מאחורי המושג הלבנת נכסי נפקדים

מדינת ישראל חוקקה מיום הקמתה חוקים בתחום הקרקעות, אשר נתנו לה לגיטימציה להלאים ולהלבין "נכסי נפקדים". מעגל הנפגעים הראשון והראשי כתוצאה מכך היה כמובן הפלסטינים, יהודי ארצות ערב והאסלאם היו הקורבנות המשניים
עוזי לויה

פעיל מזרחי, נציג שכונת השעון ביפו ובהנהגת השכונות הלא מוסדרות. קרימינולוג מוסמך, מנחה קבוצות וארכיונאי

אבי מאיר (מיקו) לויה ז"ל היה "בר מזל" על שבעת עלייתו לארץ ישראל מבולגריה שוּכן בדירת חדר ושירותים משותפים בדמי מפתח ביפו, זאת לעומת מרבית העולים המזרחים אשר חוו על בשרם את מדיניות פיזור האוכלוסין ושוכנו בעיירות הפיתוח בשיכונים-גטאות. מספר שנים לאחר שהתייתמתי מאבי ז"ל, חקרתי כדי להבין את זכויותיי כדייר בבית שבו נולדתי ואת המשמעויות של היותי דייר בדמי מפתח בנכס הקדש מוסלמי. בהמשך, הבנתי את המושג "נכסי נפקדים", הכוללים בתוכם נכסי הקדש מוסלמי, כפי שאפרט ברמת המיקרו ובהמשך ברמת המקרו. 

בעת החלת חוק נכסי נפקדים 1950, האפוטרופוס לנכסי נפקדים שיכן ביפו יהודים מארצות ערב. בעקבות חקיקת חוק רכישת מקרקעין 1953, החליט האפוטרופוס למכור את המתחמים לידי רשות הפיתוח. חברת עמידר, המשמשת כסוכנת של רשות הפיתוח והאפוטרופוס, המשיכה במלאכת השיכון של מזרחים בנכסי נפקדים והקדש. הלבנת הנכסים ע"י מוסדות השלטון לא התאפשרה בשל דרישתם הצודקת של המוסלמים ביפו לשחרר את המתחמים בשל היותם נכסי הקדש-וואקף. בשנת 1968, האפוטרופוס נעתר לדרישתם והעביר את המתחמים – בלא ידיעת התושבים המזרחים – לידי ועד הנאמנים של ההקדש המוסלמי, שהנו תאגיד סטטוטורי כמצוין בחוק נכסי נפקדים 1950 סעיף 29 ומפוקח ע"י שר האוצר.

מיותר לציין שנציגי המוסלמים ביפו ובשאר הערים המעורבות קיבלו 1% מסך כל נכסי ההקדש אשר היו פזורים בכל הארץ, ונמכרו ו/או הועברו ע"י האפוטרופוס לידי רשות הפיתוח, שמצדה מכרה אותם לצד ג' – משרד החקלאות, משרד הביטחון, משרד הדתות ועיריות, תוך דגש בסיפור דנן על עיריית תל אביב והמתחולל בבית הקברות אל-אסעאף ביפו. כנציג שכונת השעון ביפו, לעומת שאר השכונות הלא מוסדרות המיועדות לפינוי (גבעת עמל, אבו כביר, נס לגויים ביפו וכו'), ביקשתי מהפקידות הבכירה והלבנה במשרד האוצר פיצוי-פינוי, כדוגמת הפיצוי-פינוי שניתן לתושבי ליפתא לפני כמה שנים, לשם החזרת הנכס לפלסטינים מיפו. אך הם פסלו את ההצעה על הסף ברוב בעתה. 

