב את השניים וצועד חזרה בשביל לעבר מרפסת הבית. יואל נשאר לשוחח עם השוטר.

ב-14:45:40 יהלום ששבה בדיוק מיום עבודה מצטרפת לאביה בשיחה עם השוטר ולדבריה מנסה גם היא לשדל אותו לבצע את תפקידו ולהסביר לו שהוא לא קורא נכון את הסיטואציה. היא מבקשת לשכנע אותו ששיראל מטעה, שהוא אמנם ילד טוב אבל במצב הזה הוא עלול להיות מסוכן. יואל מספר: "אני מתחנן אליו שהילד לא במיטבו, והוא חוזר על עניין הטייזר ועל זה שהוא פעם הרביץ לו גם מול יהלום. הילד שמע את זה, לך תדע מה האמירה הזאת עשתה לו".

ב-14:47:44 יואל עוזב את השוטר ושב למרפסת הבית שם הוא יושב לשתות קפה ומשגיח על שיראל. לדברי יואל, בשלב מסוים שיראל נכנס למטבח ומתחיל להכין לעצמו חביתה. אריאלה – שלא היתה בבית – טוענת שגם זה סימן לפער בין המילים למעשים. כלומר ששיראל איים לדקור, אבל בפועל היה עסוק במשהו אחר ובעצם הכול היה קריאה גדולה לעזרה. בינתיים, יהלום ממשיכה בשיחה עם השוטר ולא מצליחה לשכנע אותו בצורך לפעול. לדבריה, הוא אומר לה שהוא לא רואה פה אלימות, ושללא אלימות אין לו עילה לבצע מעצר. כל הזמן הזה התחושה היא שהוא רק רוצה להסתלק כבר, היא מספרת.

ב-14:49:01 השוטר עושה מספר צעדים לכיוון מרפסת הבית ונעצר שם באופן שמוציא אותו מהפריים. יהלום בעקבותיו. שניהם עומדים שם והשוטר משוחח שוב בקשר. יהלום משחזרת: "הוא צעק שם לאחראי שלו ששיראל מדמיין את החתול כאריה ומאיים לדקור, וקצת בעצבים אומר 'אין לי מה לעשות פה'".

ב-14:49:30 יהלום נכנסת הביתה.

ב-14:50:40 שיראל יוצא לפתע מהבית עם סכין בידו ומתחיל לרוץ על השביל לכיוון השוטר, שעוד עומד מעט פנימה מתחילת השביל כשהוא נסתר מהמצלמה. "אחרי חמש דקות שהבת שלי מדברת שם עם השוטר בשביל וכל הזמן הזה שיראל יושב פה לידי, הוא נכנס פנימה. איך שהוא יצא עם הסכין, אני צועק לשוטר 'הוא עם סכין! הוא עם סכין!' – היה לו זמן להוציא את הטייזר או אפילו את הנשק לפגוע לו ברגליים, אבל הוא היה שאנן."

מאותו רגע הכול קורה תוך שברירי שניות.

14:50:44 – השוטר ושיראל מגיחים מהשביל לאזור החניה, כאשר שיראל אוחז בידו סכין ומצמיד את השוטר לעץ. יהלום מעידה שמהמקום שבו עמדה, היא ראתה את אחיה ליד העץ ברגע המפגש עם השוטר כשהיד עם הסכין נמצאת באוויר ושהוא נותן מכה בירכו של השוטר עם אגרוף היד השנייה.

14:50:46 – השוטר נסוג מבוהל ושיראל רודף אחריו.

14:50:49 – השוטר שולף אקדח ויורה ירייה אחת בחזה של שיראל.

14:50:51 – שיראל מתמוטט עליו מהירייה ושניהם נופלים ומתגלגלים על הכביש. לטענת המשפחה, אם בכלל התרחשה דקירה ברגלו של השוטר, הרי שקרתה רק משום ששיראל הירוי התמוטט על השוטר והסכין פגעה בו אגב כך.

שניות ספורות לאחר מכן ב-14:50:53 השוטר מתרומם ויורה בשיראל השוכב מתבוסס בדמו עוד מספר כדורים, ולמעשה מרוקן עליו את מחסנית האקדח שלו. בסרטון הוא נראה פורק את המחסנית ומשליך אותה לארץ במה שנראה כמו ניסיון להחליף מחסנית ולהמשיך בירי, שבשלב זה היה כבר מזמן מיותר ולא מוסבר. יואל ויהלום חשים למקום לשמע הירי ויהלום נראית חוצצת בגופה בין אחיה השכוב ירוי על הארץ לבין השוטר שעדיין מכוון את אקדחו לעבר שיראל. השניים זועקים, סופקים כפיים וחשים אל שיראל בניסיון נואש לעצור את הדימום.

