חרב הפיפיות של פוליטיקת הזהויות ושלטון הנצח של הליכוד

הדרמה על גדות נחל עמל/אלעאצי, מספקת לפוליטיקאים הזדמנות מצוינת להסיט את תשומת הלב מהחרפה הפוליטית שיצרו פה בתקופה הקשה ביותר שחווינו כמדינה, גם במחיר של שיסוי הציבור זה בזה והרחבה של הקרע בעם. חברת הכנסת ה"בית-שאנית" לשעבר, הקיבצוניקית, והעריקה הפוליטית בהווה, אורלי לוי אבקסיס נזכרה באיחור של חודש להצטרף לקרב על הנחל ונאמה נאום מלא פאתוס – שלרגעים עורר געגוע לאביה – שהזיוף בו עורר שאט נפש:

"אתם אומרים לנו, עמלנו קשות כדי לטפח את אוצר הטבע הזה, אני אגיד לכם איך עמלתם קשות. עמלתם קשות בזה שהעסקתם את הבית שאנים כתחליף לעבודה זולה במקום הערבים שהיום אתם מציגים את עצמכם כחברים שלהם. להוציא לכם את הפרוטוקולים? להוציא לכם מארכיון המדינה מה חשבתם עלינו ומה חשבתם עליהם?" אז לשאלתך ח"כ לוי אבקסיס; כן. בבקשה, תסייעי לנו להגיע לפרוטוקולים מארכיון המדינה שעדיין נאבק על עצמאותו ועבודתם של חוקרים בו הופכת בלתי אפשרית או להילחם נגד סגירתה של הספרייה הלאומית.

ח"כ לוי אבקסיס הרי לא באמת מתעניינת בפרוטוקולים שבארכיון המדינה, בתיקון העוול ההיסטורי כלפי מזרחים בישראל, באיחוי הקרע בעם או בצדק חלוקתי, ונדמה שאימצה את מנהג חבריה בליכוד להפוך למזרחים גאים וחדורי להט פסבדו-אידיאולוגי רק בצוק העיתים, כמובן. ראינו את מיקי זוהר הופך בן לילה למכלוף, מירי רגב שעדיין זכורה לנו התנערותה מיישום מסקנות ועדת ביטון ונמנעה במשך שנים מעיסוק בנושא העדתי מחשש שמא "יכנו את המזרחים בכיינים" הפכה למרים סיבוני מקריית גת. הפעם היה זה תורה של לוי אבקסיס לנופף בדגל המזרחי כדי שחלילה לא תרד לתהום הנשייה של השיח הציבורי.

הסוציולוג אנטוניו גראמשי סבר שלאינטלקטואלים בחברות מסוכסכות תפקיד קריטי בניסוח האתיקה החברתית, חיזוק המצפון הציבורי ובהתנגדות פומבית לשחיתות מוסרית ולכוחות ההגמוניים.^[1] בהשראתו, מאז שנות התשעים אינטלקטואלים מזרחים נאבקים על מקומם של מזרחים בכל תחומי החיים, ומושפעים מטרנדים רעיוניים כמו: פוסט מודרניזם, רב-תרבותיות והפוליטיקה של הזהויות שאיבדו מהרלוונטיות שלהם בשנים האחרונות. לכן, בהשפעתם, רבים מהניתוחים ההיסטוריים והסוציולוגיים שלהם הדגישו מבט היררכי על יחסי הכוחות בחברה הישראלית ואת דיכויים השיטתי של יהודי ארצות האסלאם. תרומתם למאבק לא תסולא בפז. הם הקריבו את עצמם למען הציבור שלהם, וספגו לא פעם קיתונות של רותחין.

אולם נדמה שיש לנסח מחדש את מהות תפקידו של האינטלקטואל המזרחי, כי נראה שהבא לברך יצא מקלל. חלק מהניתוחים שלהם משמשים את התעמולנים של הליכוד לייצור מסרים שטחיים, שמקבעים בתודעה את המזרחי כקורבן אולטימטיבי. על כך יעידו בין היתר השלטים שהונפו במרכז הליכוד בליל הבחירות: "קראתם לנו בבונים, צ'חצ'חים, חארות. היום עוצרים את הגזענות ומצביעים מחל". אנשי הקמפיין הבינו היטב שחזרה רפיטטיבית על רטוריקה קורבנית, דמוניזציה של מפא"י והצגת נתניהו כקדוש מעונה, תלחץ על הסנטימנט של ה"base" הליכודי ותשיג את תמיכתם לנצח, גם במחיר של פגיעה בשלטון החוק. דוד ביטן אפילו לא טרח אפילו להסתיר את זה, וסיפר: "נתניהו מבין ויודע שזאת ההרגשה הכללית של הליכודניקים נגד מפא"י ההיסטורית, זה מה שמחזיק חלק גדול מהבוחרים של הליכוד. הטמיעו את זה גם בילדים, ולכן מתפלאים, מה, גם כאשר הליכוד עושה דברים לא טובים אתם מצביעים לליכוד? כן."

הרעיונות של האינטלקטואליות והאינטלקטואלים המזרחים תורגמו על ידי אינטרסנטים בצורה מעוותת, טיפחו תודעה קורבנית, עודדו רגשות נקם ונחיתות, העניקו מחסה לגילויי גזענות כלפי אשכנזים ואתיופים והשתיקו ביקורת כלפי התנהלותם בנימוק שתופעות אלה הן תוצר של אפליה ודיכוי רב שנים. בכך נגרם נזק חמור לחלקים בציבור המזרחי. זה ברור, לפוליטיקאים של הליכוד אין סנטימנט אמיתי כלפי המצוקות של האלקטורט המזרחי או ההגנה על שמו הטוב, הללו מזדעקים על התבטאויות נגדם רק כאשר הם מזהים בהן הזדמנות לנגח את יריביהם הפוליטיים. ראינו את תגובתם הרופסת להתבטאות הפוגענית של נתן אשל, שחשף את שיטת העבודה של מפלגתו: שנאה. השימוש בטקטיקה הזו מדרדר את החברה הישראלית מדי יום, ולרבים מהמזרחים המשכילים בני הדור השלישי נמאס מהשימוש הציני של הימין בזיכרון הקולקטיבי של הסבא והסבתא שלהם כפי שהוכיח פילוח תוצאות הבחירות האחרונות. נראה שהאינטלקטואלים המזרחים נדרשים עכשיו לעצב נרטיב עדכני שמציג ניתוח סוציו-היסטורי מאוזן ורב ממדי, שיתרום לחיסולו של הניצול הפוליטי של דיכוי המזרחים בישראל, ולהביא לתיקון היסטורי בחברה הישראלית.

חיים ביטון הוא מחנך בבית החינוך שער הנגב, דוקטורנט במכון לחקר ישראל והציונות בשדה בוקר וחבר קיבוץ ארז

[1] אנטוניו גראמשי, על ההגמוניה - מתוך מחברות הכלא, תרגם מאיטלקית אלון אלטרס, הוצאת רסלינג, 2003.