לא ארץ לשחורים

האימה מסירנת המשטרה, מאישה לבנה שעינה פקוחה על צעיר שחור שנכנס לבית עסק, בניין מגורים או בית ספר כאילו הוא פולש, מגבר לבן שעוקב במכונית אחרי גבר שחור שיצא לרוץ. עודד סספורטס על העיבוד הטלוויזיוני של HBO ל"ארץ לאבקראפט" שעלתה לשידור בישראל
עודד סספורטס

"הוא היה יצור מפחיד ודמוי גורילה, שלזרועותיו הארוכות מהמקובל לא יכולת להימנע מלקרוא 'רגליים קדמיות', ופנים שהובילו למחשבות על סודות הקונגו האסורים והלמות הטם-טם תחת ירח מוזר".

(ה.פ. לאבקראפט, "הרברט ווסט: מחיה המתים", 1921-2, בתוך "התוהו המזדחל" בהוצאת אסטרולוג)

כשג'ורג' פלויד, גבר שחור אזרח מינסוטה, יצא מביתו בבוקרו של יום, הוא לא שיער שייהרג בהמשכו על ידי שוטר לבן וקולגה בגלל שימוש בשטר מזויף. כשאחמד ארבריי יצא לריצה, הוא לא שיער שהדבר יעלה לו בחייו, מידי אב ובן, שני גזענים יוצאי קלאן שהם גם שוטרים לשעבר. כך גם כל קורבן לאלימות לא מידתית, שיטור יתר ופרופיילינג בארצות הברית של אמריקה, שבסבירות גבוהה יהיה גבר שחור. המשותף לכל המופעים האלו, הוא הנוכחות חובקת הכול של הכוח, ידיעה מוחלטת שבלתי אפשרי לברוח ממנה, ביחס לאפשרות המתעצמת שחייך יסתיימו באלימות ובמהירות על ידי אלו שמופקדים על שלומך. החוויה השחורה עודנה ותמיד הייתה חוויה של חרדה לא מוגדרת, דריכות לקראת הסימן הראשון לכך שמשהו מהותי לא בסדר. האלימות שממנה אתה חרד היא כוח עצום, אדיש, שיכול למחוץ אותך כנמלה מבלי לשעות לדמך המכתים את סוליות נעליו.

בזמנים אחרים, אם רצית לומר דברי אמת, היית משתמש ברומן. ואם האמת שעליך תרצה לדבר  היא אפלה, היית כותב ספרות אימה. אך בימינו, אימה היא ז'אנר חוצה מדיומים. ג'ורדן פיל, הקומיקאי האמריקאי שכבר ידוע בגיחותיו לתוך הז'אנר כבמאי ומפיק (למשל כאן, כאן וכאן( עשה לאחרונה צעד נוסף בז'אנר ומפיק יחד עם ג'.ג'. אברהמס  את העיבוד הטלוויזיוני של HBO לספר "Lovecraft Country" של מאט ראף, שלא תורגם לעברית. כמו העיבוד ל"הקונספירציה נגד אמריקה" של דיוויד סיימון (הסמויה,דור מזויין, הצמד, טרמיי), גם זה של ג'ורדן פיל נוגע במידה רבה לא רק בצייטגייסט האמריקאי בעידן טראמפ אלא אומר לנו שאמריקה היא בית רדוף שתמיד היה כזה. לא משנה כמה תנסה לנקות את הכתמים ולהתעלם מהקולות בלילה, הם לא ייעלמו.

אך בעוד סיימון מציג בפנינו עיבוד לספר שמראה כיצד את הפגיעה ההדרגתית של ההגנה ותחושת הביטחון של מיעוטים במדינה שעל הגנתה הם סומכים, פיל עיבד ספר שאומר שתחושת הביטחון הזאת מעולם לא התקיימה עבור רבים. כמו, אולי, העיבוד האחרון של HBO ל"שומרים" של אלן מור (אם כי לא באישורו), גם פה יש לנו מטא טקסט על גזענות שעומדת בלב יחסי הכוח החברתיים והזיכרון הפוליטי וההיסטורי שמעצב את תפיסתנו כאזרחים.

