יש פה מלחמת אזרחים הרבה לפני האסי

חברי שולי דיכטר הפנה אותי לפוסט שכתב רון גרליץ, מנכ"ל "אקורד – פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי" ומנכ"ל שותף של עמותת סיכוי לשעבר. כך הוא כתב, לפני שהפנה את הקוראים למאמר שכתב כאן בהעוקץ לפני שנתיים:

"המאבק על השער הצהוב של קיבוץ ניר דוד צודק (בניכוי ליבוי שנאת הקיבוצים והשמאל של חלק ממוביליו) אבל שוב ושוב מובילי המאבק המזרחי לא מכוונים את המאבק לעבר הממשלה בדרישה לתקן את האפליה התקציבית נגדם…

המאבק על האסי החזיר את המאבק המזרחי לכותרות. לפני שנתיים וחצי שמתי נפשי בכפי וכתבתי באתר העוקץ את דעתי על השגיאה הגדולה של מובילי המאבק המזרחי לשוויון. כתבתי אותו בהתבסס על הכרות עומק שלי עם מנגנוני התקצוב הממשלתיים שמייצרים את האפליה כלפי המזרחים וטענתי שמול המנגנונים האלה הרבה יתר חשוב להיאבק מאשר סמלים ושערים צהובים של קיבוצים."

במקום להקשיב, ללמוד ולהתאמץ להבין, גרליץ מעמיד עצמו כמבוגר האחראי ומתוקף כך הוא ממליץ ל״מובילי המאבק המזרחי״ מה עליהם לעשות, מבלי להבין שבשלוש המילים האלה "מובילי המאבק המזרחי" טמון העוול, העימות, הסכסוך והעיוורון.

העוול קשור לעובדה שגרליץ, ברוב חסדו, מסכים להכיר בעובדת קיומו של דיכוי חברתי בישראל בין יהודים. מאמרו בהעוקץ מבהיר שההכרה זרחה עליו רק לאחר שנחשף ל"סאלח, פה זה ארץ ישראל". התביעה שלו מהפעילים במאבק החברתי לפעול מול הממשלה הנוכחית, מתוקף ניסיונו עם אקטיביזם תקצובי עבור החברה הערבית מעידה על כך שמבחינתו לא קיימת היסטוריה מעמדית פוליטית וכלכלית בישראל. קיים רק הווה. אבל כל מי שעיניים בראשו יודע כי יצירת המעמדות היהודים-ישראלים קשורה לפעולתן של ממשלות ישראל מאז הקמתה ושל המוסדות הציוניים מאז החלה ההגירה של יהודים מזרח אירופאים לפלסטין בשנת 1882.

העימות החברתי בא לידי ביטוי בשימוש הנרחב שגרליץ עושה בה"א הידיעה לפני המושג ״מאבק מזרחי״. ה"א הידיעה הופכת אנשים והיסטוריה לחפצים ולבעיה ארגונית. מה שנקרא ״המאבק המזרחי״ על ידי שוחרי טוב כמו רון גרליץ הוא למעשה מאבק אזרחי ודמוקרטי ממדרגה ראשונה. זהו מאבק להגנה על זכויות אדם ואזרח הנרמסות על ידי השלטון היהודי האשכנזי בישראל. זכויות האזרח והאדם של יהודים אשר היגרו לישראל ממדינות ״מזרחיות״ הן הנושא המרכזי.

משחר קיומה של מדינת ישראל ואף לפני כן היה כאן דיכוי; לא אפליה וקיפוח אלא דיכוי פוליטי וכלכלי אלימים במיוחד. ממשלות ישראל לדורותיהן דאגו לאורך כל השנים להקצות משאבים ציבוריים לארגונים כלכליים כמו קיבוצים ומושבים או למפעלים פרטיים כמו פולגת ושטיחי שפירא או ישכר. שם היתה מפא״י. שם היתה מפ״ם. שם היתה מפד״ל. שם היו המפלגות החרדיות. אחר כך בא הליכוד ועשה בדיוק את אותו הדבר. מה שנוצר מפעולה ארוכת שנים זו הוא מבנה אינטרסים ״אשכנזיים״ כמעט אקסקלוסיבי. מבנה אשר הפך את ההבחנה בין ״מזרחים״ ל״אשכנזים״ למציאות היסטורית שבה בני אדם חיים היסטוריה חברתית שונה לחלוטין. הראשונים – אשכנזים – חיים של ביטחון יחסי, כלכלי, בריאותי, חינוכי, תרבותי. האחרונים – מזרחים – חיים של שוליות חברתית, עם חוסר ביטחון בעבודה, בבריאות, בחינוך וכמובן עם דיכוי תרבותי עמוק ומתמשך.

הסכסוך עולה ומבצבץ מדבריו של גרליץ דרך ההנחה הסמויה שלו ש״מזרחים״ זה עניין אחר לגמרי ממנו וממה שהוא מייצג. הוא כמובן מייצג את ישראל היפה. כמי שהיה המנכ"ל של עמותת "סיכוי", מה יותר יפה מלהיות מנכ"ל של עמותה הנלחמת על השגת שוויון בין יהודים לערבים? אני יכול רק להניח שהוא לא יכנה את עצמו אשכנזי, כי הוא הרי ישראלי. הוא הביטוי המזוקק של הישראליות.

