הדיון המתמשך על צדק חלוקתי בישראל

הדיון הציבורי הסוער על נחל האסי, מעלה טענות רבות ומגוונות על אודות זכויות קניין, צדק היסטורי, שיקולים סביבתיים, צדק חלוקתי, טובת הכלל וציונות – שעלו גם במסגרת בג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

במסגרת הדיון הציבורי הסוער על נחל האסי, עולות טענות רבות ומגוונות על אודות זכויות קניין, צדק היסטורי, שיקולים סביבתיים, צדק חלוקתי, טובת הכלל וציונות. חלק גדול מהטענות הללו הן טענות ותיקות המועלות בכל פעם שמתקיים דיון ציבורי בשאלות של זכויות ותפיסות חלוקתיות של קרקע בישראל. חלקן הן טענות משפטיות ומוסריות עקרוניות. הפעם האחרונה שהטענות הללו הושמעו בדיון ציבורי סוער, היתה בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים בעקבות החלטות מינהל מקרקעי ישראל שעסקו במתן הטבות ניכרות ליישובים חקלאיים במסגרת מדיניות שינוי ייעוד קרקע חקלאית (כלומר שינוי ייעוד של קרקע חקלאית לשימוש תיירות, מסחר, מגורים ותעשייה) -החלטות שנפסלו על ידי בית המשפט העליון במה שמכונה בג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית (השנה מלאו עשרים שנה להגשת העתירה).

לאחר מתן פסק הדין כתבתי מאמר תחת הכותרת "למי שייכת האדמה הזו? — על זכויות ותפיסות צדק חלוקתי", שהתפרסם בכתב העת "משפט וממשל", ובו בחנתי וביקרתי את הטענות המוסריות העקרוניות של החקלאים שהועלו בעקבות העתירה ובדיון הציבורי. כמו כן, ביקרתי גם את פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין. ימים סוערים אלו של המאבק על האסי הם הזדמנות נוספת לבחון את הטענות הללו.

קבוצת טיעונים מרכזית של החקלאים בדיונים על צדק חלוקתי בקרקע מתבססת באופן כנראה בלתי מודע על תורת העבודה של הקניין של הפילוסוף של ג'ון לוק (תיאוריה שפותחה מאוחר יותר על ידי הפילוסוף הליברטראיני רוברט נוזיק בתורת הזכאות שלו). לוק מניח, הנחה הברורה מאליה לדעתו, כי לכל אדם יש בעלות על גופו, גופו שייך לו ״באופן טבעי״, ומאחר שגופי הוא שלי, כל תוצאה הנובעת מפעילות גופי אף היא שייכת לי. בעבודה אני מפעיל את גופי, ולכן כאשר אני משקיע את מאמציי במשאב שאינו שייך לאיש, כגון קרקע או חומרי גלם אחרים, אותו משאב הופך לקנייני. אולם לוק מוסיף סייג חשוב לעקרון זה, הפיכת רכוש שאינו שייך לאיש לקניין פרטי מותנית גם בכך ש״כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף עבור האחרים״, סייג זה ודאי נכון כאשר מדובר על משאב נדיר כמו קרקע בישראל, שצפיפות האוכלוסייה בה היא מן הגבוהות ביותר בעולם וצרכיה מרובים. הענקת זכויות בעלות או זכויות מעין בעלות לחקלאים, אשר יעניקו להם שליטה מלאה על הקרקע, תגרום לכך שכמות הקרקע שתישאר לשאר הציבור והדורות הבאים תהיה מועטה ולא תספיק לצרכים המרובים. הענקת זכויות לחקלאים משמעותה צמצום משמעותי של הקרקע הנותרת לשימוש שאר האוכלוסייה.