אילו אפשר היה לשמוע את הקולות, ודאי היינו נחרדים מזעקות השבר של בני המשפחה והשכנים שנחרדו מהיריות ורצו החוצה להגיש סיוע.

תחלואה כפולה: החצר האחורית של החצר האחורית

אני פוגש את אריאלה ויואל חבורה, הוריו של שיראל, ואת האחות יהלום והאח ספיר במרפסת ביתם בראש העין הישנה. הם הלומי צער ומתקשים לעכל או למצוא שקט לנפשם מאז ראו את הזוועה מתרחשת ממש לנגד עיניהם. איתי בביקור הזה הפעילה החברתית והחברה סיון תהל, שבימים אלה מרכזת את קמפיין גיוס ההמונים למימון הסיוע המשפטי למשפחה. קירות המרפסת, כמו גם שאר קירות הבית, עמוסים בכתובות גרפיטי של שיראל. את חלקן כתב בהומור, חלקן מובנות אך בקושי ובני המשפחה מציעים פירושים להבנתן, אחרות זועקות כאב, בדידות וטראומה. כולן עדות לנפשו המיוסרת ולעולם הפנימי שבו הלך והסתגר שיראל בחודשים לפני שחייו נגדעו באיבם.

"שיראל היה מה שמוגדר 'מתמודד נפש בתחלואה כפולה'", מספרת אריאלה. הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה וכמכור להרחת דבק מגע. "עד גיל ההתבגרות שיראל היה לגמרי ילד רגיל. קצת מופנם וביישן, תלמיד טוב ובאמת שלא היו בילדות שלו שום סימנים למה שעוד עתיד לבוא," היא מספרת. ואכן, בתעודות ביה"ס שהיא פורשת לפנינו ניכרים הציונים הטובים וגם משפט הערכה אחד שלוכד את עיני: "הנך מתפלל מתוך כוונה ועושה תפילתך קבע". אריאלה ממשיכה: "הוא היה ילד אהוב ויפה מאד. בנות השתגעו עליו אבל הוא היה ביישן. בערך בגיל 14 או 15 הוא התחיל עם השטויות שלו. התחיל להריח דבק מגע". בניסיון להסביר את העבר הכאוב היא מעלה השערה שאולי הדבק העניק לו ביטחון לדבר, להרגיש שייך. הוא היה ילד אהוב, וחברים שלו מאז שבאו לבקר אותנו בשבעה זוכרים אותו עד היום כמי שרואה את כולם, דואג לכולם ומנסה ליצור אווירה טובה". 

הידרדרות מהירה מרגע ההתמכרות הביאה לנשירה מביה"ס בתחילת התיכון. שיראל נכנס לגמילה בקהילת 'ריטורנו' ונראה היה שהוא מחלים ועולה שוב על דרך המלך. הוא השתחרר והחל לעבוד במלצרות, אולם מהר מאד הכל קרס שוב והוא חזר לדבק. מהצבא שוחרר אחרי חצי שנת שירות שבה התקשה להסתגל. בכל התקופה הזאת עוד לא אובחן ואיש לא זיהה את מחלת הנפש. בערך בגיל 21 חלה החמרה קשה במצבו. שיראל התחיל להסתגר, המשיך להשתמש בדבק ומדי פעם תקף את בני משפחתו באלימות, עד כי הוריו נאלצו להוציא צו הגנה מפניו והוא עבר לגור אצל סבתו. "המחלה הלא מטופלת היא זו שגרמה לו להתפרצויות," מסבירים בני המשפחה, ומדגישים שעל פי רוב הוא לא היה אלים או מסוכן. "רוב הזמן הוא היה אדם אוהב ודואג לאחרים, אנשים בשכונה אהבו להיתקל בו ובחיוך שלו," הם אומרים.

