נזכור את הסאח'נה ולא נוותר על האסי

כמי שגדל בפרדיס ונאלץ להתגנב לחוף דרך קיבוץ נחשולים, יאסר אבו ערישה מכיר היטב את חמסנות הקרקעות והטבע הקיבוצית. מאז ומעולם הוא מקווה שנוכל לבנות עתיד משותף, בלי לשכוח את העבר המדמם. היום הצטרף בגופו למאבק על נחל האסי ואף זכה לטבול במימיו משיבי הנפש
יאסר אבו ערישהיאסר אבו ערישה

אקטיביסט, מורה לערבית, עורך ומתרגם. עורך אתר העוקץ בערבית

כשאמי האהובה הלכה לעולמה לפני ארבע וחצי שנים, היא לא השאירה אחריה ירושה כלשהי. אמא תיעבה רכוש וכסף באופן כללי. באחד הימים כשסידרתי ניירות וחפצים שלה, מצאתי בארנקה חמישה שקלים בלבד. כשחשבתי מה אפשר לעשות עם חמישה שקלים, לא מצאתי דרך יותר טובה ממה שאמי האהובה הייתה עושה: לתרום לצדקה. הלכתי באותו שבוע לתפילת יום השישי בכפר, הנחתי את חמשת השקלים של אמא בארגז הצדקות שבמסגד והתפללתי שהנבט הקטן הזה יצמח למזון ומזור לאנשים הזקוקים לו.

אז כסף לא היה לאמא שלי. אבל ידע, אלוהים כמה ידע היה לאישה שלא סיימה כיתה ט' ושחלומה להיות אחות התרסק על מזבח המציאות. אמא שלי צברה ידע בקריאה עצמית ורכישת ספרים בכל יריד ספרים שאליו הלכה ובכל ביקור בירושלים. וכמה שהיא אהבה את הספרים שהאירו את חללי הבית והתפזרו בין הספריות הצנועות שלי ושל אחיותיי. עד היום אחיותיי ואני ממשיכים לייצא ספרים מבית נעורינו אל בתינו הנוכחיים – הקבועים והשכורים.

אחד הספרים שהורישה לנו אמא הוא ספר שמתעד את הנכבה, האסון והעקירה של 418 כפרים ערבים פלסטינים בשנת 1948, בשם: "למען לא נשכח", מאת ההיסטוריון וליד אלח'אלדי. שם הספר אומר הכול: יש אנשים או גורמים שרצו ורוצים שיום אחד נפסיק לזכור, אבל המציאות 72 שנה אחרי, אומרת אחרת.

בילדותי מצאתי את עצמי מדפרף שעות בספר הענק שמביא לפרטי פרטים את הסיפורים של המקומות שהיו ואינם כאן יותר, כפרים מסביב לפרדיס – הכפר שלי – שנעלמו כליל ולא נותר להם זכר, אני שוב מדפרף ומדמיין כפרים חיים אבל רואה אותם שוב גוועים למוות ונעלמים על יושביהם; טנטורה, כפר לאם, עין גזאל, אם אלזינאת, איג'זים, אלבורג' ועוד ועוד, כל אלה היו שם לא מזמן ושקקו חיים אך היום הם זיכרון. ובתוך הסבך הזה אני מנסה לבנות לעצמי תודעה והבנה מי אני, מה אני, ומי אנחנו. וכשלרגע הייתי הולך לאיבוד בין השמות והמקומות, הייתי מתעשת ומבין שעליי לקרוא עוד, עליי לדעת עוד.

בזכותה של אמא האהובה היום אני מבין קצת יותר, ויודע קצת יותר. אבל הידע לבדו אינו מספיק, ידע שנשאר במקום אחד גורלו לנבול ולשקוע בתהום הנשייה. ידע צריך לעבור ולזוז ולהתרחב, כדי שנוכל גם לחבר נקודות ביחד בדרך להבנה עמוקה של סביבתנו ומציאותנו המורכבת והכואבת, ולקוות שביחד נוכל לבנות עתיד.

אותה מנגינה של ניכוס אוצרות טבע

באחרונה התוודעתי למאבק על נחל האסי שנוכס על ידי קיבוץ ניר דוד החזק שעדיין חי באשליית האדנות. מדובר במאבק אזרחי מרשים וסוחף שמנוהל על ידי פעילות ופעילים ותושבי הסביבה, בעיקר ממשפחות יוצאי ארצות ערב והאסלאם (אך לא רק), והם עומדים ועומדות על הדרישה לפתיחת משאב הטבע לכלל הציבור.