יפו 1932. צלם לא ידוע

בימי המלחמה שהחלה ב-30 בנובמבר 1947 והסתיימה ב-30 ביולי 1949, היתה מדינת ישראל מדינה ענייה בצעדיה הראשונים ובידה שלל מלחמה רב: כ-77% מכלל שטחה של ארץ ישראל היו נכסי הפלסטינים שנכבשו. כך מתאר את המצב בשטח דו"ח של האפוטרופוס לנכסי נפקדים מ-1949: "בריחתם המבוהלת של התושבים הערבים בהמוניהם ונטישת רכוש עצום במאות ואלפים דירות, חנויות, מחסנים ובתי מלאכה, הפקרת תבואות בשדות, ופרי בגנים, פרדסים וכרמים, כל זה תוך מהומת המלחמה ובקווי חזית ובתקופת המעבר המדיני משלטון המנדט לשלטון הישראלי ובהיעדר שלטון יציב בכל שטחי החיים – העמיד את הישוב הלוחם והמנצח בפני פיתוי חומרי חמור. ההרגשה המוסרית של מועטים מותקפים שעמדו על נפשם וניצחו את המתקיפים הרבים התירה את ההנאה משלל האויב. יצרי הנקמה, הצידוק המוסרי והפיתוי החומרי הכשילו רבים, רבים". (1)

את האופן שבו נערכה בפועל ביזת הרכוש וההשתלטות על נכסי הפלסטינים בידי יהודים ניתן לראות בתיאור של אותו הדו"ח על אודות מה שהתחולל ביפו. ב-25 באפריל 1948 פתח האצ"ל במתקפה על יפו כחלק מן המערכה על תל אביב, וב-13 במאי נחתם הסכם כניעה בין נציגי הערבים לבין מפקדת ההגנה. למחרת, דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל: "…קציני הסעד הפלישו מאות משפחות חיילים, וכך אוכלסה יפו, פלישות ופלישות שכנגד… בהיעדר שלטון יציב מבחינת הסדר האזרחי ביפו, נמשכים יום-יום מעשי ההפקרות מראשית כיבושה של העיר ואכלוסה בתושבים יהודים. ידי עובדי משרדנו קצרו מלהילחם בתופעות של פלישות לדירות חכורות שגרים בהם, לדירות בלתי גמורות, לחנויות שהושכרו ועומדות להיחכר, גניבת חומרים מבניינים לא מתוקנים להקמת קיוסקים במקומות שונים בלי רישיון ועוד".

כמו ביפו, כך בכל הארץ דאגו לעצמם אזרחי המדינה החדשה באמצעות מוסדותיה הוותיקים וכן בעזרת ארגוני המחתרת, תושבי הספר ואחרים שמצאו שעת כושר תוך האנדרלמוסיה הכללית. עובדי משרד האפוטרופוס מתארים ב-1950 כיצד הגיעו למקומות שבהם לא היו שמות לרחובות או מספרים לבתים ואי אפשר היה לזהות את הבניינים. לדבריהם, ברוב המקומות לא נמצאו ספרי הטאבו וספרי העיריות, דבר אשר מנע אפשרות של מפקד הרכוש וקביעת זהותו והבעלות עליו: "קיבלנו עובדות מוגמרות, כשהערים היו כבר מאוכלסות דיירים על ידי פלישות מאורגנות… אלה הורגלו לראות ברכוש זה כמופקר. דרושים היו מאמצים בלתי רגילים על מנת לשמור על הנכסים ולמנוע פלישות נוספות למגרשים ובנייה בלתי חוקית על קרקע נטושה". (2)

מועצת המדינה הזמנית, שהייתה הסמכות המחוקקת של מדינת ישראל מסיום המנדט הבריטי ועד להקמת הכנסת, קובעת תקנות לשעת חירום בדבר נכסי הנפקדים (תש"ט) וממנה ביום 21/07/1948 את ד. שפריר להיות האפוטרופוס על רכוש הנפקדים. בכך, נמחקת זיקתם של הפלסטינים לקרקעותיהם, כאשר ההגדרה "נפקד" העניקה לגיטימציה להשתלטות על הנכסים. מאחר שהיה קיים חשש מפעולת תגמול של ממשלות מדינות ערב כלפי נתיניהן היהודים, נקבע כי המושג "נפקד" יחול על כל רכוש נטוש, בין אם של יהודי ובין אם של ערבי. כדברי שר המשפטים פליקס רוזנבליט בהצעה לפקודת רכוש נפקדים: "הפקודה תחול גם על היהודים היושבים בארצות ערב ועל היהודים נתיני ארצות ערב, כדי שלא לתת לממשלות הערביות פתחון פה על הפליה בין יהודי לבין ערבי. איננו רואים בזה נזק ליהודי ערב, ובכל אופן יכול שר האוצר לסלק כל קושי לגבי רכושם, על ידי מתן הוראות פנימיות מתאימות". (3)