כשהפר יום אחד את הצו ובא לבקר בבית הוריו, פנתה אמו למשטרה ושיראל נעצר. בבוקר שלמחרת הובא לראשונה בפני שופטת וכתב אישום על תקיפה, כולל תקיפת שוטרים, הוגש נגדו. בהיעדר עבר פלילי הסכימה השופטת לשחררו לחלופת מעצר שאינה אצל בני משפחה. משלא נמצאה כזו הוא נעצר לחודש עד למועד הדיון הבא והועבר לכלא הדרים, שם לדברי המשפחה עבר טראומה קשה שמעולם לא הסכים לדבר עליה. 

מספר יואל: "כשבאתי לבקר אותו בכלא הוא היה שבור ומפוחד ורק רצה שנוציא אותו משם. הוא התחנן אלי, אבל מה יכולנו לעשות? בבית המשפט העדיפה השופטת את טענת המסוכנות של התובע המשטרתי על דברי ההורים שלאחר חודש ביקשו שיתאפשר לבן לשוב הביתה תחת השגחתם. על אירוע התקיפה ההוא והפרת הצו נשפט שיראל בהליך פלילי ונגזרו עליו חודשיים מאסר שהתקזזו עם התקופה של המעצר. כששוחרר מהכלא היה מפוחד במשך חודשים רבים, "ממש צל של עצמו," מעידים בני המשפחה. הוא שב ושקע בעולמו הפנימי ומדי פעם צעק "תפתחו לי את הדלת, אני לא יכול במקום סגור!". על קירות הבית אפשר לקרוא את שכתב בדם ליבו: "כל מי שנועל אנשים ולא נותן להם לצאת נעלם מן העולם".

עיון מעמיק בכתבי האישום ובפרוטוקולים של הדיונים בתיקים השונים שהתנהלו נגד שיראל בין השנים 2018-2012 מלמד גם הוא על דפוס של טיפול בכלים פליליים ואכיפתיים כנגד מי שמאירוע לאירוע הולך ומתברר כי הוא זקוק לטיפול ולא לכליאה או למשפט. כשנה לאחר המשפט הראשון שהוביל למעצר הארוך, המערכת כבר מבינה ששיראל לוקה בנפשו: הוא נשלח להסתכלות פסיכיאטרית ומאובחן כסובל מסכיזופרניה. בצו בית משפט נקבע כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין ועל כן מוּצא לו צו אשפוז בכפייה במחלקה סגורה בגהה, שם מייצבים אותו בעזרת תרופות והוא שב כעבור מספר חודשים לביתו ללא תכנית שיקום או מסגרת שתקלוט אותו. צו מרפאתי כפוי מחייב אותו בקשר עם מרפאת החוץ ובקבלת זריקות ונטילת כדורים, אחרת יאושפז בכפייה. שיראל מציית. כל דבר וולנטרי הוא מסרב לעשות מכיוון שהוא סבור שאינו חולה. 

"אם לאדם רגיל מעצר הוא חוויה טראומתית, עבור מתמודד נפש זו חוויה בלתי נסבלת, בטח כשמדובר בתקופה כל כך ארוכה", אומרת מיכל וולדיגר, העומדת בראש ארגון אמונת"כ – ארגון משפחות נפגעי תחלואה כפולה. וולדיגר מבקשת להבהיר שאף אמא במצב כזה לא תתלונן במשטרה על מנת שהבן שלה יישב בכלא. "לא מדובר בעבריין שגנב או פשע, זו אמא שזעקה לעזרה ונתקלה במערכת שאין לה מענים".

וולדיגר הקימה את אמונת"כ לפני מספר שנים, על בסיס ההבנה שלמתמודדי הנפש, בדגש על הסובלים מתחלואה כפולה, אין כתובת, ושהמשפחות שלהם נושאות לגמרי לבדן בנטל כמעט בלתי אפשרי. וולדיגר מכירה את המערכת לפני ולפנים. "אם מערכת הבריאות נחווית כחצר האחורית המוזנחת של מדינת ישראל," היא אומרת, "הרי שבריאות הנפש היא החצר האחורית של מערכת הבריאות, והתחלואה הכפולה היא החצר האחורית של החצר האחורית". היא סבורה שניתן היה להציל את שיראל, ושאסונו היה ידוע מראש, בדיוק בגלל אותם כשלים מובנים, שכנגדם היא מנסה להיאבק.

