למה, למרות הכול, אמשיך ב

ביום חמישי שעבר הנחיתי בירושלים שיחה בין אקטיביסטים הנמנים עם הקבוצות המודרות בחברה לבין ה"בעלבתים" שיש להם מאהל קבוע בגן העצמאות. האחרונים, שמאז הקורונה התגבר אצלם אי הנחת ואפילו הכעס נענו ליוזמה האזרחית של "מטר מאה ואחת", הפעילים שנעצרו בהפגנות הקודמות בבלפור והורחקו 100 מטר משם.

רואן בשאראת, מנכ"לית סדאקה-רעות, שותפות נוער יהודי-ערבי, ג'נט בלאי, משוררת וממייסדות קולקטיב קולאקטיב.ית, תום מהגר, מנכ"ל עמותת עמרם, שותפי ושותפותיי למאבק/ים על פני החברה בישראל, מאז שנפגשנו, המילים שלכם המשיכו לנקר לי בראש.

אמרתם שאתם לא מגיעים להפגנות מכיוון שהן לא מבטאות את הזעקה שלכם-שלנו. אמרתם שמרבית המפגינים מוחים נגד ביבי ונגד שחיתויות מסוימות, אבל לא מכירים בכלל בשחיתויות ישנות וחדשות ואמצעי דיכוי שמופעלים נגד האוכלוסיות שלכם-שלנו. תום, אתה אמרת בצדק שככל הנראה המפגינים האלה מבלפור לא ישתתפו במאבק לשחרור נחל האסי מקיבוץ ניר דוד. ברור לכם וגם לי שהמפגינים אינם מפגינים נגד גזענות ממסדית. רבים מהם לא חושבים שיש כזו, לא מכירים בחטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן, למשל. חלקם אפילו מכחישים את האירוע.

המפגינים ממש לא מודעים לעובדה שהממסד שבאופן כללי מיטיב איתם, על פי רוב מדכא אותנו. הם לא מודעים לכך שהמשטרה ששומרת עליהם הורגת אחרים. גם אם יש כאלה שבכל זאת מודעים לעוולות כאלה ואחרים, הם לא יהיו מוכנים להודות שהממסד – ביי דיפולט – מיטיב איתם ונוצר למעשה עבורם. עכשיו, עם האחיזה הבלתי מתפשרת של ביבי בכיסא חרף ההאשמות נגדו, ולנוכח משבר הקורונה שסופו לא נראה לעין, הם מרגישים אי נחת ואפילו מצוקה אישית, כפי ששמענו במעגל שהתקיים בגן העצמאות ביום חמישי האחרון.

חלקים בבלפור צועקים בכאב שגנבו להם את המדינה ומספרים לעצמם ולנו שפעם היה כאן טוב. הסיפורים האלה הצחיקו מאוד את שלושתכם, והשאלה שעפה באוויר הייתה: "מתי בדיוק היה במדינה הזו טוב בשבילנו?". לקהילה של ג'נט ושלי המדינה הייתה ממש רעה וסגרה בפנינו את דלתה מראשית הקמתה. בשנות ה-60 וה-70 היא רדפה את האחים שלנו שהגיעו לישראל ראשונים: לא רצתה להכיר בהם כיהודים, הגדירה אותם כמסתננים. אין צורך להרחיב כאן על האלפים שמתו בסודאן בגלל שהמדינה סירבה לקבל החלטה מעשית לגבינו.

ישראל תכננה להיות לבנה. היא בוודאי לא רצתה שחורים, ולכן השתמשה ומשתמשת באסטרטגיות שונות להקטין, להפחית, לדלל אותנו ואת כוחנו. אפרופו לדלל, נשים אתיופיות במשך שנים קיבלו זריקות דפו פרוורה לדילול ילודה במרמה. כך שאלימות וגזענות של שוטרים הם חלק מאותו DNA  גזעני של המדינה שמשתוקקת להיות לבנה.

ובכל זאת, למרות הכול, הלכתי במוצ"ש להפגין בבלפור. אני מאמינה שאנחנו פה כדי להיאבק על זכותנו לממש את צו המורשת של האבות והאימהות שלנו. אנחנו פה בזכות הפעילים מהקהילה שנלחמו כנגד כל הסיכויים כדי לפתוח את שערי הכניסה לארץ שלנו. הם נרדפו, הושפלו וגוירו בכוח ובמרמה. הפעילים שסללו לנו את הדרך גייסו בני ברית חומים ולבנים ופעלו ללא לאות עד שהגענו. לפחות חלקנו.

החלטתי להמשיך להגיע לבלפור כי ראיתי שאנחנו לאט לאט בונים כוח ביחד, חברים וחברות  אתיופים, מזרחים ומעט ערבים – כולם נפגעיה של אלימות משטרתית קשה. פגשתי גם בני ובנות ברית לבנים שהצליחו להרחיב את נקודות המבט שלהם ביחס לממסד שמעדיף אותם באוטומט על פנינו. לא, הם לא אלפים ואפילו לא מאות, אבל כן כמה עשרות שצועקים יחד איתנו בקול רם ובאומץ "שוטר רצח ילד", "שוטר אלים חייב להיות בפנים". אלו לבנים שאני רואה שוב ושוב בבלפור ואני מאמינה להם שהם איתנו.