לידיעתך, רון גרליץ, אשכנזיות ומזרחיות נולדו בישראל. שתיהן תולדה של הדיכוי הכלכלי והפניית המשאבים האכזרית והאלימה של החברה הישראלית היהודית בתוך המעגל ״היהודי״. לא רק ערבים ויהודים מתגוששים בישראל על חלוקת המשאבים, ואי אפשר להבין את מקומה המועדף של האשכנזיות ללא הבנתה הדיכוי של המזרחיות. אי אפשר להבין את המפעל המשותף בדיכוי הפלסטיניות מבלי להבין את מורכבות הקשרים שבין אשכנזיות כמנהלת המאבק ומזרחיות כמשולחתה האלימה של הנהלת האשכנזיות (ראה, למשל, את פרשת אלאור אזריה ואת תופעת מירי סיבוני רגב).

עיוורון זה הוא כלי פוליטי, עמדה פוליטית. פוליטיקת ההכחשה האשכנזית היא ארוכת שנים. כאשר הקיבוצים היו יישובים חקלאיים, הם ראו את הקמתן של עיירות הפיתוח שלא זכו מעולם למעמד שווה להם. בצפון, במרכז או בדרום, עיירות הפיתוח היו מחוזות שכוחי אל, "פריפריה", בעוד שהקיבוצים והמושבים הוותיקים סומנו כ"פאר היצירה היהודית-ישראלית". כאשר הקיבוצים הפכו ללב הפועם של התעשייה הישראלית, הם העסיקו יהודים מעיירות הפיתוח כפועלים. כאשר הדור השני של ילדי אשכנזים בישראל הפך לפרופסורים באוניברסיטאות ולשופטים בבתי המשפט הם אלה שלימדו היסטוריה חד צדדית, הם אלה שישבו על כס המשפט. אשכנזים ניהלו, מאז ומתמיד, את הפוליטיקה של החברה היהודית-ישראלית ושל מדינת ישראל. הם אלה שניהלו את ״המאבק הלאומי״. הם אלה שניהלו את ההשתלטות על השטחים בתוך המדינה ומעבר לגבולות 1967 וכמובן את דיכוי הפלסטינים. כל מי שמוכן לראות, יראה באופן ברור מי מנהל את החברה הישראלית ובין אלה המנוהלים על ידי מנהלי החברה הישראלית.

לאמיתו של דבר, וצריך לומר זאת בריש גלי, אין מנהיגות מזרחית בישראל. מזרחים אינם גורם פוליטי או כלכלי משמעותי בחברה הישראלית. מזרחיות היא רק רעש. את המזרחיות ואת המזרחים מנצלים בעלי הכוח והשררה בישראל. ההוכחה לכך פשוטה. לא היה עוד שער ברזל אחד בישראל שלא נסגר כאשר רצו לסגור אותו. כל השערים הצהובים הקיימים בכניסה לשכיות החמדה האשכנזיות נסגרים על פי רצונם של המסתגרים מאחוריהם. זה נכון באופן ממשי ביישובים קהילתיים, ונכון גם באקדמיה, במשפט ובשאר הסמלים של החברה הישראלית.

פעילים פוליטיים המגיעים לשלטון מקרב "מזרחים" נבחרים בקפידה. הם/ן מסוננים על ידי מערכת סינון חברתית ופוליטית. לרוב, רק מנהלי מעברות מגיעים לפוליטיקה. באקדמיה כמו בפוליטיקה, מערכת הסינון האשכנזית דואגת שכל מי שמדבר היסטוריה חברתית מקרב אלה הנקראים מזרחים, ימצא או תמצא את דרכה לחו"ל ויהפוך ל"גולה". לאקדמיה הישראלית מקבלים בדרך כלל מזרחים ומזרחיות שעברו תהליך ביות ממושך. אפשר לקרוא לתהליך זה תהליך של סירוס האזרחות הישראלית.

רק מנהלים אשכנזים של הסכסוך הפנים-יהודי בין אשכנזיות ומזרחיות עשויים לקבל בהפתעה את עוצמת הכעס המובעת אל מול שערי הברזל הצהובים של היישובים הקהילתיים שבהם חיים אשכנזים. כמעט כמו אל מול פסל אפולו. הם שוכחים בזחיחותם את ועדות הקבלה שהם מיסדו,  הפוסלות בני אדם, מזה למעלה ממאה וארבעים שנה, באמצעות הנוסחה היופימיסטית ״לא מתאימים למרקם החברתי״. זהו שער הברזל הממשי ביותר. חוות כנרת עם גירוש התימנים היא עדות ישירה לפעולתה של ועדת קבלה מסוג זה, עוד בשנים ההן, לפני שקם לנו רון גרליץ ללמדנו כיצד כדאי לנו לפעול.

לסיכום, מעמד האשכנזיות בנוי על סלקציה חברתית אלימה, על הפניית משאבים ציבוריים לידיים פרטיות (כן, גם לקיבוצים) ועל פוליטיקה ארוכת שנים של הכחשה. מלחמת האזרחים כבר מתנהלת. השאלה היא רק האם ״המנהיגות״ של המאבק האשכנזי תשנה את עמדותיה השמרניות והריאקציוניות ותקבל משטר אזרחי ודמוקרטי שבו זכויות האדם והאזרח והאזרחית של אזרחי החברה הישראלית נשמרים. המאבק על האסי הוא מאבק של הגנה על זכויות אדם. זהו מאבק המשתמש בלשון של זכויות אזרח, לא רק של פלסטינים ופלסטיניות, אלא גם של מזרחים ומזרחיות. בהחלט צריך לפסול את המרכיב היהודי בהגדרת האזרחות בלאום הישראלי. זאת משום שבקפלי ההגדרה היהודית של הדמוקרטיה הישראלית מסתתר מנגנון הדיכוי של המזרחיות על ידי האשכנזיות.