הכשל הראשון שמונה וולדיגר הוא שתחלואה כפולה חייבת מענה אינטגרטיבי למחלת הנפש ולהתמכרות גם יחד. "בחור כמו שיראל לא יתקבל למסגרות גמילה כי אין להם שם כלים להתמודד עם הסכיזופרניה שלו. באותו אופן, לצערנו, ברוב בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ אין מודעות מספקת לצורך לתת מענה גם לבעיית ההתמכרות. ישנן מספר מחלקות בודדות בארץ שמספקות מענה כוללני כזה על ידי צוות רב מקצועי". וולדיגר מתייחסת לטרגדיה של שיראל: "אריאלה פנתה אלי בתחינה שאעזור לה לאשפז אותו. ניסינו בכל דרך ונפנפו אותנו בטענה של חוסר מקום ואזוריות. לא הכרנו אז את התקנה שמחריגה תחלואה כפולה מאיזה עקרון ביורוקרטי שמאפשר לבחור בית חולים רק אם התפוסה בו היא מתחת ל-90%, מה שאף פעם לא קורה במחלקות האלה. בשורה התחתונה שיראל מעולם לא ראה מחלקה כזו מבפנים. ואיך כבר יכלו לעזור לו במחלקה רגילה? אז שיראל שוב הלך לגהה ובעצם כל ההיבט ההתמכרותי ויחסי הגומלין בין ההתמכרות למחלת הנפש לא טופלו והוא חזר הביתה ופצצת הזמן התחילה לתקתק".

הכשל השני שהיא מונה הוא היעדר של תהליך שיקומי ראוי. כששיראל השתחרר מגהה, אריאלה פנתה אלי שוב כי רצתה שיהיה רצף טיפולי ושלא יחזור הביתה וימשיך להידרדר. ניסינו לעשות הכל כדי להכניס אותו לתהליך שיקומי, אבל גם בהקשר הזה הסובלים מתחלואה כפולה נופלים בין הכסאות. כל אדם שיש לו יותר מ-40% נכות זכאי לסל שיקום. מי לא זכאים? מכורים. לפי הגדרות הסל שנוצר כחלק מהרפורמה בבריאות הנפש, אדם חייב להיות נקי משימוש חצי שנה לפחות כדי להיות זכאי לשיקום. שיראל לא היה זכאי. המקסימום ניקיון שהגיע אליו היה חודש חודשיים בזמן האשפוז. כך הוא חזר הביתה לריק וזכה לאפס טיפול".

וולדיגר מסבירה שכמה שהמשפחה תתאמץ ותעבוד כדי לטפל במתמודד שלה, אין לה את הכלים המקצועיים לסייע לו באופן שנדרש. "משפחת חבורה באמת התברכה ביכולת הכלה מדהימה כלפי שיראל," היא קובעת. "הם תמיד קיבלו אותו בבית ועטפו במידת יכולתם. כשהוא שוחרר מגהה, כל עוד היה תחת הצו המרפאתי הוא התמיד ופחות היה מאוזן תרופתית. כעבור זמן מה התקשר אליה הרופא שלו מהמרפאה בגהה ושואל אותה 'מה דעתך שנוריד לו את הצו? שיראל מאוזן עכשיו'. אריאלה ענתה לו חד משמעית: 'אל תעזו! אני מכירה את הבן שלי. אין לו תודעה של מתמודד נפש. הוא לא חושב שיש לו בעיה נפשית והסיבה שהוא מגיע אליכם זה רק כי הוא חושש להתאשפז. ברגע שתורידו, הוא יפסיק להגיע'. כעבור כמה ימים שיראל הולך לשם לטיפול ומצליח לשכנע את הרופא להסיר את הצו. שיראל חוזר הביתה ומספר לאריאלה שהורידו לי את הצו 'וזהו, אני לא הולך יותר. אני לא חולה'. משם הכל מידרדר". 

הבוקר האחרון של שיראל חבורה

לאחר המעצר הראשון והשהות הטראומטית בכלא הדרים, עבר שיראל עוד חמישה מעצרים והליכים משפטיים, ב-2013, 2014, 2015, 2016 והאחרון ב-2018. כך, במקום לפגוש אנשי טיפול ותמיכה, במקום לעבור שיקום ותהליך של ריפוי, שכל כך נדרשו לו, שיראל פגש פעם אחר פעם שוטרים, חווה עוד ועוד אלימות, גז פלפל, חישמולים בטייזר ולילות במעצר שצילקו את נפשו המיוסרת והעמיקו את הטראומה שממנה סבל. בסוף כל הליך כזה נקבע שהוא אינו כשיר לעמוד לדין ובמקום זאת הוצא לו צו אשפוז בכפייה, חודשיים-שלושה של ניסיון לאזן אותו תרופתית ואז הביתה לריק השואב ולהמתנה המייאשת להתפרצות הבאה.