בזיכרוני עלו מיד המאבקים המשפטיים שהתנהלו אך לא מזמן מול חוף הכרמל וקיבוץ נחשולים, שבמשך עשרות שנים גבו כסף בכניסה לחוף טנטורה-נחשולים היכן שישב הכפר הערבי העקור טנטורה-الطّنطورة עד שנת 1948. הקיבוץ ניכס את רצועת החוף היפה בארץ למפעלותיו הכלכליים, והקים עסק משגשג. אני זוכר איך בילדותי חבריי ואני היינו עושים את דרכנו לטנטורה ברגל או באופניים מהכפר שלנו פרדיס, והיינו מחפשים מיני דרכים להגיע לחוף ולטבול במימי הים הקרירים, זוכר איך היינו מתגנבים מכל מיני פרצות בגדר דרך בית הקברות האסלאמי של טנטורה או דרך שאריות מפעל הזכוכית הכושל של הברון רוטשילד.

נחל האסי, קיבוץ ניר דוד, 14.8.2020. צילום: יאסר אבו ערישה

שנים של מאבק עיקש נשאו פרי והביאו בסופו של דבר למובן מאליו: חלקת החוף שמצפון לנחשולים שעליה תכננו להקים כפר נופש הוכרזה ב-2015 כחוף פתוח לכלל הציבור ללא הגבלות כלשהן. הפעם הראשונה שבה נכנסתי לחוף הים ללא תשלום וללא גדרות תיל ופציעות עדיין חקוקה לי בלב, כי מיד כשעברתי את השער הפתוח לרווחה, גברה בי אהבתי למקום שהוא חלק מנוף ילדותי. בעיניי, דין נחל האסי הוא כדין חוף טנטורה נחשולים, וזו שוב אותה מנגינה של ניכוס אוצרות טבע ושטחים שהם נחלת הכלל, לטובת קבוצה מצומצמת שכופה את מרותה על רצועת טבע מהיפות ביותר בארץ ומדירה ממנה קהלים שלמים כאוות נפשה.

מצד אחד, עומד קיבוץ ניר דוד הוותיק שנבנה בסגנון חומה ומגדל בזמן המרד הערבי הגדול בשנת 1936, כגרעין התיישבותי ראשוני באישור המנדט הבריטי, שבירך על מהלכים מסוג זה בדרך כלל. אחרי המלחמה בשנת 1948, הקיבוץ – בהמשך, כידוע – אדמות של כפרים שהיו אז באזור כמו תל אלשָוְּכּ ואל-סאח'נה הפכו להיות חלק מאדמות הקיבוצים, ותושביהם נפלטו אל חיי הפליטוּת והייסורים. מן הצד השני, ניצבים הפעילים והפעילות שבעיקר מסתכלים על מטרה נעלה, שבה יינתן חופש תנועה לכלל הציבור לאתר, בלי הגבלות שמציב הקיבוץ, וישים סוף לגזל. בנקודה הזאת, לא היה לי ספק באיזה צד נמצא הלב, וכל הכיוונים הצביעו על בית שאן.

הבוקר (ו') בשעה 9:55 התייצבתי בנקודת האיסוף בתל אביב של אוטובוס הפעילים והפעילות למען שחרור האסי, ובלבי נשאתי הרבה תקוות מהנסיעה הארוכה. איש באמת לא ידע מה בדיוק יחכה לנו בכניסה לקיבוץ ניר דוד המבוצר בשער צהוב ומוגן על ידי שוטרים של מדינת ישראל, אבל משהו בתוכי אמר לי שזו נסיעה חשובה ושהטוב מצפה לנו. בדרך חשבתי על מעין חרוד שהיה חלק מנוף הילדות שלי בקייטנות הקיץ; חשבתי על הנסיעות שלי לאזור לפני כעשור כאשר הייתי מגיע למעבר המלך חוסיין כדי להסיע את אחותי שלמדה בירדן לגבול; חשבתי גם על הסרט של רינו צרור ודורון צברי, "בית שאן סרט מלחמה", שליווה את קבוצת הפועל בית שאן בסיפור ההישרדות הלא יאומן שלה בליגת העל בשנת 1995. אבל יותר מהכל, רציתי לראות את האסי ולחוות שוב את חציית השער אל עבר המים הקרירים, כמו אז בטנטורה-נחשולים.