כריכת ספרו של מאט ראף

"ארץ לאבקראפט" עוסק במסעו של אטיקוס טרנר הצעיר, משוחרר טרי ממלחמת קוריאה, חובב ספרות אימה, פנטזיה ומד"ב משיקאגו, שמקבל מכתב מאביו המבקש ממנו לפגוש אותו בדחיפות בעיירה ארדהם, על גבול ניו המפשייר. מורשת וזכות אבות גדולה, כך הוא מבין מהמכתב, מחכה לו שייתבעו אותה. אליו מצטרפים במידה משתנה של רצון חבריו במסע לתוך לב מה שהם קוראים לו "ארץ לאבקראפט", הקרויה על שם סופר האימה ה.פ. לאבקראפט, במחוז דבון, אזור הידוע לשמצה בנחשלותו ובאלימות המופעלת בה נגד שחורים שמפרים את חוקי ג'ים קרואו. במהלך המסע המסוכן ממילא, הם ייתקלו בשריף העיירה בדפורד כנוכחות מאיימת חובקת-כל, ובעוד חוויות מציאותיות יותר ופחות עד שיגיעו ליעדם.

כמו "הקונספירציה נגד אמריקה" של פיליפ רות' שזכה גם הוא לעיבוד של HBO, ארץ לאבקראפט של מאט ראף כתוב כאנתולוגיית סיפורים. הוא מציגה באפקטיביות גדולה ונקודות מבט משתנות, את מציאות הקיום והחוויה השחורה תחת חוקי ג'ים קרואו, אבל יותר מכך, היא נשענת על כר עשיר של ספרות זולה אמריקאית  – בעיקר סיפורת מוזרה, אימה ומד"ב של תחילת המאה ה-20, כדי לספר לנו משהו על טיבו של הדבר ששוכן בליבה של חיי הקהילה השחורה באמריקה.

במידה רבה, הטריו של הפנטסטית באמריקה (אימה, מד"ב ופנטזיה) בתחילת המאה המאה ה-19 היה גדוש בתפיסות פוליטיות וחברתיות ששיקפו את יחסי הכוחות והראוי הנורמטיבי לשם תפקודה של חברה אמריקאית תקינה. תפיסות על אחרות, גזע, התיישבות, על מקומו של האדם הלבן בסדר הדברים – חוקר, הרפתקן, חלוץ המגלם בגופו את הייעוד הגלוי האמריקני החדש בחלל. המד"ב האמריקאי, כמו גם ספרות האימה כפי שאנו מכירים אותה, שחו במים החמימים של מגזינים זולים, מגזינים שהציגו במידה רבה שעתוק של ספרות הרפתקאות ומסתורין קלאסיות. במדע הבדיוני האחר, הפראי, הזר, התחלף באחר המוחלט – בחוצן, לרוב אלים ומרושע, מולו הגיבור הטוב צחור השיניים שמציל את הנערה והעולם מכיליון. לפעמים, כל מה שהסופר צריך היה לעשות זה להחליף את הקולט והסמית אנד ווסון באקדח לייזר ואת המוסטנג בספינת חלל. חוקי הפאלפ כמטרייה סגנונית רחבה הכתיבו כללים שהפכו אותו למקבילה הספרותית לסרטי בורקס לילדים, המגזינים האידיאליים לטימי, הילד האמריקאי המנומש שקורא בשקיקה על הרפתקאות בחלל ומפלצות מהלגונה שמטילות אימתם על תושבי העיירה השלווה. או כך, לפחות עד המטמורפוזה של הז'אנר בשנות ה-50, עם  עורכי המגזינים הוגו גרינסבק  וגו'ן וו. קמבל ותור הזהב הראשון של המד"ב כז'אנר בעל עומק מדעי, מה שהוביל לאחר מכן לז'אנר כפלטפורמת ביקורת חברתית ובעל מודעות חריפה לחוסר צדק פוליטי ושאלות אתיות ופילוסופיות שונות העומדות בלב הז'אנר.

"כשנבדקו בתחנת המשטרה, לאחר מסע מואץ ומתיש, התבררו העצורים כאנשים בעלי מוצא נחות, גם מבחינה נפשית. רובם היו מלחים, וכמה מהם שחורים או מולאטים, אך רובם היו אינדיאנים מן המערב ופורטוגלים מאיי קייפ וורדה, שהעניקו מגע של וודו לכת רבת הפנים. בטרם ניתן היה לענות לשאלות, התברר כי משהו עמוק ועתיק יותר היה שם מפטישיזם שחור".

