התאמה דתית וסחר בתינוקות: ההקשר הקנדי

סחר בתינוקות ובפעוטות שהתקיים בין קנדה וארצות הברית אפשר למשפחות יהודיות לאמץ תינוקות יהודים בתקופה שבה הרשויות בארצות הברית אסרו על הורים יהודים לאמץ תינוקות לא יהודים. הקונטקסט המשפטי-חברתי הזה מתקף את העדויות שעולות מראיונות עם נשות צוות בבתי התינוקות של ויצ"ו וכן מעדותה המהדהדת של שושנה שחם
אורלי בנימין

פרופ' חברה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ופעילה בקואליציה להעסקה ישירה

שלילת האפשרות של חטיפה מאורגנת של ילדי תימן והבלקן באה לידי ביטוי בולט במאמר שהתפרסם בכתב עת השילוח: כתב עת ישראלי להגות ומדיניות. המאמר נכתב על-ידי ד"ר שריאל בירנבוים. במאמרו הוא תולה את אי האמון הציבורי בוועדות שהקשיבו לעדויותיהן של אמהות ובני משפחה של החטופים בשתי נקודות ציון: האחת, הכתבה שהתפרסמה ב"העולם הזה" ב-1968 תחת הכותרת 'ילדי תימן נמכרו לאמריקה' ושבה גם הופיע המחיר: "ילד ב- 5,000 דולר". השנייה, פרסומו בברוקלין ב-1980 של ספר שכתב משה שנפלד שחי בין 1907 ל-1975 כחרדי אנטי-ציוני. בספרו נכלל פרק על הפרשה ובו התייחסות, לא מבוססת לדעת בירנבוים, למתווכי סחר בתינוקות שפעלו באמצע המאה. המאמר שאני מתרגמת כאן את פתיחתו לטובת הדיון, מספר סיפור שיש בו כדי תיקוף לטענה של מכירת ילד ב-5,000 דולר מכיוון שהוא מספר סיפור היסטורי, שכיום כבר נחקר לא מעט, על סחר בתינוקות ובפעוטות שהתקיים בין קנדה וארצות הברית. סחר שאפשר למשפחות יהודיות לאמץ תינוקות יהודים בתקופה שבה הרשויות בארצות הברית אסרו על הורים יהודים לאמץ תינוקות לא יהודים. בנוסף, אני מפנה למאמר אחר שמציג את מצוקתם של זוגות יהודים בשנות ה- 50 במיוחד, בהקשרה של אותה חקיקה התובעת התאמה דתית (religious matching

חשוב להדגיש, כי אין בדברים כדי הוכחה של דבר, אך הם מאפשרים למסגר את הדיון בקונטקסט חברתי-משפטי שעד עתה לא היה חלק מהדיון הציבורי, בעזרת מספר נקודות שעלו במהלך השנים. המציאות המשפטית האמורה נותנת משמעות לעדויות שעולות מראיונות עם נשות צוות בבתי התינוקות של ויצ"ו, המופיעות בספרו של נתן שיפריס, וכן מעדותה של שושנה שחם על מה שראתה עת עבדה כמתלמדת במעברת ראש העין. שחם העידה שראתה נשים מהודרות שלקחו ילדים שהולבשו בבגדים מערביים ונעלמו לתוך מכוניות יפות. ר.ק., אחות מעין שמר אמרה ב-94 לכתב המקומון "השבוע בחדרה": "הילדים לא מתו, הם נחטפו וחלקם הגדול הועבר לארצות הברית". אצל שיפריס מופיעות עדויות על נשים אמריקאיות בקבוצות וביחידות, המגיעות לבתי התינוקות ובוחרות ילדים. בעדות אחת, הן מגיעות תחילה לביקור עם מלווה מטעם הצוות ולמחרת מוכנסות 'לקחת' ילדים כשאין אף אשת צוות במקום.

"ילדי הלך לאן?", נתן שיפריס

לאלו מצטרפת גם אמירה אחרת המוצגת על-ידי שיפריס (בעמ' 494): אביגדור פאר, בכיר ברווחה באותן שנים, אמר לדב שילנסקי שהיה עד לביקור של נשות הדסה מארצות הברית במוסד לילדים בארץ, שבו הוצע להן לבחור ולקחת ילדים והן עשו כן. המסגור חשוב מאד גם לסיפורה של רחל דויד-מוסלמי המופיע באתר של עמותת עמר"ם ובו מתואר כיצד הצליחה לעורר שערורייה לאחר קבלת ההודעה כי ילדתה מתה. כשאשת צוות עוזרת לה לעלות לקומה השנייה היא מוצאת את בתה "לבושה כמו נסיכה: שמלה חדשה. תסרוקת חדשה, שונה. נעליים חדשות ומבריקות. לילדה שלה מעולם לא היו נעליים. הילדה היתה מוכנה למשלוח, ארוזה".

