• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דריסת הרגל המזרחית שלנו במחאה

לא גדלנו בערוגות השמאל הקלאסיות. חלקנו מזרחים מהפריפריה ומהמרכז וחלקנו גדלנו בבית הגידול של הציונות הדתית. בבית הפוליטי החדש שלנו לא תמיד מבינים את המורכבויות, ומימין מאשימים אותנו ב"השתכנזות". ובכל זאת אנחנו כאן, בבלפור
דינה כתובים וברית יעקובי

בשבועות האחרונים כולם עסוקים בנו, צעירות וצעירים מזרחים שלא גדלו במעוזי שמאל "קלאסיים", והיום עולים מדי מוצאי שבת לבלפור במחאה נגד השלטון. מרוב שעסוקים בנו, בשאלה אם אנחנו קומץ או מגמה מייצגת, אם אנחנו קוריוז או תהליך עומק, ייצוג אותנטי או חבורת משתכנזים; מרוב שמצלמים אותנו, מתגאים או מתביישים בנו – לא שומעים אותנו. את הסיפור שלנו, ממקור ראשון. אז הנה אנחנו, בואו תקשיבו.

אנשי Crime Minister מפגינים למעלה משלוש שנים נגד השחיתות השלטונית, תחילה בפתח תקווה ובהמשך מול מעון ראש הממשלה בבלפור. עד כה לא התחברנו אליהם: הם עשו מעשה חשוב, אבל המסר שלהם לא היה מדויק עבורנו, הוא היה נדמה כפריבילגי, לבן מדי, מבכה את העבר, כאילו רק שלטון הליכוד הוא שהמיט חרפה על המדינה (כמעט עוד רגע מישהו שם יגיד "והם גם שומעים עומר אדם בקולי קולות לצלילי דרבוקה").

והנה, משהו במציאות השתנה. אנחנו מוצאות את עצמנו עולות מדי מוצאי שבת לירושלים, בכל פעם מביאות איתנו עוד ועוד חברים. אנחנו מניחות בצד את המורכבות שבהצטרפות, את ההוקעה מבחוץ ובפנים. לא גדלנו בערוגות השמאל הקלאסיות – חלקנו מזרחים מהפריפריה ומהמרכז, חלקנו גדלנו בבית הגידול של הציונות הדתית ורק לפני 15 שנה התעמתנו עם השוטרים בהפגנות נגד תוכנית ההתנתקות. כולנו נמצאים במקום מורכב אל מול המשפחות שלנו בהגיענו להפגנות האלה.

כדי להבין רק מעט את המורכבות שאנחנו נמצאים בה, אפשר לשמוע מה כותבים עלינו מימין. הנרטיב הימני מבית מורשתו של אבישי בן חיים טוען כי יש קורלציה חד כיוונית בין ביבי למזרחים, והדרך שלו להתמודד עם בקעים בקורלציה הזאת היא לטעון ש״השתכנזנו״. אנחנו מפגינות נגד ביבי? השתכנזנו. אנחנו מנסות להתקבל לאליטה? אנחנו לא מזרחיות מספיק. אנחנו מואשמות בכך שלמדנו במוסדות הנכונים, שאנחנו לא כהות מדי, או שאנחנו עובדות בעמותות שמאל. כל בחירה אחרת החורגת לכאורה מהמרקם הסוציולוגי שבו גדלנו מגדירה אותנו מיידית כ"טעות סטטיסטית". כשבחורה מזרחית מצייצת בטוויטר שאחרי שנים שהצביעה למפלגות השמאל, חזרה להצביע לביבי, מצייץ לה חזרה אבישי בן חיים "כמה טוב שבאת הביתה". הבית שלנו יציב וברור, וכל יציאה ממנו, אליבא דבן חיים וחבריו, היא בגידה. שהרי מבחינת המסורת, מה נורא יותר מהליכה נגד בית אבא?

"ביבי – תרנגול הודו מלא בשום אך ריק מתוכן/ ללא תועלת וללא בושה". הפגנה בבלפור, 8 באוגוסט 2020. צילום: רפי מיכאלי
אנחנו מואשמות בכך שלמדנו במוסדות הנכונים, שאנחנו לא כהות מדי, או שאנחנו עובדות בעמותות שמאל. כל בחירה אחרת החורגת לכאורה מהמרקם הסוציולוגי שבו גדלנו מגדירה אותנו מיידית כ"טעות סטטיסטית".