(ה.פ. לאבקראפט, "קריאתו של קת'הולו", 1926, בתוך "התוהו המזדחל" בהוצאת אסטרולוג)

"ארץ לאבקראפט", דרך סיפורים מטא נראטיביים, בא חשבון עם ז'אנר שכוח בהרבה, יציר המאה ה-19, שנטמע בספרות האימה העכשווית – הסיפורת המוזרה (weird fiction) וביתר שאת עם המורשת המפוקפקת של תפיסות הגזע והגזענות שאלו ביטאו, יחד עם הצגה של האפלה הטמונה בליבה של תפיסות העליונות והגזענות שרווחו באמריקה של תחילת המאה ה-20. הוא גם מתעמת עם רעיונות של עליונות לבנה שמושרשת בהיסטוריה האמריקאית ושעדיין אוחזים בה באחיזת ברזל.

בניגוד לרומן הגותי או ספרות האימה, הסיפורת המוזרה מציגה את מושא האימה בתור ביטוי לעקרונות טבע. הטבע הוא לא מושא או ביטוי של רוע, הטבע הוא מה שהוא, אובייקט שלא נתון לבחינה תיאורית על ידי קני מידה אנושיים. בניגוד לספרות האימה עד כה, עמדת הז'אנר הושפעה הרבה יותר מהמדע המודרני מאשר למוסר הנוצרי. הרוע, הטוב או המוסר אינם המדדים שבאמצעותם נבחנים מחוללי האימה בז'אנר יותר משאפשר לקרוא להוריקן, בצורת או להבדיל – קריעת פלנטות לגזרים על ידי חור שחור. כמותם, כוחות קולוסאליים אדישים ואדירים כשעבורם האנושות היא בקושי תל נמלים הומה מתקיימים בקצה המציאות שלנו וצמוד אליה, ממתינים לשעתם להגיח חזרה אל העולם. אצל לאבקראפט ואחרים, מדובר בכוחות שעצם קיומם מעוות את היכולת האנושית לתפוס את המציאות הן הפיזיקלית והן האתית – תפיסת הכוחות האלו אומרת אובדן תפיסת המציאות ושפיותם של בני האדם והטוב ביותר במערכת זאת הוא, כפי שלאבקראפט מנסח, "לשקוע אל תוך חשכת ימי ביניים חדשים".

כך, ערפד אפשר להרוג עם אור שמש ויתד בלב, את האנטרופיה הבלתי נמנעת אי אפשר להרוג. את הכוחות העצומים של הקוסמוס אי אפשר להביס, והידע באשר למקומו האמיתי של האדם בעולם כפי שמוצג בז'אנר אפשר להעלים, כמו את מסלול כדור הארץ סביב השמש או באר הכבידה של חור שחור. מול כוחות אלו אין ולא יהיה ניצחון – גיבוריו של לאבקראפט מאבדים את שפיותם, מתים בצורות מחרידות או בורחים מישויות אלו למען המשך חייהם הבריאים. אין סיום חיובי ולא נורמות ראויות שנשמרות בסוף כל סיפור, אין סיפוק אלא רק חרדה.

אימה ואאוגניקה

"מי רשאי להוליד בנים? בחיפושי תשובה נכונה על השאלה הזאת עוסקת האויגניקה, המדע לשיפור הגזע ולשמירה עליו מהתנוונות. צעיר עדיין מדע זה, אך תוצאותיו החיוביות כבר גדולות וחשובות (…) מקרים אלה אינם מעטים כלל בכל האומות ובפרט בתוך העם העברי".

