שאול מרידור הוא לא הגיבור שלי

פקידי האוצר מחד ונתניהו וכ"ץ מאידך – אלה גם אלה רשעים שמסרבים לדיון ציבורי על מדיניות כלכלית. בעקבותיהם, המערכת הפוליטית כולה והתקשורת נפלו למשחק הפרסונלי של האשמות במקום דיון ענייני במדיניות
לב גרינברגלב גרינברג

פרופ' לב גרינברג הוא נשיא האגודה הסוציולוגית, סוציולוג וכלכלן פוליטי באוניברסיטת בן גוריון

לא צריך להתבלבל – בעימות בין שאול מרידור ופקידי האוצר לבין ישראל כ"ץ ונתניהו אין צד אחד שהוא צודק, ענייני ותמים מול צד שני שהוא מרושע ונבזי. שני הצדדים בוויכוח רעים באותה מידה. התייצבות לצידו של מרידור היא ביטוי לשבטיות א-פוליטית, הווה אומר: אם הוא נגד נתניהו אני בעדו, ללא קשר למדיניות הכלכלית הגרועה שהוא הנהיג.

מרידור הוא אולי האיש הוותיק, המנוסה והמקצועי ביותר בקרב מה שמכונה "פקידי האוצר". המדיניות הכלכלית הופקעה מהדרג הפוליטי עוד ביולי 1985 על ידי ראש הממשלה שמעון פרס, ומאז לפקידות הבכירה ניתן כוח עצום, והם יישמו בשם ה"מקצועיות" מדיניות ניאוליברלית, קיצונית פחות או יותר בהתאם לשר הממונה, של קיצוצי תקציבי רווחה, הפרטת נכסים ציבוריים, משאבי טבע ושרותי מדינה, הורדת שכר, פגיעות חוזרות בקרנות הפנסיה ואילוצם להשקיע בבורסה, קיצוצי מיסים להון, למעסיקים ולמעמדות הגבוהים ועוד. השם הכולל הנהוג בישראל למדיניות זאת הוא מדיניות "הפרטה", בעולם לרוב מכונה מדיניות "הצנע". עקרונות המדיניות עוצבו בקרן המטבע ומכונה "וושינגטון קונצנזוס".

האידאולוגיה של כלכלני וושינגטון קונצנזוס היא שעליהם להפקיע את המדיניות הכלכלית מהפוליטיקאים, כי הפוליטיקאים הם חסרי אחריות באופן מבני, כי הם חייבים דין וחשבון לבוחר. לעומת הפוליטיקאים, שהם "פופוליסטים", הכלכלנים המקצועיים, דהיינו חסידי ההפרטה, הצנע וה"שוק החופשי", הם האחראים האמיתיים לגורל הכלכלה. הממד האידאולוגי של מדיניותם המיטיבה עם ההון הגדול ומגדילה פערים, מוכחש על ידי הפוזה המקצוענית. זאת גישה אנטי-דמוקרטית ביסודה, וחוסמת כל אפשרות של דיון ערכי, נורמטיבי על המדיניות הכלכלית המומלצת על ידם, אלא רק "מקצועי". זאת גישה טאוטולוגית ובלתי מדעית בעליל: כשהמדיניות נכשלת זאת אשמת הפוליטיקאים, וכשהיא מצליחה – זה בזכות המלצות הכלכלנים.

בעימות הנוכחי כאמור אין צדיקים, שני הצדדים רשעים, פקידי האוצר מחד, ונתניהו וכ"ץ מאידך. אף אחד לא רצה דיון ציבורי על מדיניות כלכלית, וגם המערכת הפוליטית כולה והתקשורת נפלו למשחק הפרסונלי של האשמות במקום דיון ענייני במדיניות. מרידור וחבריו הנהיגו מדיניות צנע חמורה ומנותקת עוד לפני משבר הקורונה, והחריפו אותה אחרי שהוא פרץ. השלכות הקיצוצים בעשור האחרון בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה ניכרים כעת היטב. אולם מאז פרוץ משבר הקורונה, מדיניות הצנע החריפה גרמה למשבר כלכלי עמוק בכל המישורים, הובילה לקריסת עצמאים ועסקים, וגרמה לגידול באבטלה מהגדולים בעולם (יוון אמנם הגיעה לשיעורי אבטלה גבוהים מאיתנו, אבל נקודת המוצא שלהם הייתה הרבה יותר גבוהה). המדיניות החמורה ביותר הייתה הוצאת 70% מעובדי הסקטור הציבורי לחופשה על חשבונם או חל"ת גם אם היו חיוניים או יכלו לעבוד מהבית (עשו זאת כדי לממן את הגרעון מקיצוצי שכר ולא ממיסים או הלוואות), וחמור מזה עודדו את הסקטור הפרטי להוציא את עובדיהם לחל"ת. זאת מדיניות הפוכה לזו שהונהגה ברוב העולם, לרבות מדינות שמרניות, שהבינו שצריך להגן על התעסוקה. ממדי העובדים בחל"ת כרגע הפך לאחד מהמכשולים העיקריים על התאוששות המשק, וגם מסכן את יציבות הביטוח הלאומי. (ראו מאמרי ב"גלובס", "הפוך שאול הפוך").