כך, אנחנו ממושטרות על ידי מזרחים שפיתחו מד אותנטיות למזרחיות שלנו. הניסיון הכן והחשוב לייצר במה לקול המזרחי דווקא משתיק אותנו בכך שהוא משטיח הכל לכדי ממד פוליטי אחד, מבלי לראות את המורכבות, את פערי הדורות, את היכולת לנהל זהות פוליטית מורכבת. ניסיון השתקה זה מנסה להשריש בתודעה הישראלית נרטיב רדוד ואף מסוכן.

למרבה האבסורד, פוליטיקת הזהויות החשובה מנוצלת גם על ידי אליטות אשכנזיות על מנת לזהות עצמן כמיעוט עני, מדוכא ונרדף ולהאשים אותנו בהליכה עם ההגמון, בניגוד למסורת אבותינו; שהרי הם – שמעון ריקלין, ינון מגל וחבריהם – הם יודעים מהי מסורת אבותינו שזנחנו. די להסתכל במה שכתב ריקלין לרות אלבז בתגובה לציוצה: "איך אשכנזים יקבלו את אלבז? אם אלבז תדפוק מילים שאשכנזים משועממים המציאו". לפי ריקלין, לו ולחבריו מותר להתבטא במילים גבוהות ולחיות חיים אידיאולוגיים, אולם זאת פריבילגיה שאינה שמורה לישראל השנייה. כאשר מזרחית עושה זאת, הדבר נעשה כנראה מתוך רצון להתקבל לאליטה האשכנזית וזוהי הרי בגידה שאינה ראויה למחילה.

מנגד, בבית הפוליטי החדש שאינו בית הגידול שלנו לא תמיד מבינים את המורכבות שעימה אנו מתמודדים. את הקושי להשתלב במחאה שבתחילתה חשנו כלפיה ניכור מכיוון שהייתה "לבנה מדי" ולא דיברה על צדק, על שוויון, על דמוקרטיה במובן העמוק שלה. את הפריבילגיה וגם האומץ הרב שנדרש כדי לצאת ולמחות נגד הריבון, להתמודד עם הערות מבית ומבחוץ, עם תפיסת הממלכתיות כפי שגדלנו עליה, ובכל זאת לבחור להיות בכל מוצאי שבת בבלפור. בעוד ישנם חלקים בחברה הישראלית שבעבורם אקט היציאה לרחובות הוא טבעי, נטול קונפליקט זהותי ולא דורש מהם לשלם מחירים אישיים, לנו יש קצת יותר מה להפסיד.

ובכל זאת אנחנו כאן, לא מבקשות שתוקירו את החלטתנו – גאות בה. ההחלטה הזאת התשובה שלנו למי שמנסה לדכא את קולנו, כי המסורת שלנו מורכבת ומאפשרת לנו לנהל שיח עם הבית בו גדלנו ועם מורשתו, להוקיר אותו, לבחור אחרת ובכל זאת לא להוקיע אותו. זוהי דריסת הרגל שלנו במחאה, להביא את הקול שלנו שמזכיר שחוץ משחיתות שלטונית יש לדאוג לצדק חלוקתי וחינוך ושוויון אמיתי. אנחנו מקבלות את מה שההחלטה הזו מביאה עימה ובכל זאת אנחנו כאן, כי במחאת הקיץ הנוכחי יש פריצת דרך. היא שוויונית ופמיניסטית, וטרם קמו לה מנהיגים שאיתרו קמפיינרים מיומנים המתיימרים לספר את סיפורה ולמחוק את סיפורנו מדפי ההיסטוריה.

מחאת בלפור מורכבת ויכולה להכיל בתוכה עמדות שונות ושלטים שונים, מאבקים שונים המחוברים יחד. היא יכולה להיות שלנו בדיוק כמו שהיא של שאר בני דורנו. מחאות עממיות, ממש כמו מחאת 2011, מביאות עימן פריחה של קולות בחברה הישראלית, וצריך לשמור שלא יתמוססו לתוך הגמוניה אחת ויחידה. אנחנו כאן כדי לדאוג לכך.

דינה כתובים היא מורה ופעילה חברתית בתחום החינוך.

ברית יעקובי היא מנהלת תחום חופש דת ופלורליזם בשתיל- הקרן החדשה לישראל, ופעילה בתחום התרבות היהודית.

כנראה שיעניין אותך גם: