מה שותקות האבנים בפארק קנדה

מאמר זה הוא אחד מסדרת מאמרים שכתבו חברי/ות אקדמיה לשוויון, המבקשת להאיר את שותפותה העמוקה של קק"ל בפעולות המחיקה וההרס של העבר הפלסטיני של הארץ, מיום הקמת הארגון ועד היום. יזמנו את פרסום הסדרה על רקע הודעתה של קק"ל כי היא מעמידה מלגות מחקר לטובת סטודנטים. בין שבוחרים לקחת אותן ובין שלא, חשוב בעינינו להכיר את העובדות הנוגעות לארגון התורם.   

יהודי קנדה יתקשו לדמיין את עוצמת חום העילפון השורה בצהרי יום אוגוסט אחד על הפארק, פרי תרומתם הקרוי על שמם, פארק איילון-קנדה בלב עמק איילון. למעשה, בהמשך יתברר כי לפי גרסת הקרן הקיימת לישראל הפארק לא התקיים במקום שהוא נמצא בו במציאות, מסומן ומשולט, כולל הקנדים.

חם, ורק הצרצרים מחרישים אזניים. גם חביביו המובהקים של הפארק, רוכבי אופני השטח, נעדרים, ומעט הנופשים מוצאים מחסה תחת עצים, רצוי בקרבת האגם, הוא בריכה מוריקה ירוקת סמוך לכניסה, ומוטב עוד יותר ליד דוכן המלבירה בכניסה ממש.

הפארק גדול, שטחו 12,000 דונם, והוא עשוי עירוב של צמחיית חורש טבעי, עצי יער נטועים, עצי בוסתן ומשוכות צברים, טרסות אבן, אמות מים, פירים, גתות ושרידי בניינים וקברים – מימי הרומאים עד לימי הערבים. בימים טובים יותר מומלץ לנסוע בו במסלול מעגלי או במסלולים מיוחדים לרכבי 4X4 או לצעוד בשביל "עמק המעיינות", מסלול עשיר בעצי פרי שסבכי קנה-מצוי מצהיבים פה ושם מעידים שבאותם ימים טובים יותר אפשר לראות שם מים. בכירי אדריכלי הנוף הישראלים היו מעורבים בתכנון הפארק – שלמה אהרונסון, יוסף סגל, צבי דקל, ליפא יהלום ודן צור – והם הציעו תכנון רגיש מאוד לנוף, מורכב, שיש בו מקום לתנועה מהירה או אטית ולעצירות לשם תצפית על העמק למרגלות הגבעה ועל המרחב המתפרש הלאה ממנו, שבו מושב שעלבים, העיר מודיעין, התנחלות מבוא חורון והכפר בית ליקיה נעשים לתמונת נוף אחת, שלמה, מרחיבה נפש. או לעצור למנגל.

האדריכלים, מקצוענים, היו קבלני ביצוע של קק"ל, קבלנית ביצוע של מדינת ישראל, למחיקה שיטתית של עברו הקרוב של המרחב הזה, עבר שהוא פצע פתוח: הכפרים הפלסטיניים עמוואס, יאלו ובית נובא, שישראל גירשה את תושביהם מיד עם כיבושם ב-1967 ואז הרסה אותם הריסה שיטתית.

שלושה הכפרים נמצאו בשטח ירדן סמוך מאוד לשטח ההפקר – שטח שנותר במחלוקת בין ישראל וירדן בדיוני הפסקת האש ב-49' ולכאורה לא היה שייך לאף צד מן הצדדים, למרות שישראל הקימה בו יישובים ואחר כך סללה בו קטע מכביש מס' 1, המוביל לירושלים.

ב-5 ביוני 1967 כבש כוח טנקים וזחל"מים של צה"ל ללא התנגדות את אזור לטרון, כולל מבנה המשטרה הידוע לשמצה בזיכרון הקולקטיבי היהודי-ישראלי של 48' ושלושה הכפרים. את אלפי תושביהם, כ-8,000 על פי דו"ח שהועבר לאו"ם באוגוסט 1967[1], גירשו מזרחה וכך הגיעו לרמאללה, אל-בירה ועמאן. כל בית שפונה מדייריו – נהרס.