(ד"ר יוסף מאיר, "האם והילד", 1933)

ה.פ. לאבקראפט היה סופר שנסיבות חייו השפיעו במידה ניכרת על כתיבתו כסופר אימה. כאשר היה פעוט, אביו ולאחר מכן אמו אושפזו בבית חולים לחולי נפש עקב הידרדרות במצבו הקוגניטיבי כחולה עגבת. אמו ודודותיו, שטיפלו בו עד שעבר לבית סבו, נהגו להלביש אותו בבגדי נשים עד גיל הילדות המאוחרת. באותו זמן, לאבקראפט הצעיר פיתח, בצורה שהלכה וגדלה למימדים מפלצתיים, פוביות מגוונות  ושונות, פוביות שבגיל מאוחר יותר הפכו לפחד עצום, מונוליטי, מהחוץ, מהשונה. הדבר הפך במרוצת השנים לגזענות ארסית במיוחד שנתפסה כיוצאת דופן אפילו באמריקה של שנות העשרה. גזענות שהגיעה לשיא כאשר עבר עם אשתו, סוניה גרין, לניו יורק בשיא ימיה כאחת התחנות הראשונות להגירה מרחבי העולם. עבור לאבקראפט, שבקושי יצא  מפרובידנס מסצ'וסטס, ניו יורק הייתה הלם אמיתי ותרומה משמעותית לתפיסת עולמו הגזענית.

ה.פ.לאבקראפט, 1934. צילום: Lucius B. Truesdell. "הגזענות העמוקה שלו לא הייתה ייחודית בנוף האמריקני"

אבל הגזענות העמוקה של לאבקראפט לא הייתה תופעה ייחודית בנוף הסוציולוגי האמריקאי. באמצע המאה ה-19 יצא המניפסט "Miscegenation: The Theory of the Blending of the Races, Applied to the American White Man and Negro". הטקסט הושפע והשתמש במידה רבה בתפיסות של זמנו באשר לדרוויניזם ובפרשנויות שהיום אנו יודעים כי הן מוטות. הדבר נעשה על מנת להציג סדר דברים רצוי על ידי האמריקאי הלבן ועבורו, לתת תוקף אובייקטיבי לעליונותו ולמקומו הראוי בעולם המודרני. שם ובמקומות אחרים, הפחד מזיהומו של הגזע הלבן על ידי גזעים נחותים יותר, עמד על גבול האימה הקיומית. המניפסט עצמו לא נכתב בחלל ריק, אלא כחלק מגל רחב יותר, עמוק יותר, של הפיכת הביולוגיה האנושית לנשק פוליטי לשימור והגדרת כללים ללבנות וללא-לבן על ידי "מדעיזציה" של הנחות העליונות הלבנה שרווחה באמריקה שלאחר לינקולן ואירופה. לא פלא, אם כך, שהיבט "עירוב הגזעים" רווח בצורה ניכרת.

ב"הצל מעל אינסמות'" פולחנים אפלים ליישות אדירה השוכנת מתחת לריף הקרוב לעיירה מזמנים יצורים דגיים שנטמעים באוכלוסיית העיירה ומזדווגים עם תושביה, ב"ארתור ג'רמיין" נכד רבה של חוקר אפריקה מגלה מורשת נוראית בדמו שקשורה לנישואי תערובת נוראיים, ב"אימת דווניץ' מוצגים תושבי העיירה כמנוונים מוסרית ומנטלית ועל מעללי משפחת ווטלי שכורתת ברית אפלה עם דבר הרבה יותר מטאפיזי מגובה מס חטטן. אך בעוד האמור לעיל בא לידי זיקוק רעיל של גזענות ועליונות מסולפת בפמפלט פוליטי, ניתן היה לראות התממשות קרובה יותר של תפיסות אלו בצורה שהשפיעה לעומק לא רק על תפיסות אמריקניות אלא גם על הצורה שבה הנאצים ניסחו והציגו את האידיאולוגיה הגזעית שלהם.

ב-1916 פורסם הספר The Passing of the Great Race של מדיסון גרנט. הוא עסק במידה רבה בשתי סוגיות גזע עיקריות רלוונטיות לזמנו – חשיבותה של האאוגניקה וסכנת ההגירה לאמריקה. גרנט עסק באלו דווקא דרך התיאור והקטגוריזציה של מה שהוא מתייחס אליו כהיסטוריה הגזעית של עמי העולם וקטגוריזציה שלדידו נתפסה מדעית בהתאם למסורת האאוגנקיה ו"המדע הפורנזי". עם זאת, גרנט לא פעל בחלל ריק, אלא שכן בלב המסורת הענפה של אאוגניקה ותיאוריות גזע. באמצעות ספרו גרנט ניסה להילחם על  חשיבותה של האאוגניקה ככלי לבריאות הציבור, על מנת להתמודד עם מה שנתפס על ידיו כנחילי מהגרים נחותים מאירופה שלא עונים על ההגדרות הביולוגיות של ה"אדם הנורדי", הזן השלם ביותר של הגזע הלבן באירופה או האמריקני הלבן (יהודים, למשל). יש מחקר היסטורי רב ומרתק על השינויים שעברה תפיסת הלובן האמריקנית בתקופות אלו ביחס לגלי ההגירה של היהודים ממזרח אירופה מסוף המאה ה-19 ותחילת העשרים.