חשוב לציין שכל זה היה בברכתו של נתניהו, עד שהתחילה ההתארגנות להפגנה הגדולה בכיכר רבין במחאה על המדיניות הכלכלית. זה היה רגע המפנה במדיניות, משיקולים פוליטיים קצרי טווח של נתניהו. יומיים לפני ההפגנה ביבי הופיע בכל ערוצי הטלוויזיה והסביר שמדיניות הצנע איננה נכונה בימי משבר, ומה שצריך זה להזרים כסף למשק כדי להניע את גלגלי הכלכלה. הוא טען שזה מה שהסביר לו הפרופסור לכלכלה, סטנלי פישר, בשיחה טלפונית. כלומר, כדי להצדיק את מדיניותו הכלכלית החדשה הוא נזקק לבר סמכא מקצועי מעל לסמכות המקצועית מעל פקידי האוצר (ראו את מאמרי באתר זה, "על מה שוחחו נתניהו ופישר"). למעשה, פישר הסביר לו מה שכל כלכלן שמרן ניאוליברל יודע מאז המשבר הפיננסי ב-2008: בימי משבר חייבים מדיניות קיינסיאנית מרחיבה כדי להציל את בעלי ההון והעסקים. זה מה שעשו כל מדינות אירופה, שמרניות וסוציאל דמוקרטיות כאחת. נכנסו לחובות ושמו את העיקרון המקודש של הקטנת הגרעון בצד.

ביבי הפך עצמו לסנטה קלאוס, ורק הוא יודע מתי ואיך יפזר את המתנות. הוא מחזיק את כל הקלפים בידיים שלו, כופה מהלכים שכל תכליתם היא שימור כוחו, בלי שום דיון כלכלי, לא בציבור ולא באוצר

אבל המדיניות המרחיבה החדשה של נתניהו יושמה בצורה שהעידה על שיקולים פוליטיים יותר מאשר על גיבוש מדיניות אלטרנטיבית. במובן זה שאול מרידור צודק, אין עבודת מטה מקצועית של תכנון. ביבי הפך עצמו לסנטה קלאוס, ורק הוא יודע מתי ואיך יפזר את המתנות. הוא נענה ללחצים פוליטיים של קבוצות לחץ שונות, וזה לגמרי לגיטימי ובתוך כללי המשחק הדמוקרטי, אבל הוא מחזיק את כל הקלפים בידיים שלו, כופה מהלכים שכל תכליתם היא שימור כוחו, בלי שום דיון כלכלי, לא בציבור ולא באוצר. התרגיל האחרון, של דחיית חקיקת התקציב בשלושה חודשים היה, כנראה, הקש ששבר את גב הגמל. כל פקידי האוצר היו בעד תקציב דו-שנתי, בצדק, כי מאז 2018 אין תקציב אלא חזרה על התקציב הקודם, בזמן שהתקציב הוא כלי המדיניות העיקרי.

מה שהופך את שני הצדדים לרשעים זאת העובדה שאף אחד לא מעוניין בדיון גלוי, ציבורי, פתוח ודמוקרטי במדיניות הכלכלית. פקידי האוצר התרגלו עוד מ-1985 לכפות את מדיניות התקציב על הכנסת ללא דיון, ואפילו ביטול החלטות הכנסת באמצעות חוק ההסדרים. לעומתם נתניהו לא רצה תקציב משתי סיבות פוליטיות: הגלויה שעליה כולם מדברים, לשמור בידיו את העיתוי לפרק את הקואליציה, והפחות גלויה, לשמור בידיו את המדיניות המרחיבה נוסח סנטה קלאוס מחלק המתנות, לפיה הוא הסבא הטוב הדואג לכולם. המפנה ב-180 מעלות ממדיניות צנע למדינות מרחיבה לקראת ההפגנה השיגה את יעדה: היא הפכה את ה"שולמנים" בראשות אביר קארה לשותפים למדיניות הרגעת העצמאים, ונטרלה בכך את המחאה הכלכלית. בכך הוא פילג בין מחאת אנטי-ביבי של בלפור, למחאה הכלכלית שעמדה להתפוצץ לו בפרצוף. עם שמאלנים אין לו בעיה להתמודד, מבחינתו שיפגינו ארבע שנים. הוא לא בגין שמספר המתים (הפעם מקורונה) והמובטלים יזיזו לו משהו, בטח לא יגרמו לו להתפטר.

באופן פרדוקסלי, שאול מרידור מתפטר בימים שבהם השר כ"ץ מנסה ליישם את אחת מתוכניות המגירה הכי נבזיות של האוצר, הורדת שכר בסקטור הציבורי, ובעיתוי הכי לא נכון, שבו דווקא נדרשת מדיניות מרחיבה. הניסיון של כ"ץ להוריד שכר בסקטור הציבורי, או אפילו הדרישה להוצאת המורים בסיכון גבוה לחל"ת, מצביעים על מדיניות פופוליסטית ימנית של הסתה נגד העובדים, ההיפך ממדיניות קיינסיאנית מרחיבה הדואגת ליציבות בתעסוקה ובביקושים. כל סאגת הוויכוח על תקציב חד-שנתי או דו-שנתי רק סייעה לטשטש את העובדה שבימים כל כך קריטיים איש לא דן בתוכן של המדיניות הכלכלית עצמה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.