צהיבותו של האתר שנהרס והולבש שלמה חדשה, צהיבות עונתית בלבד אמנם, המסלקת ממנו את הקייטנים ומנטרלת לרגע את טבעונו המושלם – עצי הפרי נעשים לשרידי הבוסתנים של יושבי הכפרים, משוכות הצבר למסמני חלקות, הטרסות חוזרות להיות אלמנט חקלאי – מציעה הזדמנות טובה לתהות תהיות עקרוניות.

כמה עניינים עולים כאן. הראשון שבהם הוא עצם הגירוש אחרי מלחמת 67', שנזכר ונחקר פחות מזה של מלחמת 48', למרות היקפו הנרחב: 250-200 אלף לכל הפחות, מהם כ-130,000 תושבי הגולן למעט אלפים אחדים בכפרים הדרוזים, אלפים ברצועת עזה ובכפרים בגבול הגדה, אלפים בקלקיליה ו-650 דיירי שכונת המוגרבים בירושלים. רוב המקרים האלה לוו בהריסה מסיבית של בתי המגורשים[2].

הקרן הקיימת לישראל הייתה ועודנה שותפה מלאה בהיסטוריה הנמשכת מאז 48' ועד ימינו של גירוש והרס: דחפוריה היו שותפים להריסה של כפרים פלסטיניים מרוקנים ב-48'[3], היא נטעה יערות וחורשות והקימה עשרות אתרי פנאי ונופש על אדמות הכפרים, והיא ממשיכה לממן, תוך הפרה של הדין הבינלאומי, רכישה של אדמות ובתים בגדה המערבית ובירושלים, בין היתר באמצעות החברה-בת שלה "הימנותא", הפועלת בדרכי כחש[4]. פעולתה של הקרן הקיימת שיטתית ונמשכת, מניעיה – פוליטיים-אידאולוגיים: קניית חזקה יהודית מקסימלית על הארץ.

קק"ל היתה מלכתחילה חלק מן הממסד הציוני – היא נוסדה בקונגרס החמישי ב-1901 ועסקה בגיוס תרומות וברכישת אדמות בפלסטין-א"י. מנגנון איסוף התרומות העממי שלה, זה של הקופה הכחולה, שימש גם מנגנון גיוס אידיאולוגי, בשתפו את התורמים, תהא תרומתם צנועה ככל שתהיה, מעצם תרומתם וגם בלא שהגשימו בפועל את רעיון ההתיישבות, במעשה הציוני של תחיה לאומית בארץ ישראל.

בעקבות חקיקת חוק נכסי נפקדים 1950, שאפשר לגזול את רכושם של יושבי הארץ הערבים בהיקפים עצומים, והקמת רשות הפיתוח לטיפול בו, הועברו כ-1.3 מיליון דונם מאדמותיהם לידי קק"ל (תמורת תשלום) ונוספו על כמיליון הדונמים שכבר היו ברשותה. אחד הרווחים החשובים למדינה ממסירת האדמות לקק"ל טמון בעובדה שתזכיר החברה אוסר על העברת אדמות למי שאינם יהודים ועל מכירתן. מדינה דמוקרטית על פי הצהרתה אינה יכולה לנהוג כך. קק"ל איישה גם מחצית מהמושבים במועצת מנהל מקרקעי ישראל (היום רשות מקרקעי ישראל), הממונה על קרקעות המדינה (93% מכלל האדמות נמצאות ברשות המדינה בישראל, היקף חסר תקדים), אך מספרם ירד לששה (מתוך 13 היום) בעקבות פנייה לבג"ץ. ב-2015 נחתם הסכם בין קק"ל למדינה ולפיו הארגון ימסור לה אדמות המצויות ברשותו במרכז הארץ תמורת אדמות מדינה בנגב ובגליל[5]. כך פועלת קק"ל בשם המדינה בדרכים שונות, ללא ליאות, לדחוק את הבדואים בנגב מיישוביהם ומאדמותיהם[6].