שמתי לב שמשבוע לשבוע מספר המפגינות והמפגינים בכל הגוונים הולך וגדל ושהמיקום שלנו קצת משתנה. בהתחלה היינו בקצה, בשוליים של המחאה, ובמוצ"ש האחרון הצלחנו לדקות ארוכות להזיז במעט את המעגל שרקד עם התופים והמצילתיים וצעק: "שוחד, מרמה והפרת אמונים" כדי שנוכל לזעוק גם אנחנו את זעקת הכאב שלנו, לזעוק על החיים של הילדים שלנו.

ומפעם לפעם אני פוזלת הצידה כדי לקלוט את הלך הרוח, להסתכל. אולי עוד מישהו מהם מקשיב לקריאות, קורא את השלטים שלנו או מקשיב לסיפור האישי שסיסט מספר, על מה שהמשטרה עשתה לו בגיל 16 כשהלך לנקות חדר מדרגות בבניין יוקרה.

חברים שלי, רואן, ג'נט ותום, אני מבינה ומזדהה עם ההסתייגות ותחושת הסלידה מהחורים בתפיסת הצדק של מרבית הלבנים בבלפור, מהעדר הסולידריות, מהצביעות ומחוסר הרצון להכיר בדיכוי ובנישול של האחרים. אני מסכימה אתכם אבל הכרעתי אחרת. כמו רבות ורבים אחרים שנמצאים שם וקוראים, בקול רם וצלול: "די לאלימות משטרתית!", "צדק  לסלומון, צדק לשיראל וצדק לאיאד!" החלטתי  שבלפור הוא גם שלי ואסור לי  להשאיר אותו רק להם.

בספרו Tears We Cannot Stop: A Sermon to White America אומר הסוציולוג האפריקני-אמריקני, פרופ' מייקל אריק, שזה דפוס ידוע, הרצון לא להשאיר את המרחב בלעדינו, גם כשלא נעים לנו. "כשאנשים לבנים רבים לא מסכימים עם הדברים שיש לנו (השחורים) להגיד, כשהם מרגישים לא נוח, הם קמים ויוצאים מהחדר. אנשים שחורים ואנשים חומים לא עוזבים את החדר. בדרך כלל, הם לא מאמינים כי פעולה זו תפתור דבר. אנחנו לא סומכים על כך שברגע שנעזוב את החדר הדבר הנכון עבורנו ייעשה". בנוסף, אומר אריק, "אנחנו נלחמנו כדי להיכנס לרוב החדרים, אז קצת אי נוחות לא תהיה הסיבה לזרוק אותנו מהחדר שככל הנראה ישפיע על גורלנו, דבר שרבים מהלבנים לא צריכים לדאוג לו, מכיוון שיש להם גישה לכל כך הרבה חדרים אחרים, בדיוק כמו אלה שהם עוזבים".

אני נמנית כנראה עם בעלי הדפוס הזה שמתאר הפרופ' אריק, של אלה שלא עוזבים. אני לא רוצה להשאיר את בלפור רק ללבנים שמבקשים לקבל חזרה את המדינה שאבדה להם. אני רוצה להיות שם ולדרוש מדינה משופרת כזאת שנותנת לכולנו מקום. כזאת שדואגת שלא יעכבו, יעצרו ירביצו לנו או יהרגו את ילדנו. אני לא סומכת על רבבות הלבנים שיתבעו את זה בשבילי כי הם אפילו לא מכירים בקיומה של הבעיה.

לכן החלטתי להיות שם ולפעול כדי להרחיב את המעגל שצועק בקול רם וצלול "די לאלימות משטרתית! צדק לסלומון, צדק לשיראל וצדק לאיאד!" במוצ"ש האחרון המעגל הזה היה גדול יותר והמשטרה אפילו הגבירה את השמירה עלינו. משערת שזה בגלל המעגל שצעק: "שוטר אלים חייב להיות בפנים" והגביר את הקול. היו רגעים שהקולות האלה נשמעו בעוצמה אדירה וגברו אפילו על הקולות של המצלתיים והתופים של המעגל המרכזי, תרתי משמע.

אולי בגלל זה לקראת סוף הערב עיכבה המשטרה את סיסט שהתחיל לספר שוב ושוב את הסיפור האישי שלו ויותר ויותר אנשים מסביב החלו להתקבץ כדי להקשיב לו. המשטרה כנראה לא רצתה שפרנג'ים יתחילו להקשיב לנו וחלילה לשנות את עמדתם ביחס אליה. המשטרה הכי רוצה שנפגין לבד, נצעק את הצעקות שלנו בכיכר או באיילון לעצמנו ועם עצמנו כמו בדרך כלל. לא טוב להם הערבוב הזה, האיחוד בין מדוכאים עם תמיכה של בני ברית פריבילגים. אולי בגלל זה נקטו ביד קשה ועיכבו מפגינים נוספים, לא אתיופים.

לסיום, חברים שלי, אולי תחשבו שאני נאיבית, תחשבו שאני טועה, אבל אני מאמינה שאפשר ללמד ולחנך בני אדם (בטח את אלה שביסודם הם הגונים). אולי כי אני מורה בנשמה או רק זקנה אופטימית חסרת תקנה. אוהבת אתכם על מי שאתם, ואנחנו ניפגש בכל מקרה, הרי לא ננוח ולא נשקוט עד שיהיו פה הכרה, צדק, ריפוי וחופש בשביל כולנו.

ד"ר שולה מולא היא אשת חינוך ופעילה חברתית, ממייסדות אמהות על המשמר