את שני הכשלים האחרונים בטיפול בשיראל, שהמיטו עליו סוף כל כך בלתי נתפס, מונים בני משפחתו. "בשבועיים האחרונים לחייו הרגשנו ששיראל מתחיל להיכנס לאיזה סרט של עצמו," מספרת יהלום, "היו רגעים שהוא כאילו לא היה מחובר באופן מלא. למשל, כשהוא שאל אותי על סנדי הכלבה שהוא כל כך אהב אם היא מתה, והיא הייתה פה לידינו. היה ברור שמשהו עובר עליו בפנים, משהו חזק שהוא חווה ולא באמת מצליח לשתף. כאילו באמצעות השאלות האלה הוא אולי ניסה לשלוח איזה קצה חוט לעולם. כואב לחשוב כמה בודד הוא היה במצב הזה". גם ההורים מתארים חוסר שקט הולך וגובר אצל שיראל מאז שהפסיק ליטול את התרופות הפסיכיאטריות שנרשמו לו. בימים האחרונים לחייו נדלקו אצלם נורות אדומות והם ניסו לשכנע אותו להתאשפז. כשסירב, חיפשו סיוע מגורמי חוץ.

"בבוקר שלפני יום העצמאות האחרון, הרגשנו שהמצב מידרדר," מספרת אריאלה. "בגלל הקורונה, כל המדינה הייתה אמורה להיכנס לעוצר. אמרתי לשיראל, 'אם אתה לא מסכים ללכת לגהה שיעזרו לך, אני הולכת להגיש תלונה במשטרה'. שיראל עונה לי, 'טוב אמא, אני בא איתך'. ואני שואלת אתכם מה זה אם לא קריאה לעזרה של שיראל? הוא רצה שיחליטו בשבילו! אז אנחנו הולכים שנינו יחד למשטרה, ממש כאן לידינו, והשוטר בתחנה שואל אותי 'היתה אלימות? הוא מסוכן לעצמו? מסוכן לכם?' ואני אומרת שלא היתה אלימות בינתיים אבל שבעבר היתה ושמשהו אצלנו לא שקט לגביו, שקורה לו משהו רע. אני אומרת לו ששיראל הפסיק לקחת את התרופות שלו ואני ממש מתחננת שייקחו אותו לגהה. 'תיראי גברת,' הוא ענה לי, 'אם הוא לא אלים כרגע ולא מהווה סכנה אין לי איך לעזור לך. תתקשרי לגהה ותבקשי אשפוז כפוי'. וככה חזרנו הביתה, ובדרך שיראל אומר לי שהוא מסכים להתאשפז. כשהגענו הביתה, די מהר הוא התחרט". 

את יום העצמאות העבירו איכשהו, תוך תחושה ששיראל לא בסדר, שמשהו עומד לקרות ושאין להם למי לפנות. למחרת, הבוקר האחרון לחייו של שיראל החל מתוח. אריאלה התקשרה שוב למרפאה בגהה להתריע על המצב ועל כך ששיראל הפסיק לקחת את הכדורים שלו ויצאה לעבודה. בבית נשארו יואל, שיראל ויהלום. קצת אחרי אחת בצהריים התקשר יואל לאריאלה וסיפר ששיראל מדבר על כך שהוא מתכוון לדקור את סנדי הכלבה ואת החתולים שלהם היה מוציא מדי יום אוכל מהמקרר. זה כבר היה סימן אחד יותר מדי. אחרי השיחה התקשרה אריאלה שוב למרפאת החוץ כדי לדווח על מצבו של שיראל. "באחת כבר לא היה שם מענה, אז התקשרתי למיון והתחננתי שידברו בשבילנו עם מרפאות החוץ. מי ששוחחתי איתה אמרה לי: 'אם יש אלימות, תתקשרו למשטרה' ואף נזפה בי כשקצת הרמתי את הקול כדי שתבין את הדחיפות.