יתר על כן, החקיקה של religious matching נותנת משמעות גם למידע על ילדות מאומצות החיות בארצות הברית כגון זו שמופיעה בביקור של אבידור הכהן וכשהוא שואל עליה מתברר מהמארח שלו 'שכולם עשו/עושים את זה'. [המתווך אף מאוזכר בשמו 'הרב יששכר דב ברגמן [1]. כמו כן, נתן שיפריס מצטט בספרו (עמ' 745) את יעקב שיף אהרונסון, עובד האוניברסיטה העברית בירושלים, שכתב ב-1967 כי הוא שמע מרבנים בניו-יורק בשנת 1951 שרב ניו יורקי הבריח ילדים תימנים והוסיף גם בפני מינקובסקי כי שמע מפי נשים בהזדמנויות שונות על הבאת ילדים תימנים לארצות הברית לאימוץ על-ידי רב מברוקלין ב-1951.

מחנה העולים עתלית. צילום: זולטן קלוגר KLUGER ZOLTAN, לע"מ

תינוקות של השוק השחור

להלן תרגום החלק הראשון של מאמר שהתפרסם ביולי 2017 ב- Maisonneuve, רבעון לאמנות, דעות ורעיונות. הכותב הוא אדם אליוט סגל, בנה של אחת המאומצות בקנדה בתקופה של ה'התאמה הדתית' ורופפות החוקים נגד סחר בילדים (anti-trafficking), שהובילו לפריחה של שוק שחור של תינוקות במונטריאול באמצע המאה ה-20.

בפברואר 1954, ישב מדוכא עורך דין בן 51, לואיז גלזר שמו, [שם יהודי ברור], על ספסל בתחנת משטרה במונטריאול. זה עתה הוא נעצר בכתובת בלצ'ס 1288 בביתה של מדלין ברנצ'ס, לאחר שנה שלמה של מבצע מעקב, משותף למשטרות מונטריאול וניו יורק. בעיתון המונטריאול סטאר, באותו בוקר, הכותרת היתה: "המשטרה רכשה 'תינוק' בשטרות מסומנים".

כעבור 60 שנה, ביום האחרון של אוקטובר 2014, שש נשים התאספו בטוטנהיים אונטריו, בביתה של ריבה בראונשטיין. צוות של תוכנית דוקומנטרית שהכין אז מיני-סדרה תחת הכותרת 'עריסת המלאכים', החל אז מתארגן בסלון של ריבה בראונשטיין. גשם ירד בחוץ ובחדר עצבנות וציפייה לבאות. חלק מהנוכחות מעולם לא סיפרו את סיפורן קודם מול מצלמה. הן הגיעו ממרחקים: מפלורידה ומוונקובר בכדי לחלוק את המשותף להן: הן נולדו במונטריאול ואז אומצו על-ידי משפחות יהודיות. במהלך עשורים רבים הן התכתבו ונפגשו אחת על אחת וזו הייתה להן הפעם הראשונה שבה ישבו כולן באותו חדר. בדרכים שונות, הנשים שישבו בחדר, הפכו במהלך השנים, למשפחה חלופית עבורן.

אמי, אסתר סגל, הייתה אחת מהנשים האלו. לאחר חיפוש אחר שורשיה 20 שנה קודם לכן, היא גילתה שהיא היתה אחת מאלפי תינוקות שנמכרו למשפחות יהודיות בארצות הברית ובקנדה, משפחות שלא חשדו במאומה. התינוקות נמכרו על-ידי רשת מפותחת, שמרכזה היה בקוויבק, עליה נמנו: מתווכים, עורכי דין, רופאים, ומפעילים של בתי תינוקות לא חוקיים. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, קבוצה זו של עבריינים או פורעי חוק, קשרה קשר למצות את פוטנציאל השוק והרווח של החיבור בין תינוקות שנולדו לנערות קתוליות לא נשואות לבין זוגות יהודים.

המעצר חשף שוק שחור, לא חוקי, של סחר באימוץ ילדים שפעל במהלך יותר מעשור במונטריאול, ללא כל הפרעה מצד הרשויות. המשפטים נגדם התנהלו במהלך 1955-56 אבל החקיקה הפדרלית או בפרובינציות של קנדה, השתנתה רק במעט בשנים העוקבות והסיפור נשאר בתרדמתו במהלך חצי מאה

מעצרו של גלזר, לצד מעצרו של עו"ד בן 34, הרמן בולר, ומשנעת/משלחת התינוקות, רייצ'ל בייקר, כיוון את אור הזרקורים הלאומי אל סחר (Trafficking) בילדים שלבש צורה של שינוע ילדים רבים לרחבי קנדה וארצות הברית. המעצר חשף שוק שחור, לא חוקי, של סחר באימוץ ילדים שפעל במהלך יותר מעשור במונטריאול, ללא כל הפרעה מצד הרשויות. המשפטים נגדם התנהלו במהלך 1955-56 אבל החקיקה הפדרלית או בפרובינציות של קנדה, השתנתה רק במעט בשנים העוקבות והסיפור נשאר בתרדמתו במהלך חצי מאה. אמי ואחרות כמוה, שלא יכולות היו לפעול בטרם הלכו לעולמם הוריהם המאמצים, הרגישו משוחררות לפעולת החיפוש נוכח מותם של ההורים המאמצים. בנוסף, הופעת האינטרנט ציידה אותן במשאבים, והן החלו לחפש את המשפחות בהן נולדו.

בקוויבק של 1940, חקיקה מאד קלה כנגד סחר בבני אדם (anti-trafficking), יצרה מצב שבו לא היה זה לגמרי לא חוקי לקנות ולמכור ילדים. בעת ובעונה אחת, חוקי האימוץ היו מגבילים מאד ויצרו גטאות של אזרחים על פי דתם. המונח שהציעה ההיסטוריונית ממק'מאסטר, קארן באלקום, בספרה, סחר/שינוע התינוקות (The Trafficking of babies), הוא המושג "התאמה דתית" (Religious matching). באמצעות מושג זה בלקום תארה את המצב החוקי בתחום האימוץ באמצע המאה בקנדה ובארה"ב: משפחות יכולות היו לאמץ באופן חוקי רק תינוקות שנולדו לאמהות בנות דתם. מתוך אזרחי קוויבק באותה תקופה, 85% היו קתוליים, עם אוכלוסיה קטנה ומתפתחת של יהודים. עם העלייה במספרן של הנערות ההרות, קתוליות לא נשואות, ומחסור משמעותי בתינוקות יהודים לאימוץ, בעיר, התנהלו תהליכי האימוץ שנשענו על שיתוף פעולה חשוך בין הכנסייה לבין המדינה, מונטריאול הפכה למקום המושלם לניהול הסחר בתינוקות.

אמי נולדה ב- 7 בינואר 1946 ביום חם באופן יוצא דופן במונטריאול. בערך כשבוע לאחר מכן, היא נמכרה בעבור 10,000 דולר, מתוך סוג של תחליף לבית תינוקות, שהופעל על-ידי ד"ר פנחס רבינוביץ' בשכונת הפלאטו במונטריאול. הוריה המאמצים למדו על פועלו של רבינוביץ' מחברים, שרכשו את התינוקת שלהם, ארבעה חודשים קודם לכן. הם היו בשנות ה-40 לחייהם כשעלו על רכבת מאדמונטון למונטריאול, לקנות אותה.

במהלך חצי מאה, פעולתו של השוק השחור הזה שפעל בקנדה ובארצות הברית, הושתקה לחלוטין ורק 50 שנה מאוחר יותר, זכה לתשומת לב ציבורית. צריך היה להגיע לעידן האינטרנט ולהתפתחויות הטכנולוגיות ביישום בדיקות ה- DNA לפני שניתן היה לפתוח צוהר אל התקופה האפלה ביותר בתולדותיה של מונטריאול.