"קול העם", 14.5.51

הכרזתו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים בדבר מכירת נכסי הנפקדים היכתה גלים בחלק ממדינות ערב והובילה לתביעה להחרים את רכוש היהודים החיים בהן. מדינת ישראל התמודדה עם שאלה, האם הפקודה צריכה לקבל תוקף למפרע מיום ייסוד המדינה, כי אז הנכסים הנטושים שנתפסו משכבר על ידי היהודים הינה בלתי חוקית. לכן, בהמשך דבריו מעניק שר המשפטים הכשר לפלישות היהודים, כלשונו המתחכמת: "אמנם קיים הרצון לא לתת פרס ליהודים שהפרו את המשמעת הלאומית, כאשר עוד לא היה קיים איסור חוקי על פעולות הברחה כאלה, אבל איננו רואים אפשרות לבטל עכשיו פעולות שהיו חוקיות, כאשר נעשו. לפי כך, לא ניתנה לפקודה תוקף למפרע בדרך כלל. רק עיקולים שהוטלו על רכוש נפקדים לאחר יום ייסוד המדינה מתבטלים".

אם כן, המדינה מבקשת להכשיר את הפלישות ובמקביל להלאים ולהלבין את נכסי הנפקדים והיא עושה זאת באמצעות חקיקת מס' חוקים במקביל: בשנת 1950 חוקק חוק נכסי נפקדים, לפיו הועברו כלל הנכסים שהיו בבעלות הפליטים הפלסטינים לשליטתה של מדינת ישראל באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים. סמכויותיו הועצמו בהשוואה לתקנות שהיו נהוגות עד לחקיקת החוק. בכך ניתנו למוסד זה כוח ועוצמה רבים. בנוסף ובסמיכות לחוק נכסי נפקדים, חוקק חוק רשות פיתוח (העברת נכסים) תש"י 1950, לשם מכירת הנכסים לצד ג', כלומר הלבנת נכסי הנפקדים ומחיקת הזיקה של הפלסטינים לקרקע.

באוקטובר 1952 פונה מנהל רשות הפיתוח אל מזכיר הממשלה ומבקש "להחיש ככל האפשר קבלת החלטת הממשלה אשר תאיץ את העברת הנכסים מהאפוטרופוס לרשות הפיתוח. היעדר החלטה מעכב את כל ההעברות מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפיתוח ומחבל קשות בעבודתה של רשות הפיתוח ומילוי תפקידה". (4) בעת החלת חוק רשות הפיתוח, האפוטרופוס מכר לידיה את רוב נכסי הנפקדים, והיא מכרה את הקרקעות לציבור ולמוסדות השלטון. במסגרת המנגנון להעברת הנכסים החקלאיים – מעל 2 וחצי מיליון דונם מנכסי הנפקדים הכוללים נכסי וואקף – האפוטרופוס מכר את הקרקעות לרשות הפיתוח והיא מכרה אותן לקק"ל, שהפנתה את רוב המשאבים לחקלאים. 

בישיבת הממשלה בנוגע מכירת הקרקע לקק"ל מציין השר פנחס רוזן כי יש למהר ולהקים את רשות הפיתוח, כי באופן פורמלי רק היא זכאית למכור את הקרקעות האלה. שר האוצר קפלן תובע שהמוכר יהיה לא האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אלא רשות הפיתוח. (5) הסיבה לכך היא הרצון להקשות על איתור הבעלים המקוריים של הקרקע ולהגן על בעליה החדשים מפני תביעות עתידיות של הפליטים להחזרת הקרקע. 

