על הבדואים והדיסהרמוניה הסטטיסטית

"מפקד האוכלוסין – סופרים אותך!" זעקה הודעת הלמ"ס ב-24 ביוני. מדובר היה ב"חזרה כללית" למפקד האוכלוסין 2021, שבה ישתתפו 35,000 איש. עוד נחשף כי גם הבדואים מהכפרים הבלתי מוכרים נכללים ב"חזרה" הכללית שבה נוטלים חלק "52 יישובים מאזור חיפה ונצרת, והיישוב הבדואי כסייפה ופזורתו בדרום הארץ". אחד מעמיתינו הבדואים העיר: "הידד, סופרים אותנו!"

שמחנו לשמוע שפרופ' פפרמן, "הסטטיסטיקן הלאומי", הצהיר: "מפקד האוכלוסין והדיור הנו פרויקט לאומי בעל חשיבות ממלכתית הנוגע לכלל תושבי ישראל. מדינה לא יכולה להתקיים ללא נתונים מקיפים, איכותיים ועדכניים. מפקד האוכלוסין משקף תמונת מצב מלאה על כלל אוכלוסיית המדינה ומאפייניה בהיבטים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים גם יחד".

אבל, שמחתנו לא ארכה זמן רב. כשבדקנו, התברר שהמדינה דווקא יכולה להתקיים בלי נתונים "מקיפים, איכותיים ועדכניים" על הבדואים בנגב. ולייתר דיוק, כך התקיימה מאז 1948. כך, למשל, מפקד 1995 זיהה במפתיע רק חלק מהבדואים. חוקרת למ"ס, יפעת שני אבוחצירא, חשפה בנייר עמדה שפרסמה (2010), כי המפקד העלה נתון מסוים ביחס לגודל האוכלוסין הבדואים, ואולם בדיקה הוכיחה כי הנתון היה חלקי עד מאד.

עורכי המפקד ב-1995 למדו מסקר שערכו ברהט שהמפקד אינו שלם, ולכן "מפקד האוכלוסין והדיור […] עבר תיקון, ונזקפו כ-6000 רשומות נוספות לבסיס האוכלוסייה". אבל התברר כי התוספת (של 6000 נפש!) לא שיקפה כראוי את גודל האוכלוסייה: "נראה כי הזקיפה אינה מספקת". בדיקה גילתה שבמרשם האוכלוסין רשומים 30,682 בדואים שלא נפקדו במפקד. ה"תיקון" של למ"ס החמיץ, לכן, כ- 24,682 בדואים! טעות, טועים, טעינו.

והמסקנה? "השפעתו של החוסר באומדן האוכלוסייה הבדואית בולטת בערכי המדדים הדמוגרפיים המציגים לעתים ערכים לא הגיוניים". ועוד: "טעות זו משליכה ומשפיעה עד היום על איכות אומדני האוכלוסייה הבדואית בדרום". מוקד הבעיה, כך נטען, הוא העובדה שכשליש מהבדואים חיים בכפרים בלתי מוכרים. רבים מהם רשומים על שם שבטם, ואין להם כתובת. כמו כן, אין להם זיקה לשלטון מקומי. וגם כשהם גרים ביישוב מוכר או בפאתי יישוב מוכר, לעתים מזומנות אין הם רשומים ביישוב, מטעמים שונים. החוקרת העירה בניסוח פואטי, כמעט מוזיקלי: "מערכת היחסים העכורה בין הבדואים והמדינה אינה מאפשרת הרמוניה בצד הסטטיסטי".

קיימים גם קשיים מתודולוגיים, כהיעדר התמצאות מספקת במרחבי הנגב (כך!). וישנם קשיים תרבותיים, כגון החובה לפקוד נשים בדואיות בנוכחות בני משפחתן מטעמי צניעות. ובכל זאת, קשה להשלים עם הממצא: 24 אלף אזרחים נפקדו מהמפקד!

מסתורין: כמה אזרחים נהנים משירותי המועצה?

האבסורד בולט גם במישור המוניציפלי, כלומר בנתוני התושבים ברשויות המקומיות. במועצה האזורית אלקסום רשומים כ- 14,000 תושבים, הגרים בשבעת יישוביה. אלא שנתון זה כולל אך מקצת התושבים, בין השאר משום שגבולות היישובים שורטטו באופן שרירותי, בהתעלמות מכוונת מאוכלוסייה גדולה המתגוררת בפאתיהם ובקרבתם, על מנת לדחוף לריכוזם. בנוסף, המועצה מעניקה שירותים לכ- 20 כפרים בלתי מוכרים, שתושביהם אינם נספרים כלל.

בפועל, אין לדעת לכמה אזרחים מעניקה המועצה שירותים. לפי אתר "שקיפות בחינוך" של משרד החינוך, במועצה כ- 46,000 תושבים, ומתגוררים בה 14,389 תלמידים. במסמך הרשות להתיישבות הבדואים מצאנו שבאלקסום כ- 41,000 תושבים. משרדי ממשלה אחרים נוקבים באומדנים אחרים. המועצה עצמה מעריכה כי היא משרתת יותר מ- 60,000 תושבים. המציאות לוטה בערפל, והתקציבים מחולקים בהתאם לשלל ההשערות.