***

עד כאן הבאתי מדבריו של אדם אליוט סגל. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב במיוחד לעיתוי של חשיפת הפרשה. החשיפה המאוחרת, כך עולה מסיפורו של סגל, הייתה קשורה לחוסר הרצון של המאומצים לחשוף את הפרשה כל עוד הוריהם בחיים. במאמרו  ממשיך  סגל ומפרט את מהלך החשיפה של אותה רשת של מתווכי סחר בילדים כחלק מהמאמצים שמאומצים עושים לגלות את הוריהם. מה שחשוב לדיוננו, הוא שבאמצע שנות ה- 50 הרשת נחשפת והנתיב המתואר נחסם, מותיר זוגות הרוצים לאמץ תינוק.ת יהודי.ה מול חסמים חוקיים. החסמים מתוארים במפורט במאמר חשוב אחר שהתפרסם ב-2019 שבו הכותבת תובעת להבין את המתח ביחסים בין יהודים וקתוליים בארצות הברית לאחר המלחמה מפרספקטיבה של אימוץ ילדים:

Glenn, S. A. (2019). The “Kidnapping” of Hildy McCoy: Child Adoption and Religious Conflict in the Shadow of the Holocaust. Jewish Social Studies24(3), 80-123.

אני מביאה כאן רק את קיצור הדברים וכמובן שאשלח את המאמר עצמו למתעניינים.

ב- 15 במרץ 1957, מלווין ופרנסיס אליס, זוג יהודי מברוקלין, נעצרו במיאמי על חטיפתה של הילדי מק'קוי, ילדה שנולדה קתולית, אותה גידלו מאז היתה בת 10 ימים. שנתיים קודם לכן, ב- 1955 קבע בית המשפט בברוקלין מאסצ'וסטס שעל בני הזוג להחזיר את הילדה לרשויות ולאפשר לה להיות מאומצת על-ידי משפחה קתולית. בני הזוג סרבו ועברו לחיות במחתרת כשהם עוברים ממדינה למדינה במהלך שנתיים עד למעצרם. המקרה זכה לכיסוי תקשורתי נרחב והביא לתודעת הציבורית שתי סוגיות: האחת היא סוגיית ה-religious matching, כלומר החקיקה במדינות רבות האוסרת על יהודים לאמץ ילדים שנולדו לאימהות נוצריות. בהקשר זה העיתונות ממש הציגה את ההורים כמי שגנבו את הילדה. הנקודה השנייה היא, החשובה מאד לענייננו, היא המצוקה הרבה של זוגות יהודים, במיוחד אלו שהגיעו לארצות הברית לאחר המלחמה, בהיעדר תינוקות לאימוץ. המקרה, מספרת המחברת, הסעיר מאד את הציבוריות האמריקאית והקצין מאד את היחסים בין הדתות בתקופה שבה הרבה יהודים דווקא הזדקקו למחסה ולאווירה מאפשרת השתלבות. מנהיגי הקהילה היהודית סרבו להצדיק את הזוג היהודי ולא הגנו עליהם בתואנה שהמקרה הוא מקרה מסובך במיוחד שכן האם הביולוגית עצמה אינה מקבלת את האימוץ על-ידי יהודים.

***

לבסוף, הנה לינק לפרויקט מדהים על ההיסטוריה של האימוץ, שמתאר את השתלשלות היחס לאימוץ ילדים בחברה האמריקאית – יחס שנקודת הפתיחה שלו בעייתית בכל מישור אפשרי  – האפשרות לקחת ילדים מאוכלוסיות שסומנו כלא ראויות או כלא מסוגלות לגדל את הילד הראוי, היתה נורמטיבית לגמרי במהלך שנים ארוכות.

[1] כדאי לקרוא כאן על ברגמן וטוך, שני רבנים שניהלו את התיווך לתינוקות יהודים.

הערב (8.9) בשעה 20:00 יתקיים בזום אירוע משותף לאקדמיה לשוויון והעוקץ, תחת הכותרת "כשהחתירה להכרה, צדק וריפוי פוגשת בהשתקה, זלזול ומחיקה" בהשתתפות ד"ר עמוס נוי, ד"ר חדוה אייל, פרופ' טובה גמליאל, עו"ד יעל נגר ותום מהגר

ביום ראשון (13.9) יתקיים בזום אירוע משותף לאקדמיה לשוויון והעוקץ, תחת הכותרת "מחקר היסטורי והמאבק על הזיכרון הקולקטיבי" בהשתתפות ד"ר נתן שיפריס, ד"ר דניאל דה מלאך, פרופ' שושנה מדמוני-גרבר, ד"ר הילה דיין ועו"ד יוסי גמליאל, בהנחיית פרופ' אורלי בנימין

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.