"התקשרתי שוב למשטרה. כשהגשתי עם שיראל את התלונה יומיים קודם לכן, הרגשתי שלא מתייחסים אלינו ברצינות. הפעם החלטתי שאין דבר כזה שהם לא שולחים ניידת. אמרתי להם 'תשלחו ניידת ברגע זה, לא מעניין אותי. רציתם אלימות? יש פה אלימות. הוא רוצה לדקור'. כעבור כמה דקות התקשר אלי השוטר מהשביל ושאל אם אני בבית. הוא רצה שמישהו שיצא אליו, אז אמרתי לו שאני לא בבית, והתקשרתי ליואל וליהלום, שניהם לא ענו. כשיואל ענה לי לטלפון זה כבר היה אחרי הכול," מספרת אריאלה. "אני שומעת את יואל צועק ובוכה וגונח, ואז השכן לקח את הטלפון ואמר לי 'תבואי עכשיו, ירו בשיראל'. הגעתי וכבר מלא ניידות היו וסגרו את המקום. אמרתי להם 'תודה רבה שעכשיו באתם. איפה הייתם שלשום, איפה הייתם היום בבוקר, איפה הייתם?! תודה רבה לכם".

"ירי על אזרח חולה נפש לא סביר בעיניי"

המשפחה האבלה מסתכלת בסרטון, שוב, יחד איתנו. נדמה שהצפייה מבקשת לסדר את מה שבשום אופן לא נתפס על ידי התודעה. אי אפשר לפענח את הפער הרה האסון בין השאננות של השוטר לבין התוקפנות חסרת המידתיות שלו. כמות הכשלים המשטרתיים שנראית גם לעין בלתי מיומנת היא כאבן ריחיים על הלב.

פרופ' גיא בן פורת מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון סבור שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכלל מדוע אנחנו שולחים לצמתי המפגש האלה שוטרים, למה אין אלטרנטיבה למשטרה בטיפול במקרים כאלה. "אם מרחיבים מעט את נקודת המבט, בחודשים האחרונים מאז מקרה ג'ורג' פלויד גבר מאד הקול של defunding the police", אומר בן פורת. "אני לא מאלה שחושבים שאין צורך בשיטור, אבל אנחנו בהחלט נדרשים לשאול את עצמנו האם חלק מתקציבי הענק המופנים לשיטור לא צריכים להגיע למקומות אחרים שסובלים מתת תקצוב, כמו שירותי רווחה ובריאות כולל בריאות הנפש. רעיון הדי-פאנדינג לאו דווקא נועד להחליש את הביטחון שלנו אלא דווקא לחזק אותו ולתרום לתפיסת ביטחון קצת פחות פשטנית". 

עו"ד דורית נחמני אלבק, הסנגורית המחוזית של מחוז מרכז בסנגוריה הציבורית ואחראית תחום פסיכיאטריה, סבורה גם היא שחלק גדול מאין סוף המקרים של מתמודדי נפש לא היו מתגלגלים להליך הפלילי אילו היו זוכים למענה טיפולי-קהילתי במערכת האזרחית. "להכניס משטרה לבית עם חולה נפש זה כמו להכניס פיל לחנות חרסינה," היא קובעת. "דרושים אנשי מקצוע שיודעים להנמיך את הלהבות. החרדה העצומה של המתמודד מתורגמת להתנגדות ואז מהר מאוד יכולה להפוך לתקיפת השוטר שנחווה כאיום של ממש, ולצערנו היד המשטרתית קלה על ההדק – בין אם זה ההדק של הטייזר או האקדח ממש. היה לנו מקרה של ארבעה שוטרים שירו לעבר מתמודד נפש שהחזיק בקבוק ביד והפכו אותו לנכה. בכלל, ירי על אזרח חולה נפש לא סביר בעיני". 

ההליך הפלילי אינו מותאם למרבית חולי הנפש, מסבירה נחמני-אלבק. היא סבורה שטיפול קהילתי נכון היה מונע את המקרים האלה, וכי נדרשת הקמה של צוותי משבר שבראשם אנשי טיפול. גם השוטרים, היא אומרת, צריכים כלים מתאימים. למעשה, היא מספרת, זו הצעה שהסנגוריה שותפה לניסוח שלה והתקצוב שלה תקוע. "אין לאוכלוסייה הזאת לובי חזק. זה גם הקהילה וגם הפסיכיאטר המחוזי שצריכים פחות להפנות למשטרה. המשפחות הרי לא באמת רוצות שהבן יקבל טיפול משטרתי או יבלה בבתי מעצר. כשהליך פלילי מתחיל, הכול נעשה הרבה יותר מורכב: יש דיונים, יש כתבי אישום. תהליכי הטיפול והשחרור הם יותר מורכבים מאשר בהליך אזרחי והרבה פעמים המשפחות לא מודעות לכך".