גם מנהל רשות הפיתוח מעלה את סוגיית הלבנת הנכסים ומחיקת הזיקה בין הנפקד לנכסיו. לדבריו, "הקושי הראשון במכירת נכסי נפקדים הוא משפטי. יש להפריד ומיד בין הנפקד לבין נכסיו גם מבחינה משפטית ודבר זה יכול להיעשות אך ורק ע"י רשות הפיתוח. אם כי התקבלו על כך החלטות הן של הממשלה והן של ועדת הכספים של הכנסת, לא נעשתה שום פעולה שיטתית להעברת בתי הנפקדים. התוצאה היא היום לאחר משא ומתן ממושך עם קונים וקבלת דמי קדימה מתברר פתאום שהבית או חלקו אינו ניתן להעברה. פעולה זו של העברת הבתים לבעלות רשות הפיתוח תהיה איפוא צעד ראשון לכל עבודה סדירה. ההצעה למכור בסיטונות את הבתים לחברת עמידר אין בה טעם מעשי. מה סוף סוף נשיג ע"י כל הפעולות הפיקטיביות הללו של מכירה מהאפוטרופוס לרשות הפיתוח ומרשות הפיתוח לעמידר?" כלומר, עפ"י מנהל רשות הפיתוח, אין צורך להעביר את נכסי הנפקדים לעמידר – מכירת הנכסים דרכו מנתקת את הנפקד מנכסיו מבחינה משפטית ואף הוא מעוניין לפשט ביורוקרטיה בקבלת הכסף מצד ג'. (6)

הלבנת הנכסים הייתה המטרה הראשונית של הממסד, ואילו הקטנת ערך הפיצויים לתביעות עתידיות של הפלסטינים היתה המטרה המשנית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתזכיר סודי אל שר האוצר מאת הממונה על מחוז ירושלים, אשר מדגיש את הצורך בחיסול נכסי הנפקדים – תוך דגש על הבעייתיות בשל הערכת הנכסים הגבוהה ו/או ע"י מחירי השוק החופשי. לדבריו, "נוסף לבעיה הכלכלית של האמרת המחירים, יש לבדוק את האפשרות של הורדת מחירי נכסי דלא ניידי ברחבי הארץ בכלל, על ידי הצפת השוק בנכסי הנפקדים במחיר מוזל. כמו כן, מתעוררת הבעיה הרצינית לא פחות, הבעיה הפוליטית ותשלום הפיצויים לנפקדים במדינות ערב. ידועים לי ההגיגים השונים בקשר עם תשלום הפיצויים, אבל נראה לי כי אם אנו קובעים מחירים גבוהים לרכוש, לא נוכל לנקוט במחיר אחר כשנבוא לדון בתשלום פיצויים, ויש על כן לנסות ולהוריד מחירים אלה, ולו לפחות כדי להקטין את ערך הפיצויים". (7)

עיתון "דבר", 30.01.53

מדיניות זו חלה ביתר שאת בנכסי רשות הפיתוח אשר הועברו לקק"ל. במזכר מאת שר האוצר קפלן לכבוד מנהל המחלקה לנכסי המדינה, בנוגע לתמורה בעבור הקרקעות העוברות לקק"ל במסגרת מיליון הדונם (קק"ל רכשה מעל 2 מיליון דונם וקיבלה את השטחים בשתי פעימות), הוא כותב כי "הודעת הקרן הקיימת, שהמחירים אשר יוצהרו עליהם במשרדי האחוזה ואשר ירשמו בשטרי המכר, יהיו שני שלישים מהמחירים שנקבעו ע"י הוועדה – נכונה". (8) האם הצהרתו של שר האוצר והפעולה שנוצרה בעקבותיו הינה חוקית?

בשל חקיקת הבזק של חוק נכסי נפקדים וחוק רשות הפיתוח, נוצרו לאקונות משפטיות אשר יכלו לחבל בתכניתה של המדינה לנשל את ערביי ישראל מהקרקע. כדלקמן: "בהמשך לשיחתנו בנדון, מצ"ב מכתבו של עו"ד סלומון הכולל טיוטת הצעות לתיקון החוקים הנ"ל על מנת לסתום פרצות של החזרת כפרים נטושים לבעליהם ולאפשר סטלמנט נרחב. בדעת שר החוץ לכנס פגישת הגורמים הנוגעים לדיון בשאלה ושם יביא מר פלמון (יועץ רה"מ לענייני ערבים) את ההצעה הרצופה שנוסחה לפי העקרונות שהתווינו". (9) המדינה השתמשה בכוחה כדי למנוע פרצות בחוק והובילה לתיקונים מהותיים בחוק נכסי נפקדים לדוגמא בחוק נכסי נפקדים (תיקון מס' 3) תשכ"ה, 1965.

בהמשך, ב-1953 מדינת ישראל חוקקה את חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג, אשר הוביל להפקעות מסיביות ע"י רשות הפיתוח ולנישול 1.2 מיליון דונם קרקעות עירוניות וחקלאיות של "הנפקדים הנוכחים" (חוק נכסי נפקדים 1950 לא חל עליהם), אשר שימשו או הוקצו בין 14 במאי 1948 ובין 1 באפריל 1952 לצורכי ביטחון, התיישבות או פיתוח חיוניים ולא היו בחזקת בעליו עד אפריל 1952, תוך מתן תשלום פיצויים כספיים נמוכים ו/או קרקע חלופית למפונים. במזכר מאת יוסף וייץ, מראשי קק"ל, אשר כיהן בראש ועדה לקביעת שימושי הקרקע לשם קביעת רצף התיישבותי, הוא מציין כי "שני האומדנים לפיצוי בקרקע ו/או פיצוי כספי מתייחסים לאדמה החקלאית למעט האדמה העירונית, שלגבי דירה אין לדבר על פיצויים בקרקע ורק בכסף". (10)

חוק רכישת מקרקעין 1952 היו רוויי כוונות סמויות. כותב וייץ: "לא הבעלים אשמים שהמדינה לא שילמה בעד קרקעותיהם בזמן תפיסתן, בגישת קו של 'יקוב הדין' – יהיו בעלי הקרקעות מקופחים קיפוח קשה, אלו הרוצים להישאר אזרחי ישראל – הכסף שיקבלו תמורת נכסיהם יהיה מחוסר ערך ממשי, לכשירצו להסתדר באיזה עבודה שהיא, ואלה שבדעתם להגר לחו"ל – והמדינה מעוניינת בהם – יחזרו מדעתם זו, כי הסכום שיישאר בידם לא יספיק להגשים את תכניתם… על פי הידיעות שאצלנו, חלק ניכר מהבעלים הלא יהודים יביעו רצונם להגר מישראל לארצות שונות ולהם ישולמו פיצויים במטבע חוץ, שהעמדנו אותו על הדינר העבר-ירדני, ותמורתו בשער רשמי של הליש"ט, בדולרים, בפזות". מהאמור לעיל ניתן להבין שהתמורה הכספית של נכסי הנפקדים הנה נמוכה, כי החישוב של שווי הפיצוי עבור הפקעת הנכסים נקבע מתאריך 1 בינואר 1950. טווח השנים השביח את הנכסים והנפקדים לא קיבלו את השווי הראוי, ולכן הוא מדגיש שקבלת שווי ריאלי יאפשר את הגירת הנפקדים מהארץ. יש לציין שבעת החלת החוק הלירה הישראלית איבדה 80% מערכה ושווי הקרקע ב-1953 היה פי 15 מערכו בשנת 1950.

"קול העם", 03.02.55

ההפקעות המסיביות של חוק רכישת מקרקעין אשר תקף כשנה מעת חקיקתו ובלא הכנה כלכלית לשם מתן הפיצויים בעת ההפקעה, הוביל את קובעי המדיניות לדון בעסקת חליפין של הקרקע עם יהודי ארצות ערב: "עומס כספי זה שיצטרך לבוא לגוביינא בזמן הקצר, הרבה מאלה שמו"מ אתם על תשלומי פיצויים כבר החל, הביעו רצונם להגר מכאן לארצות אחרות ובייחוד לארצות צפון אפריקה והם מוכנים לקבל שם נכסים חקלאים ועירוניים תמורת הפיצויים שיגיעו להם", כותב וייץ. "מצד שני מצויים כאן יהודים יוצאי אותן הארצות, שלהם נכסים ונחלאות ורוצים למכור אותם ולקבל תמורתם בישראל כדי ליצור להם יכולת להסתדר בחקלאות או פרנסה אחרת. אין ספק, שכאן הזדמנות לעסוק ב'חליפין' שתועלתם מרובה מבחינות שונות, ואחת מהן והחשובה בהן, לאפשר ליהודים בעלי נכסים לעלות ארצה כרצונם. מחלקת הקרקעות של הקק"ל מבררת ענין זה ונקוט בידנו אומדן, שחילופין אלה עשויים להיעשות בשיעור של לפחות 2 מיליון ל"י. החזרת התמורה ליהודים תוכל להיעשות בתוך תקופה של שלוש-חמש שנים".