תפיסות אלו לא רק השתמשו בביולוגיה כבנשק פוליטי גם אם הדבר עולה על מדעיות ותקפות המקורות כפי שכבר נעשה בעבר, אלא גם הציגו את "התיאוריה המדעית" לניוון הבלתי נמנע של הגזע הלבן באמריקה אם לא יינקטו אמצעי חירום נגד המהגרים. במקרה הזה, מדובר ב"היגיינה גזעית" (שקדם במעט לרעיון האאוגני), ניקוי מכוון של הגזע הלבן מהאלמנטים הלא טהורים בו, תפיסה שרווחה לא רק באמריקה של סוף המאה ה-19, אלא הייתה נפוצה גם באירופה ובין היתר בגרמניה (ויש לומר – משם זלגה גם לפלגים מסוימים בציונות, למשל בהגותו ועמדותיו של ארתור רופין.

אלו לא רק נסיבות חייו העגומות של לאבקראפט שהפכו אימה מוחלטת מ"החוץ" לגזענות ממאירה, זהו הצייטגייסט שהשתרש בו ובכתביהם של סופרים אמריקנים אחרים

הדבר לא פסח על לאבקראפט ושאר סופרי הז'אנר. לאבקראפט, כאוטודידקט נלהב ששאב השראה מהעולם המדעי של זמנו ומושגיו, בוודאי הכיר ואף קרא חלק מהטקסטים הנ"ל. ואיך לא? האאוגניקה במופעיה השונים באמריקה ואירופה היו שיחת היום המדעית והציבורית, זאת מעבר להיסטוריה של שעבוד ועליית קרנו של הקלאן בתקופה זאת. אצל לאבקראפט, הלכה למעשה, הפנים האנושיות של אדישות קוסמית היו הכתות שסגדו לכוחות האפלים בקצה האנושות. הם היו שחורים ומעורבים, אינדיאנים, ספרדים ולבנים "מנוונים מוסרית". אלו לא רק נסיבות חייו העגומות של לאבקראפט שהפכו אימה מוחלטת מ"החוץ" לגזענות ממאירה, זהו הצייטגייסט שהשתרש בו ובכתביהם של סופרים אמריקנים אחרים כל כך בקלות. אימה, במקרה זה, היא צינור הפליטה של חרדה קיומית וגזענות ישנה ומבוססת, מול השינויים העמוקים שאמריקה עברה.

לאבקראפט ראה עצמו כג'נטלמן לבן בן המאה ה-18 ברוחו, והושפע מעבר לספרות המדעית והספרות הפנטסטית של תקופתו (למשל "הורלה" של גי דה מופסאן, "צמחי המים" של אלג'רנון בלקווד ועבודתו המשמעותית של אמברוז פירס האמריקאי בתחום. אפשר למצוא דוגמאות נוספות בחיבורו המצויין של לאבקראפט Supernatural Horror In Literature אלא גם ממה שהוא תפס כנורמות ההתנהגות של הג'נטלמן הלבן והעביר את אלו לגיבוריו ספריו. הגיבור יהיה לעולם לבן, בעל משלח יד לא ברור אך כזה שמאפשר לו חיים נוחים, ג'נטלמן ואיש השכלה – אם מדען, חוקר, איש רוח, ספרן או בן למעמד שיצמיח את אלו (ראסט קול, גיבור עונה 1 של "בלש אמיתי" הוא דוגמא עכשווית מעולה). על כן, בצורה טבעית, הגורמים האנושיים שיעמדו מול הגיבור יהיו ההפך הגמור במושגי המאה ה-19 של אמריקה. לאבקראפט הציג את הלא לבן כהשלכה לכך – מרושע, היסטרי, לא משכיל, עילג ובעיקר איום על ערכיו הנורמטיביים ושלמותו של העולם.