צריך גם לשים לב שאדם שמעבד קרקע שאינה שייכת לו, כמו במקרה של החקלאים שהאדמות אותם הם מעבדים ניתנו להם על ידי המדינה בחכירה – שאף כלפיה ניתן לטענות טענות שהיא אינה זכאית לקרקע בעקבות הפקעות של חלק מן האדמות הללו מאחרים, הפלסטינים – אינו רוכש זכות קניינית בקרקע. כך החלטה מספר 1 של מינהל מקרקעי ישראל קובעת כי במצב שבו האדמה מפסיקה להיות בשימוש חקלאי, על החוכרים להחזירה למדינה. גם אם נניח שעיבוד הקרקע וטיובה יוצרים מערך זכויות קנייניות, חלשות יותר מזכות בעלות מלאה בקרקע, בעבור אלה שעבודתם יצרה תוספת ערך לקרקע, הרי גם בגרסה מתוקנת זו של תורת העבודה נידרש לבחון בדקדקנות מי היו מעבדיה של הקרקע — מיהם האנשים שעבודתם יצרה תוספת ערך לקרקע. בדיקה כזו תגלה שברבים מן המקרים עיבוד וטיוב הקרקע נעשו גם על ידי פועלים יהודים, חלקם תושבי עיירות פיתוח וערבים שעיבדו את האדמות הללו כפועלים שכירים. על פי היגיון זה, המתיישבים החקלאיים, הפועלים התאילנדים המעבדים את אדמות הקיבוצים והמושבים זכאים אף הם לזכויות קנייניות בקרקע.

טיעונים שכיחים אחרים נפוצים שמשמיעים החקלאים הם טיעונים מכוח זכאות מוסרית (Desert), טיעונים אלו מבוססים על ההנחה המוסרית שאנשים אחראים למעשיהם ועל חלק ממעשיהם הם ראויים לשבח. תביעות החקלאים לקבל זכויות קנייניות בקרקע נשענות, בין היתר, על הצדקות מכוח זכאות מוסרית׃ חלוציות, הפרחת השממה, שמירה על הקרקע, הגשמת החזון הציוני ועוד. לשבח המוסרי מתלווים פרסים והטבות. כאשר אדם עושה מעשה מוסרי, שהוא אינו מחויב לעשותו ומעשהו מוסיף ערך לחייהם של בני אדם אחרים, הוא ראוי לקבל פרס או הטבה. כאשר עבודתו של אדם מוסיפה ערך לאחרים, ההטבה שתבוא בעקבות עבודה זו יכולה להיות הענקת זכויות קנייניות במשאבים שהוסיפה העבודה למשאב שהעבודה הוסיפה לערכם. קיימת דרישה שההטבה תהיה פרופורציונלית לערך המוסף.

טיעונים מכוח זכאות מעלים מספר קשיים. השבח המוסרי והענקת הזכויות הקנייניות מותנים בתוספת הערך שהמעשה הוסיף לחייהם של אחרים. אולם ייתכן שהענקת זכות קניינית במשאבים תגרום דווקא להרעה במצבם של אחרים, ובהם המדינה, שנשללה מהם האפשרות ליהנות מהשימוש בקרקע. עניין זה חמור במיוחד כאשר תוספת הערך מתווספת למשאב נדיר הנמצא במחסור כגון קרקע. הענקת זכויות קנייניות בקרקע בעד עבודה עלולה לגרום להרעה במצבם של אחרים. אולם הנחתם כי ישיבתם על הקרקע ועיבודה יצרו תוספת ערך לחייהם של אנשים אחרים, שנויה במחלוקת. הנחה זו ודאי אינה מקובלת על רבים מאזרחיה הערבים של מדינת ישראל, כמו גם על חלק מהאזרחים היהודים. אזרחים אלו סבורים שחלוקת הקרקעות, בעיקר זו שבוצעה לאחר קום המדינה, הייתה בלתי שוויונית ומפלה ולא הטיבה את מצבם.

גם אם נניח שישיבה על הקרקע ועיבודה הם מעשים בעלי ערך מוסרי, עדיין ההטבה או הפרס חייבים להיות פרופורציונליים לערך המוסף שהוסיפה העבודה לקרקע. הענקת זכויות בעלות או מעין בעלות בקרקע יכולה להיחשב להטבה מופרזת בלתי מוצדקת. ייתכן שהענקת הטבות חומריות מסוג אחר, או זכויות קנייניות חלשות יותר כגון זכויות שימוש בקרקע או אפילו הכרת תודה או הסטטוס החברתי היוקרתי שהיה מנת חלקם של חלק גדול מן המתיישבים שנים רבות, כל אלה הם בגדר מענה ראוי לזכאותם המוסרית. גם אם נכיר בזכאותם המוסרית של המתיישבים, ייתכן שקיימים שיקולים אחרים כבדי משקל כגון שיקולי שוויון או צדק חברתי, שיקולים שאותם מזכיר בית המשפט בפסק הדין בעניין בג"ץ הקרקעות, המטים את הכף שלא להעניק זכויות קנייניות למתיישבים בשל זכאותם המוסרית.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.