עו"ד שרון פרימור, מנכ"לית מכון חירויות שמוקם בימים אלה במרכז לבריאות הנפש באר יעקב, מציבה סימני שאלה רדיקליים יותר. פרימור טוענת שהמערכת הפסיכיאטרית חסרה באופן כמעט מוחלט מעני טיפול ותמיכה עבור אנשים במצבים נפשיים מורכבים, בפרט אלו שקשה להגיע אליהם. ובמקום זה מתבססת על רמות שונות של כפייה, איום והפעלת כוח. "אם אדם מסרב לטיפול התרופתי כי הוא סובל מתופעות לוואי או אינו מוכן להגיע למרפאה בשל חרדות, המערכת שוכחת ממנו או רואה בו סרבן טיפול ותורה על אשפוזו בכפייה. בינתיים, הזדמנויות לדיאלוג וזמן יקר הלכו לאיבוד. זו דינמיקה ברורה שבסופה מגיע העימות עם הצוות הפסיכיאטרי או עם המשטרה, שלא פעם מוזעקת על ידי המשפחה בהעדר מענה אחר". פרימור סבורה שכל מערך הטיפול באנשים במצבים נפשיים קשים צריך להשתנות מהיסוד. על מערכת בריאות הנפש לפתח מעני תמיכה וטיפול, שפועלים ללא הפעלת כוח או איום, מגוון גישות ומסגרות: בביתו של האדם, במסגרות הבראה שפועלות בקהילה, במחלקות אשפוז יום ועוד.

"אני בעיקר מנסה להדחיק ולחזור לאיזו שגרה", משתפת אותי יהלום. "בלילה כשאת עם עצמך הכל צף. לא פעם קשה להירדם. אני חושבת שוב ושוב על חוסר האונים הנורא של המשפחה שלי מול המצב הזה. אתה יודע אני זוכרת מקרי עבר, זה לא נעים לספר אבל לא פעם פשוט שיקרנו, ההורים נאלצו לשקר, להתקשר למשטרה ולהמציא אלימות של שיראל כלפינו גם כשזה ממש לא היה העניין כי הבנו שזה המוצא היחיד שמישהו יעשה משהו כדי ששיראל יגיע לאשפוז שקצת יאזן אותו. אני חושבת לעצמי איזה עוול זה שאתה צריך לשקר על אדם שאתה אוהב שהוא כביכול עשה לך משהו רע רק כדי שהוא יוכל לקבל עזרה".

אריאלה מגייסת את הכאב והזעזוע לפעולה אזרחית למען הכלל. היא מצטרפת לוולדיגר ולהורים נוספים שהעניין בנפשם, ופועלת לקידום מענים קהילתיים מותאמים ולהקמת צוותי משבר למצבים כמו זה שבו היה נתון שיראל בימיו האחרונים. "הקבוצה הזאת של חולים הם ממש פגיעים. המשטרה באופן כללי אלימה וכשאני רואה את האלימות הזו אני מזדעזעת, אבל יש פה זעקה של פגועי הנפש, רק לאחרונה היו שלושה מקרים דומים, איך הם מגיעים איתם מיד ללהרוג?"

היא נחושה לעשות צדק לבנה שיראל, בדיוק כמו לכל בעלי המוגבלויות ומתמודדי הנפש שנורו על ידי שוטרים, ולמנוע את המקרה הבא, שיתרחש ללא ספק, אם המערכת לא תבצע את השינויים הנדרשים. "אין שום הבדל בין גזע, דת או לאום, אני נגד אלימות משטרתית – בכל הקשר ובכל הנסיבות," היא אומרת בנחרצות, "יהודה ביאדגה, איאד אל-חאלק, מוסטפה יונס, שיראל – זה הכול אותו דבר". עובדת היותה אישה מאמינה מסייעת לה בהתמודדות עם הטרגדיה המשפחתית שלה, אבל היא חשה ששיראל הותיר אחריו צוואה שיש לה ערך חברתי כולל. "תעזרו לאנשים האלה, תפתחו מענים מותאמים. אני רוצה שאנשים ידעו שכל בנאדם יכול בנסיבות מסוימות להגיע למצב הזה, להפוך לפגוע נפש, להגיע למצב של אי שפיות זמנית או לאבד את שיקול הדעת וברגע של ייאוש או מצוקה לעשות משהו קשה. לא חסרות דוגמאות. אל תפקירו אותם בלי תכנית שיקום, בלי כלום".