אלו יהיו מקסיקנים, אינדיאנים, שחורים ולבנטינים שיופיעו כייצוגים המידיים של ניוון ושחיתות, למשל בכתות שסוגדות לכוחות ולישויות העצומים במטרה להביאם הנה או לעוררם מתרדמתם ב"מקומות הנידחים בארץ" או אפילו כתיאורי אגב גסים של תכונות פיזיות חייתיות שמשויכות להם. בעולם זה, האנטגוניסט הלבן הוא חריגה, הוא ניוון תרבותי מצער חסר תקנה מוסרית ובלתי ניתן להצלה, הוא משתף פעולה עם הכאוס ומקדם אותו באופן פעיל. לחילופין, בסיפורים מסוימים, גם הוא יהיה מדען, אך חסר עכבות מוסריות (למשל, בסיפורים כמו "הזוועה שבמוזיאון", "הרברט ווסט – מחיה המתים", "המודל של פיקמן" ו"מהצד שמעבר"). הנשים הבודדות בסיפוריו יהיו אנטגוניסטיות או קורבנות בהתאם. בחלוקה של לאבקראפט, הלא לבן הוא סוכן הכאוס, הוא החתירה תחת יסודות החיים המערביים הראויים, הוא מנוון שכלית ומנטלית ולא ראוי הלכה למעשה לחירות שממנה גיבורי הסיפורים שלו נהנים, הלא לבן הוא לא רציונלי ובכך מקדם את ערעור תפיסות הרציונליות המדעיות, הנכונות, אלו שנדמות כמוצקות, לטובת כוחות חוצניים לעצם קיומה של המחשבה האנושית. הגיבור הלבן, אם כן, לעולם יהיה סוכן הסדר שמנסה להתמודד עם התקפה ישירה על ערכיו ותפיסת העולם הרציונלית והנקייה שלו. במובן הזה, האימה שנובעת מהחשיפה לטבעו הכאוטי של הקוסמוס ופירור הסדר, היא פריבילגיה. שכן עבור אחרים, עבור המנוונים, מעולם לא התקיים סדר כזה.

לבחור אם לתת לתוהו לשטוף אותך כמו אוקיאנוס

"זה בא מהאבן – גדל שם למטה – זה תפס כל דבר חי – זה אכל את כולם, מוח וגוף (..) הם כולם שתו את המים האלה, וזה צמח עליהם – זה בא מהצד שמעבר, שם הדברים שונים מכאן, ועכשיו זה הולך הביתה".

(ה.פ.לאבקראפט, "הצבע שמחוץ לחלל", בתוך "התוהו המזדחל" בהוצאת אסטרולוג)

ארץ לאבקראפט HBO

מאט ראף חותר תחת הנחות המוצא ונגד הגדרת הגיבור של לאבקראפט. בסדרה שיצר גברים ונשים שחורים מהווים סוכנים של סדר, שמתמודדים מול אמת עמוקה, אפלה, משגעת, של היקום. בפרק -Replay בעיבוד החדש של ג'ורדן, אם מבלה את הקיץ האחרון עם בנה לפני שהוא מתחיל ללמוד בקולג' ברוד טריפ אמריקאי אופייני אל המעונות החדשים שלו. הם נתקלים בשריף, כוח שמרגיש ומוצג כאומניפוטנטי שיורה בנער. האם מגלה שהיא מסוגלת להחזיר את הזמן לאחור בעזרת המצלמה שלה והיא חוזרת שוב בניסיון למנוע את הירי. היא נכשלת, שוב ושוב, צופה בבנה נורה שוב ושוב, לא משנה מה היא מנסה לעשות כדי לעצור זאת. לבסוף, היא עוצרת את הירי כשהיא ואחרים מכוונים את מצלמותיהם אל השוטר. ברגע של דטרמניזם, בסצנה הבאה של האם עם בתה, סירנה מוכרת נשמעת באוזני האם. השריף אדיש, הוא הכוחות האפלים של הקוסמוס לא פחות מכל יישות קוסמית שמפוררת את שפיותם של הגיבורים של לאבקראפט.