כשהגענו לכניסה לקיבוץ, האוטובוס של תל אביב התקבל בקול תרועה, שמחה ועליצות הפיגו את החום המהביל של עמק בית שאן. רגע לפני שירדתי מהאוטובוס, הנהג התחיל לנסוע בפתאומיות ונעל דלתות, מחשש שיקבל קנס משטרתי על עצירה במקום שאינו מותר. היינו קבוצה של שישה אנשים שנשארנו עם הנהג שחיפש מקום לבצע בו פרסה בכבישים הצרים של האזור, ולחזור להוריד אותנו במקום חוקי. אחרי כמה דקות של סיבובים וניסיונות, הצליח הנהג לחזור לכיוון הכניסה לקיבוץ, ושם הצטרפתי לקהל המפגינים והמפגינות שחלקם חברים יקרים.

עמדנו שם זמן קצר ולפתע ראיתי שהשער של הקיבוץ נפתח, והנה המארגנים קוראים כי אפשר להיכנס! עשרות רבות של נשים, גברים וילדים החלו לצעוד פנימה בשבילי הקיבוץ, ואני בתוכם. באחד השבילים נתקלנו בשני צעירים שלא הייתי בטוח אם הם קיבוצניקים או עובדים מחוץ לקיבוץ, שישבו בתוך קלנועית, וחייכו לצועדות ולצועדים. ניגשתי אליהם ופצחתי בלי לשאול בערבית, והם ענו לי בערבית. הסתבר שהם גרים בכפרי הסביבה ועובדים בקיבוץ. החלפנו שיחת חולין טיפוסית בערבית אבל הם האיצו בי להפסיק לדבר וללכת לראות את גן העדן הקסום. נפרדנו כידידים והמשכתי לעבר הנחל בצעדה.

כשהגעתי לאחד הגשרים שנבנו מעל לנחל, ראיתי את היופי בעיניי. חיפשתי פינה לשבת בה בנחת, ללבוש את בגד הים ולטבול כבר. אינני יודע איך רגליי הובילו אותי לעץ זית שמתחתיו ישבו שני בחורים, ישבתי בסמוך אליהם, הסתכלנו שלושתנו על הנחל, ועל האנשים והילדים השמחים שבתוך המים. פניתי לאחד הבחורים, ערן מיארה, בתחילת שנות העשרים לחייו מהעיר בית שאן.

ערן סיפר לי כיצד הוא זוכר מילדות שהאסי הוא חלום, כיצד גם הסביבה של האסי ודרכי הגישה נחסמו לאט לאט כדי להרחיק את תושבי האזור – והבית שאנים בעיקר – מהגעה לנחל, באופן שתוכנן בקפידה ערמומית

התפתחה שיחה לבבית על כדורגל, על בית שאן ועל האסי. ערן סיפר לי כיצד הוא זוכר מילדות שהאסי הוא חלום, כיצד גם הסביבה של האסי ודרכי הגישה נחסמו לאט לאט כדי להרחיק את תושבי האזור – והבית שאנים בעיקר – מהגעה לנחל, באופן שתוכנן בקפידה ערמומית. "כולנו בני אדם," אמר לי ערן. "כולנו רוצים לחיות, להתפרנס ולטבול במימיו הצוננים של האסי בקיץ הלוהט".

אחרי כשעה וחצי באזור הנחל, נקראנו לשוב אל האוטובוס לתל אביב. הייתי כמעט שוב אחרון היוצאים, כאשר השער כבר היה סגור, ומאחוריו נתקלנו בעוד עשרות רבות של מפגינים שהגיעו מעט אחרינו ולא הורשו להיכנס! הקיבוץ החליט למנוע מהם את הכניסה לאזור הנחל, לפרקים באלימות פיזית ממש, ומשטרת ישראל בשירות הקיבוץ. בסמוך לשער, עמד שוטר שביקש ממני בנימוס של אבא להסתלק משטח הקיבוץ כי המסיבה נגמרה.

עליתי לאוטובוס ועשינו את דרכנו חזרה לתל אביב, כשבדרך אני רואה נופים שאת חלקם אני מכיר, כמו העלייה הקשה לכיוון התענ"כים מכביש עפולה-בית שאן, שאיתה התמודדתי כל פעם כשנסעתי בסובארו של אבא כדי לאסוף את אחותי החוזרת מירדן או להסיעה למעבר הגבול, ונופים אחרים שחדשים לי כמו המחלפים הרבים וקו רכבת העמק, שזו הפעם הראשונה שאני נתקל בו. אבל יותר מכל, הכרתי חברים חדשים היום וראיתי יחד איתם איך ההיסטוריה משתנה מול העיניים שלנו.