לתרומות למימון הוצאות המשפט – קמפיין סולידריות עם משפחת חבורה

* * *

תגובת משרד הבריאות: "לא ניתן להשיב על המקרה הפרטני הן מבחינת חיסיון רפואי והן מבחינת היות המקרה בטיפול משטרתי. להלן התייחסות עקרונית: המחלקה לתחלואה כפולה באברבנאל הינה מחלקה לגברים בלבד. היא מיועדת לאיזון מצבים נפשיים אקוטיים הדורשים מחלקה סגורה. הקבלה היא על פי אזוריות בלבד. לא מדובר במחלקה שמטרתה גמילה אם כי המאושפזים באופן טבעי מפסיקים את צריכת החומרים הפסיכו-אקטיביים. ישנם מקרים בהם נדרשת הפנייה לאשפוזית גמילה לאחר איזון המצב הנפשי.

לגבי מדיניות אי מתן שירותי שיקום למטופלים שלא נקיים חצי שנה: מזה למעלה משנתיים מערך השיקום אינו דורש ניקיון של חצי שנה מסמים כתנאי לקבלת שירותי שיקום בכל פנייה לוועדת שיקום בהתאם לקריטריונים שנקבעו בחוק השיקום לנכי נפש בקהילה (2000) – (הכרה בנכות רפואית של לפחות 40 אחוז לפי סעיף 33 ו/או 34 לחוק הביטוח הלאומי). עניינו של הפונה נבחנת לגופו של עניין על ידי ועדת השיקום ומותאמת תכנית שיקום בהתאם ליכולת והמוטיבציה של הפונה.

לגבי טיפול מרפאתי כפוי: על פי חוק לטיפול בחולי נפש, טיפול מרפאתי כפוי יכול להיות על פי הוראה של פסיכיאטר מחוזי או על פי צו של שופט. בשני המקרים נדרשים תנאים של מצב פסיכוטי, מסוכנות עצמית או לזולת וסירוב קבלת טיפול. הוראה לטיפול מרפאתי כפוי הינה לתקופה של שישה חודשים אלא אם המטופל ערער וועדה פסיכיאטרית מחוזית שחררה אותו או שהפסיכיאטר המטפל פנה לפסיכיאטר המחוזי בבקשה לתקופה נוספת. במסלול של צו לטיפול מרפאתי כפוי, חובה לקיים דיון תקופתי פעם בשישה חודשים בוועדה פסיכיאטרית מחוזית שהיא המוסמכת לשחרר מהצו. לא ניתן להאריך צו טיפול מרפאתי כפוי ללא קיום ההתוויות הרשומות בחוק."

תגובת משטרת ישראל: המשטרה הוזעקה למקום על ידי בני המשפחה בכדי לסייע להם בשל איומים מכיוונו של בן המשפחה. במהלך ניסיון הסיוע של השוטר למשפחה, רץ החשוד לעברו כאשר בידו סכין גדולה. השוטר נמלט על חייו וניסה להדוף את החשוד שהצליח לדקור אותו ברגלו. השוטר חש סכנה ממשית לחייו וביצע ירי לעבר החשוד. בעקבות תקיפת החשוד, פונה השוטר לקבלת טיפול רפואי בביה"ח כשהוא סובל מפצעי דקירה ברגלו. לצד המקרה הטראגי והמצער, השוטר פעל כמצופה ממנו והמשטרה עמדה לרשות המשפחה וליוותה אותה כולל הדרכה לאילו גורמי ייעוץ וטיפול עליהם לפנות. כמו כן נציין כי המקרה מצוי בימים אלו בבדיקה של מח"ש כמקובל, וראוי להימנע מהסקת מסקנות והשמצות שווא בטרם סיומה.

תגובת המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה: מיד לאחר קבלת הדיווח הראשוני, המחלקה לחקירות שוטרים פתחה בחקירת נסיבות הירי והתנהלות השוטרים באירוע. לאחרונה הועבר התיק לפרקליטות מח״ש לבחינת חומר הראיות וקבלת החלטה בתיק.

עוד על אלימות משטרתית