כאמור, מדינת ישראל חוקקה חוקים בתחום הקרקעות, אשר נתנו לה את הלגיטימציה להלאים ולהלבין את נכסי הנפקדים. כיום חוק הלאום, חוק קמיניץ והחלת הריבונות ביהודה ושומרון ובקעת הירדן מהווים את המשך הגזל והנישול. באם השלום המיוחל יגיע לארצנו, אזי מדינת ישראל תאמר לפליטים הפלסטינים, בעלי הקרקע המקוריים, שהאפשרות של החזרת הקרקע לנפקד הינה בלתי אפשרית מבחינה משפטית בשל העברה מרובה של הבעלות על הקרקע. כיום ערביי ישראל שמהווים 21% מהאוכלוסייה שולטים על פחות מ-3% מאדמות המדינה. 97% מהקרקעות הוצאו מידיהם. בן גוריון לא הסתפק בהעברת הבעלות בטאבו, הוא רצה לשנות גם את הרישום גם בתודעה: "עלינו להרחיק גם את השמות הערביים מטעמים מדיניים. כשם שאין אנו מכירים בבעלות הפוליטית של הערבים בארץ, כן אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם", הכריז ב-1949.

הפלסטינים מכירים היטב את שמו ופועלו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אולם יתר האזרחים, בדגש על יהודי ארצות ערב והאסלאם, אינם מודעים מספיק להשלכות של מעשיו והשפעתו על חייהם. הפלסטינים היו הקורבנות הראשיים והעיקריים של חוקי הקרקע המפלים לרעה את זכותם עליה, ויהודי ארצות ערב והאסלאם היו הקורבנות המשניים. זאת, בשל מדיניות מנשלת ערביזציה במזרח התיכון מבית מדרשה של הציונות האשכנזית וביתר שאת של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אשר יצרו גטאות וא-סימטריה בחלוקת הקרקע וקבלת פיצויים ריאלים ובכך העמיקו את הפערים החברתיים ע"י חלוקת משאבי הקרקע עפ"י מדרג אתני וצבע עור. במאמרי "היכן ניישב אותם? תלוי במוצאם האתני", הראיתי כיצד בראשית שנותיה של ישראל הופעלה מדיניות קרקעית סלקטיבית על בסיס מוצא אתני, שבלמה כל אפשרות למוביליות חברתית בקרב יהודי מדינות ערב. השלכותיה של מדיניות זו ניכרות עד היום. 

"שערים", 18.1.53

לסיום, אצטט את פרופ' שבתאי רוזן, מנכ"ל משרד החוץ, מפרוטוקול משנת 1949 בעניין מו"מ לשלום עם מדינות ערב: "אני חושב שהקמת המדינה לא שינתה את המצב שהעולם היהודי והעולם הרחב יקבל את הרעיון שלגבי יהודי ערב מוטל על מדינת ישראל תפקיד מיוחד. יהיה קשה לשכנע את ארצות ערב לקבל את העמדה הזאת, אבל צריך באיזה אופן לשכנע אותן. מוצדק הוא שמדינת ישראל תעשה מאמץ להגן על יהודים אלה, מכיוון שמצבם קשור עם כל הנעשה בארץ. דבר אחד צריך שיהיה ברור: אין אנו יכולים לדרוש זכויות ממדינות ערב לגבי היהודים הנמצאים שם אם לא ניתן להם את אותן הזכויות לגבי ערביי ישראל. אין אנו נמצאים במצב כזה שאנו מכתיבים את תנאי החוזה, אבל לו אפילו היינו יכולים לעשות כך, מסופקני אם זה היה רצוי. חוזה המיעוטים לא הצליח ואחת הסיבות היא לפי דעתי שהחובות לא היו הדדיות". (11) 

קיים קשר ישיר בין דיכוי הערבים במדינת ישראל לבין דיכוי יהודים ממדינות ערב והאסלאם. המשטר הציוני בוחר באופן מודע ואף מיישם את משנתו, הלבנת נכסי הנפקדים תרתי משמע, בנישול הפלסטינים והמזרחים מזכויותיהם כאזרחי המדינה החדשה וקובע כי הם לא זכאים לשוויון זכויות אזרחיות. מקום המדינה ועד היום, הנהנים העיקריים מקבלת זכויות היתר תוך דגש על חלוקת הקרקע הנם הקיבוצים, המושבים והמתנחלים שרובם מהציונות האשכנזית. 