מאט ראף, בתיווכו של ג'ורדן פיל, מעמיד את הכוחות האפלים, האדישים, של הקוסמוס בתור הסמכות של זמנו – השריף שמאחורי חיוכו הקר מסתתרת יכולת לעשות דברים נוראיים. כשאתה אדם שחור באמריקה, הכוח הזה הוא עבורך עצום, קוסמי, קר, חסר איכפתיות, שיכול למחוץ אותך כנמלה ולא לשים לב לדמך המכתים את סוליות נעליו.

אך בעוד ה.פ. לאבקראפט עוסק בקיום האנושי בתוך יקום אדיש ואטום, שבו המין האנושי הוא תל נמלים בקנה מידה קוסמי, פגיע וחשוף בפני היקום, ראף לוקח זאת אל תוך החוויה השחורה בעולם לבן. לדידו של ראף, החוויה של הקיום השחור באמריקה הוא הוא תחושת האפסות הקוסמית מול כוחות עצומים, שרירותיים. אין הבדל בין היצורים העתיקים כזמן עצמו שמאכלסים את סיפוריו של לאבקראפט ושעצם חשיפתם בפני המין האנושי תגרום לו לאבד את שפיותו בזעקות אימה, לבין הקיום השחור ביקום לבן ואדיש בעל כוח להכחידו מתי שרק ירצה בלי שיפגין איכפתיות.

זוהי האימה מסירנת המשטרה, מאישה לבנה שעינה פקוחה על צעיר שחור שנכנס לבית עסק, בניין מגורים או מוסד לימודי, מהגבר הלבן העוקב במכוניתו אחרי גבר שחור שבסך הכול יצא לריצה. הרוע אצל לאבקראפט הוא כוח קוסמי עצום ואדיש, כוח שרירותי שמחייב אותנו לפעול על פי כללים טקסיים ברורים אם נרצה לשרוד (חשבו לרגע על כללי ההתמודדות עם המשטרה שכל אדם שחור צעיר באמריקה לומד מהוריו), הוא מגיע מתוך אותה אדישות ששולחת חלק מאיתנו לרסק תל נמלים ברגלנו, כך שהוא אפילו לא רוע אלא היקום כמו שהוא – עצום ושקט וריק ואטום וחסר הסבר רציונלי, הוא מה שהוא, ללא הכוונה או מוסר. עבור ראף, מה שלאבקראפט וחבריו לז'אנר הסיפורת המוזרה מתארים כאפאטיות של הקוסמוס ותחושת פגיעות החשופה מולו, הוא היום יום של האמריקאי השחור, כך היה וכך יהיה, כמו הדיה של סירנה מרוחקת. זוהי גם המורשת האפלה, הקודרת, שמחכה לאטיקוס.

הטריילר מרמז על כוח קוסמי עצום שקיים בלב פולחן הכת, אבל ראף גם הופך את הקערה על פיה – הכת שממתינה בסוף המסע של אטיקוס היא לא של שחורים המתוארים כדמויי גורילה, לא יצורים חיוורים וחלשים כמו יהודים או לבנטינים שמנוניים, הם לבנים בלונדיניים, נורדיים. המורשת הייתה, ולעולם תהיה, מורשת האלימות והגזענות באמריקה. לא פלא שהכת היא של לבנים בעלי מראה נורדי, לא פלא שהדבר האפל בלב פולחן הכת הוא המורשת של אטיקוס, צעיר שחור ותיק מלחמת קוריאה, המלחמה הראשונה שבה שחורים היו כוח לוחם במידה משמעותית בניגוד למלחמות העולם, הוא אדם שחור ששחרורו מהשעבוד לא תם עדיין ומורשת האלימות והקורבנות שלו היא של עצים שפירות מוזרים תלויים עליהם. אך לא מדובר בכוח דטרמניסטי, הבחירה תמיד קיימת. היקום עצום ורחב ואתה אפילו לא גרגר חול בתוכה, אתה יכול לתת לתוהו לשטוף אותך כמו אוקיאנוס, ואתה יכול לראות פה הזדמנות לשחות, לבנות חיים טובים יותר, מוסריים יותר, שמכירים בקיומם של גלי הכאוס, אך גם כאלו שמקבלים את משמעותם דווקא מעצם קיומם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.