מהן המסקנות שבאמת ראוי להסיק מההתנתקות וכשלונה

בעקבות מאמריהם של יובל אלבשן ונועם שיזף ב"הארץ"
אילן סבן

על גבי עיתון "הארץ" התקיים לאחרונה דיון חשוב. אני מוצא את עצמי מסכים ולא מסכים עם רשימתו של יובל אלבשן ("זאת הסיבה שהפסדנו במאבק על הכיבוש"), אך גם לא מסכים באופן מלא עם תשובת הנגד של נועם שיזף ("בסופו של יום, האלימות משתלמת").

לב טיעונו של אלבשן הוא זה:

"הגיעה העת להודות שמה שקרה בקיץ 2005 הוא הסיבה העיקרית לכישלון השמאל בכלל ובמאבק נגד הכיבוש בפרט. שטר ההבטחה שחלקנו לאורך שנים, לפיו אם נצא מהשטחים [אזי] נתנתק מהם, חולל. ישראל יצאה מלב עזה וקיבלה את עזה בלב ישראל, בדיוק כפי שהימין הזהיר. שוב הסתבר שיותר ממה שהפלסטינאים רוצים מדינה לעצמם, הם לא רוצים שלנו תהיה מדינה".

הקושי הראשון הוא ביומרה של הטיעון. אלבשן לא מסתפק בהסבר קולע לשינוי שרובנו אכן מזהים במפה הפוליטית של ישראל, כלומר לכך שכישלון ההתנתקות העמיק מאד את החשדנות ואת הפרשנות הקודרת של ישראלים-יהודים למאווייהם של הפלסטינים. אלבשן מרחיק לכת ומאמץ את הפרשנות הקודרת לחיקו, כמפוכחת ונכונה בעיניו.

אלא שישראל לא התנתקה מהשטחים; היא התנתקה מעזה. את הגדה המערבית ואת ירושלים המזרחית היא הותירה תחת כיבושה. לו היה המצב הפוך: הפלסטינים היו שולטים בישראלים, משחררים את רצועת החוף אבל לא את ירושלים, הגליל והנגב, האם אלבשן היה מסתפק בכך? ואם לא הייתה קמה מדינת לאום יהודית בחלק משמעותי, בר-קיום, רציף, של הטריטוריה הלאומית, האם היה מקבל זאת ומרכין ראש?

יתר על כן, ואם לחזור למציאות כפי שהיא, לא הופיעה אף פעם בקשת סליחה על המחיר שגבתה הקמת מדינת ישראל מילידיה של הארץ הזו, לא הופיעה אפילו הכרה במחיר והצעת פיצוי עליו. לא זו אף זו, העוול שנגרם לפלסטינים אינו נחלת העבר. הוא מתמשך ומעמיק עם עוולות ההתנחלויות והכיבוש הישראלי.

בעיה נוספת בטיעונו של אלבשן מופיעה בהמלצותיו:

"דווקא בגלל התקבעות הכיבוש אנו חייבים להמשיך ולהתנגד למפעל ההתנחלויות ולנסות לפרקן (בלי קשר להמשך השליטה הצבאית בשטח) וחייבים להילחם על מקסימום אוטונומיה בשטחי הרשות ועל כבוד האדם וזכויות הפרט של הפלסטינאים".

תשובה זו נושאת סתירה פנימית. ההסתפקות בהרחבת "האוטונומיה בשטחי הרשות" אינה מתיישבת עם "כבוד האדם וזכויות הפרט של הפלסטינים". זאת משום שכבוד האדם וזכויותיו מורים על אחת משתי אפשרויות, ש"אוטונומיה" אינה אחת מהן. או מדינה פלסטינית ביתרת המולדת המשותפת: בגדה, במזרח ירושלים וברצועת עזה עם חיבור חופשי ביניהן; או שוויון אזרחי והגדרה עצמית בגדרה של מדינה אחת.

נועם שיזף אומר דברים דומים לשלי ביחס לזכויות הפלסטינים, והוא מוסיף, כי "אם יש שיעור שישראל העבירה בעקביות ליריביה, הוא שהאלימות משתלמת". הוא מצביע על מלחמת יום כיפור והשלום עם מצרים; על האינתיפאדה הראשונה ואוסלו; ועל ההתשה בדרום לבנון שקדמה לנסיגה ממנה. אני מסכים עם טענתו ועם אישושיה. אבל הוא מוסיף נקודה שעמה אני מתקשה להסכים. "האלימות של חמאס אחרי ההתנתקות לא יוצרת תנועה דומה [של ויתורים מישראל], כי עבור רוב הישראלים לא מדובר ביותר ממטרד".

הנסיגה של צרפת מאלג'יריה, כמו נסיגתה של ישראל מסיני, נסיגתה מלבנון, בכולן הייתה הסתברות ממשית לכך שהבוקר שאחרי יהיה טוב מקודמו. תחזית ההתרחשויות לאחר ויתורים של ישראל לפלסטינים  עמומה, וזו עמימות דסטרוקטיבית

הנה הסיבה שבגינה איני מסכים עם הטענה הנוספת. כוח הוא וקטור; עוצמתו תלויה בכיוונו, כלומר בתכליתו. כישלון החמאס נובע לא משום שהכוח שהוא מפעיל על ישראל אינו אלים דיו; הבעיה היא בתכליותיו. הנסיגה של צרפת מאלג'יריה, כמו נסיגתה של ישראל מסיני, נסיגתה מלבנון, כולן נסיגות שבהן הייתה הסתברות ממשית לכך שהבוקר שאחרי הנסיגה יהיה טוב מקודמו. והנה, תחזית ההתרחשויות לאחר ויתורים של ישראל לפלסטינים היא עמומה, וזו עמימות דסטרוקטיבית.

מה יגבר בצד הפלסטיני? האם "אבקר בצפת, אבל עם דרכון" של אבו-מאזן, או "בדם ואש נפדה את פלסטין" של החמאס? ומה המשמעות הקונקרטית של התביעה למימוש זכות השיבה? העמימות הזו לא מכשירה את שישראל עושה, אבל היא זו שמאפשרת אותה. בקצרה, נטל מוטל גם על הפלסטינים. אינני מבקש הצהרה חגיגית על ויתור על זכות השיבה, אבל מצפה, עבור כולנו, להסכמה פרגמטית על מימוש סמלי שלה.

והערה לסיום. הסכם עם הפלסטינים לא יתרחש ללא משא ומתן גם עם החמאס. שם, במשא ומתן, תגיע שעת האמת. הניצים הפלסטינים יצטרכו להחליט האם להמשיך לשלוח את עמם להיהרג על תכליות שניתן להתפשר עליהן. ובמקביל, ההנהגה הישראלית תצטרך להעמיד סוף סוף פשרה הוגנת מהסוג שרוב הפלסטינים יתקשו לדחות. בעיניי, הבנות ז'נבה נותרו רלבנטיות והן דוחקות מאי-פעם.

אילן סבן הוא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה

מזרחית לעיירה ח'וזאעה, דרום רצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, 06.04.18 (מתוך בלוג הצילום של ״בצלם״)
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אסתר בן חור

    הבעיה היא שישראל מעולם לא התנתקה מעזה. ואין כאלג'יריה ,
    , לבנון או סיני ,שהבאת כדוגמאות,להמחיש את ההבדל.