הציונות הדתית וההתיישבות העובדת אולי חרטו על דגלם את ערך שוויון הזכויות, אך בפועל יצרו את אי השוויון בחברה הישראלית, בחסות השמאל והימין כאחד.

המאמרים הבאים ידונו בהרחבה על הפרקטיקות של המשטר הציוני לנישול נכסי הוואקף מהציבור המוסלמי לעומת יתר הדתות בישראל.

*

(1) דו"ח על הפעולות עד 31/03/1949 מטעם האפוטרופוס לנכסי נפקדים, משרד האוצר. 

(2) הישיבה הראשונה של מועצת האפוטרופוסות שנתקיימה במשרד האפוטרופוס ביום 27/04/1950.

(3) הצעה לפקודת רכוש נפקדים מטעם שר המשפטים פליקס רוזנבליט אל חברי הממשלה, מיום 04/09/1948.

(4) מזכר בנוגע העברת מקרקעין מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לידי רשות הפיתוח, מיום 23/10/1952.

(5) ישיבת ממשלה בנוגע מכירת קרקע לקק"ל ע"י רשות הפיתוח, מיום 05/10/1950.

(6) מזכר מאת מנהל רשות הפיתוח א. עקביה מיום 02/07/1953.

  1. (7) מזכר סודי מאת א.מדן הממונה על מחוז ירושלים אל שר האוצר, מיום 10/10/1950.
(8) מזכר מאת שר האוצר קפלן בנוגע התמורה עבור הקרקעות העוברות לקק"ל במסגרת מיליון הדונם, מיום 22/01/1952.

(9) מזכר מאת יועץ רה"מ לענייני ערבים אל מנכ"ל משרד רה"מ בנוגע תיקון חוקי הפיתוח ורכוש נפקדים. מיום 22/08/1951.

(10) הפעולות להגשמת חוק רכישת מקרקעין מאת יוסף וייץ, מיום 12/04/1954.

(11) פרוטוקול בעניין מו"מ לשלום עם מדינות ערב מיום 19/04/1949.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דבורה זילברשטיין

    תודה על הנתוח והאסמכתאות לגבי גזל הקרקעות הפלסטיני – ועל הבהרת הנורמה – שהמדינה מדינה "וויתרה" על הזכויות הנדלניות של יהודי-המזרח כסוג של "תמורה". קראתי זאת בזעם ושאט-נפש.

  2. Atsmona .w

    לשם דיוק, רוב האדמות שנקנו ע"י יהודים נמכרו ע"י האפנדים שהשתלם להם למכור, לרוב הפלחים לא היו אדמות משלהם ורובם הובאו ע"י הטורקים כפועלים זרים ששרתו את האפנדים, והיו חסרי זכויות למרות שחיו פה שנים רבות.
    רוב האפנדים מונו במהלך הדורות ע"י השליטים ולא היו בעלי זיקה לאומית לאדמות א"י.
    הגיע הזמן לדבר גם על תרומתם של האפנדים בהגדלת השטחים היהודים.
    אגב, גם מיהודים לקחו והפקיעו אדמות בשנות השמונים, כל שנה אנחנו שוקלים להצטרף להפגנות יום האדמה..?..
    תוצאות המלחמה גורמות אי צדק ופצעים, גם יהודים במדינות ערב ובכל מקום מהם גורשו השאירו רכוש רב.

  3. Zuhair Sabbagh

    Sorry for writing in English. I am a Palestinian academic and researcher and I specialize in writing on Israeli and Palestinian issues. I live in Nof Hagalil and I am an Israeli citizen.
    I usually write in English and Arabic and I usually publish online..

    I would like to thank you very much for your excellent research article regarding the issue of the property of the Palestinian refugees who are called by the Zionist authorities as "absentees" and "present absentees".
    You base your article on authentic government documents and archives. This fact gives scientific validity to your analysis.
    I liked your article very much and I consider it a good beginning, since you stated that there would be a series of articles on similar issues.
    I look forward to read your future research articles.
    Best regards Zuhair Sabbagh