אין לי ספק שסופו של המאבק הזה הוא פתיחה מלאה של האתר, שבסוף ייהנו ממנו כולם ללא הבדל גזע, מין, דת או לאום. חברי הקיבוץ ייאלצו לוותר על הפריבילגיות שהתרגלו אליהן שלא בדין, כי אין פתרונות חלקיים. המאבק על נחל האסי הוא המאבק של כולנו, ואני רואה שם שותפות ושותפים שאיתם אפשר לצעוד קדימה לעבר תיקון, לעבר צדק, לעבר ריפוי ומעל לכל זה: להכרה והשלמה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ג. אביבי

    כל הכבוד לכתבה ולכותב.
    המאבק על האסי (אולי עאסי במקור) ממחיש שמזרחים וערבים בישראל חיים באותו צד של המטבע. זהו הצד של המודרים מהשגת זכויות היסוד שלהם, של מוכי ומנוצלי הציונות הלבנה.

  2. דור ברטל

    כתבה יפה. בתור בן קיבוץ ניר דוד שאמא וסבתא שלו עדיין מתגוררות בקיבוץ. אני מכבד אותך מאד על כך שהקפדת לכתוב ללא שקרים סילופי מציאות הסתה והתרת דמנו. וגם כמעט ללא אי דיוקים.
    רק שני תיקונים קטנים – א' הסחנה פתוח לכולם, המועצה האיזורית שותפה לניהול ולתחזוקה כי כך הוסכם ביחד עם הרת"ג אף אחד לא כפה על אף אחד שום דבר. והמקום לא מושכר לאף אחד, כל תושבי המועצה האיזורית נכנסים בחינם כיוון שכל ישוב משלם תשלום שנתי קבוע של מאות אלפי שקלים לקופת האתר. תקרא לזה מנוי שנתי.

    הנחל לא זורם מצפון לדרום אלא ממערב למזרח. רב הנחלים זורמים לים. אבל הנחל הזה זרם לכאורה לכיוון הירדן אלא שעוד מימי הרומאים באיזור שונה התוואי כך שהטורקים גילו נחל מוזר שזורם הפוך וגם לשום מקום ולכן נתנו לו את שמו עאסי
    שאומר מורד
    אם כי עאצי אומר ביצה סרוחה.
    אז תבחר אתה למה התכוון העותומאני
    גילוי נאות – עבדתי בצוות האחזקה של גן השלושה במשך שלוש עונות רחצה.

  3. דן מדען

    כשטבלת באסי, שמת לב למשהו מוזר? שמת לב שהנחל מבוטן? שאין חול ואין בוץ? רק דשא מטופח עד הגדה ובטון מתחת למים.
    אתה יודע למה זה?

    כי זה לא תוואי נחל טבעי.

    זה בכלל לא נחל.

    זאת תעלה מלאכותית מטופחת שחברי הקיבוץ יצרו בעמל אפיהם וקראו לה נחל כי נחל נשמע להם רומנטי יותר מתעלה. ועכשיו אתה רוכב על גלי הרומנטיקה שלהם ומבקש לעצמך את אשר הם יצרו, טיפחו ושימרו ועובר בחצרות בתיהם.

    אני לא חבר קיבוץ. אני יליד עיר במרכז וכיום מתגורר בישוב קהילתי בדרום.
    גם בסביבתי חם מאוד בקיץ וגם לי יש בריכה קטנה בחצר שבניתי וטיפחתי. אני קורא לה אגם שוח על שם שבט בדואי שנהג לחנות בסביבה לפני שהוקם הישוב שלי.
    זה אומר שכל עם ישראל מוזמן לנפוש אצלי באגם?

  4. עודד

    'עולם ישן נחריבה' … הללויה .
    אבל עולם חדש לא נראה לי שאתם בעניין של לבנות .
    תשאלו כל ילד כמה זמן והשקעה לוקח לו לבנות מגדל גבוהה מקוביות .
    וכמה קל ופשוט ואפילו יותר כייף זה לרסק ולחרב את כל מה שבנה.
    חוכמולוגים

  5. יצחק שפאץ

    מעניין שאתה מתחבר לאלו שרוצים לקבל חלק מ"הגזלה". למשל בית שאן. הרי בית שאן נכבשה ב-1948. רוב תושביה ברחו קודם וכמובן לא נתנו לאף אחד מהם לחזור. המעטים שנשארו, אולצו לעבור לנצרת. ומה עם תושבי בית שאן הערבים שהיו להם כתבי בעלות על הבתים? חוקק חוק האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורכושם הוחרם.

  6. ניר צבר

    לא סיפרת על שיחותיך עם תושבי המקום. גם הם בני אדם, גם להם יש זכרונות. מקוה שאתה זוכר זאת.