היעדרם המסנוור של הבדואים בולט במיוחד בדו"ח המוסד ביטוח הלאומי בדבר "ממדי העוני והפערים החברתיים". במשך שמונה שנים, מ- 2008 ועד 2015, נמחקו משום מה הבדואים מטבלת העוני הכלולה בדו"ח הרגיש. ההסבר היה מתודולוגי ("קשיי השבה לסקרים בקרב האוכלוסייה", שהרי ברור שהאוכלוסייה היא שמתקשה…). אבל מדוע לפני 2008 ניתן היה למצוא פתרון לקושי? וכיצד זה נעלם במפתיע בשנת 2016?

כשנחשפו הנתונים, התבררה תמונה עגומה: הבדואים בנגב הם שיאני העוני. לפי נתוני 2018, 72.9% מהם חיים בעוני, וכך גם 79.6% מהילדים הבדואים. כלומר, ארבעה מכל חמישה ילדים. התמונה נעשתה עגומה יותר, כאשר קוראים חדי עין גילו בנספח 24 לדו"ח, כי הנתונים מתייחסים ל"בדואים מוכרים". כלומר, האוכלוסייה הענייה ביותר, הגרה בכפרים הבלתי מוכרים, עודנה "מחוץ לסטטיסטיקה".

תושבים אלו בולטים בהיעדרם גם מהנתונים הכלכליים של הלמ"ס: למשל, בנתוני התעסוקה שבסקרי כוח האדם לא נכללים "הבדואים הגרים מחוץ ליישובים" (המושג המתייחס לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים). כך, נמחקת בלא הסבר אוכלוסייה שבה שיעורי שיא של אבטלה.

הלמ"ס בוחרת לא לסקור קהילה שנתוני התעסוקה שלה חמורים: לפי נתוני הביטוח הלאומי לשנת 2017, מקרב השכירים הגרים ב"שבטי הבדואים שמחוץ ליישובים" השתכרו 58% פחות משכר מינימום. זאת, לעומת רק 38% מהשכירים בכלל אוכלוסיית ישראל. בקטגוריה זו, רק 53% מהשכירים עבדו 12 חודשים מלאים בשנה, לעומת 75% באוכלוסייה הישראלית הכללית.

הלמ"ס מסרבת לשקף את המציאות

האם ההתעלמות מפתיעה? לא בהכרח. במרץ 2019  פנו אנשי פורום דו-קיום בנגב לראש הממשלה, המופקד על הלשכה. הפורום ביקש לדעת מדוע בין 81 חברי המועצה הציבורית לסטטיסטיקה מכהן רק ערבי אחד. בנוסף, נשאלה השאלה מדוע בין 19 חברי הנהלת הלמ"ס אין כלל ערבים, ולמה בין כ- 90 בכירים בלמ"ס יש רק ערבי אחד ומה יעשה נתניהו כדי לתקון את המעוות. בתגובה, קיבל הפורום הודעה מהיועצת המשפטית של למ"ס ולפיה "נשיבכם לאחר בדיקה". עד היום לא התקבלה כל תשובה. לעומת זאת, שמות חברי המועצה הציבורית נעלמו מאתר הלשכה.

בהמשך, כשביקש הפורום מידע נוסף והופנה לגורם מסוים בלמ"ס, ואח"כ לגורם שני ושלישי, במקום מידע, התקבל מענה טלפוני מרתק: "אנא טלפנו ליו"ר המועצה הציבורית לסטטיסטיקה פרופ' גרונאו. הוא מבקש לדעת לשם מה אתם מבקשים את המידע".

לא מדובר בכשלים מתודולוגיים או בטעות סטטיסטית. ההסבר נעוץ בכך שהלשכה אינה רק גורם מדעי. אל מול היומרה לייצר מידע מדעי חף מהטיות, ניצבת מציאות של אינטרסים. לכאורה הלשכה מקפידה על יוקרת הסטטיסטיקאים כמדענים, ועל תדמיתה כמוסד מקצועי המנותק מהקשר פוליטי. אבל רק לכאורה. הקשר הגורדי לממסד הפוליטי הוא מציאות, המשפיעה על החלטות "מדעיות".

הסטטיסטיקה "הלאומית" מכוננת את הלאום, את הקבוצות האתניות ואת המדדים החברתיים-כלכליים (כפי שמלמדת החוקרת ענת ליבלר). וכך, הבדואים לא לגמרי נספרים, כי לאיש לא חשוב מספיק לספור אותם. והבדואים בכפרים הבלתי מוכרים אינם נמנים, כי לאיש אין אינטרס לעסוק במצב הדמוגרפי, בתוהו ובוהו התכנוני או במצוקה הכלכלית-חברתית שלהם. ללשכה אין עניין במידע, כי לממסד אין אינטרס להציגו לעולם. או להתמודד עמו.

בכך, הלשכה מצטרפת למהלכי אי-ההכרה. איך הופכת אוכלוסייה ל"שקופה"? זה פשוט: לא סופרים אותה. ולכן, במועצה לסטטיסטיקה ובקרב עובדי למ"ס יש ייצוג מזערי לערבים. פשוט, כי אין לראשי המדינה עניין שהסטטיסטיקה הלאומית תשקף נאמנה את פניה המורכבים של החברה. אדרבא.

כשקראנו שנערכת "חזרה כללית" בהשתתפות הכפרים הלא מוכרים, התרגשנו. אנו מצפים לפרמיירה בכיליון עיניים, ומקווים שלא להתאכזב.