אחרי 48' פנתה קק"ל גם לפעולות של הכשרת קרקע וייעור לצד היותה ארגון מגייס כספים, בעיקר מקהילות יהודיות בעולם. כך הגיעה קהילת יהודי קנדה לתרום להקמת הפארק שנקרא על שמם והתכבדה בשלטים המנציחים את התרומה. אלא שב-21 באוקטובר 1991 שידר ערוץ CBC הקנדי כתבה יסודית ומקיפה שעסקה בסיפורו של הפארק[7]. בכתבה מתראיינים כמה מן האנשים שהיו מעורבים בהחלטות ובפעולות שנעשו במרחב ב-67', בהם הרמטכ"ל יצחק רבין, שמצהיר כי הוא שנתן את ההוראה להחריב את הכפרים מסיבות אסטרטגיות, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, שאומר כי ההרס נעשה כנקמה על תסכולי 48', ועמוס קינן, שהשתתף כחייל בכיבוש הכפרים ומתאר תיאורים מצמררים את מה שראו עיניו.

מן הכתבה של CBC עולה כי קק"ל לא דיווחה לתורמים שהפארק נבנה על חורבות הכפרים. יותר כך, מנהל יחסי הציבור של קק"ל, בני מושקין, המתראיין לכתבה ביושבו על סלע בקצה הבריכה המוריקה, מכחיש במצח נחושה באוזני הכתבת, טריש וודס, שהפארק נבנה על שרידיהם. זאת בשעה שחורבות עמואס ויאלו עמדו שם, מול עיניו, ופרשת הגירוש וההריסה היתה ידועה (על חורבות בית נובא נבנתה ההתנחלות הסמוכה מבוא חורון). התורמים המופתעים ביקשו בתגובה להסיר את שמם מהפארק והוא נקרא מאז פארק איילון או פארק איילון-קנדה. אבל לא לעולם חוסן. בתצלומים מארכיון קק"ל נראות קבוצות של יהודים קנדים מתארחות ברוב טקס בפארק, שנים אחרי החשיפה.

וגם העניין הבא עולה אגב פרשת הפארק: בשנים האחרונות אימצה לה קק"ל שיח קיימותי. כך למשל פורסם ב-2015, בעוד אקט של התגייסות מקצוענית, דו"ח של חוקרים מהמרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, שנעשה בהזמנת הארגון וכותרתו "יערות/פארקים/אתרי נופש ופעילויות קק"ל כסביבות מקדמות בריאות". האם נכון יהיה להסיק מכאן שהשיח הקיימותי נועד לכסות על מעשה העוול? הוא ודאי משמש להסתרה, במידה שזו בכלל נדרשת עוד, ולתירוץ של פעולה פוליטית, כמו ייעור הנגב שנעשה בשם המאבק במדבור. גם מהצד הסביבתי עצמו נמתחת ביקורת על פעולת קק"ל בנגב הצפוני ובדרום הר חברון למשל[7]. אבל השיח הזה גם מייצג נאמנה פרקטיקה אפקטיבית של קק"ל, בשאלות של ייעור, מים ונופש. מתכנני הפארקים שלה, כאן ובמקומות אחרים, ודאי הטובים שבהם, מגלים רגישות סביבתית מרשימה.

ראוי לתהות אגב זאת על שותפותם של המקצוענים, אדריכלים ואחרים, כאן ובכלל, במעשיהם הרעים של השלטון או של ההון, בשם ענייניות תמימה[8]. במקרה של פארק איילון-קנדה הפשע עמד בבהירות מול העיניים, אבל בלא מעט מקרים אחרים הוא נסתר יותר, והפעולה קרובה יותר לקוטב העיוורון מאשר לקוטב הזדון. אך האם תיתכן בכלל מקצוענות נטולת פניות? נראה שלא. האם פירושו של דבר שיש לסרב סירוב מוחלט לשתף פעולה עם שלטון זדוני? זו משימה קשה, אולי בלתי אפשרית, בהתחשב בזה שהשלטון מהדהד עד לסף ביתנו ומעבר לו. אפשר כן לנסות להדוף אותו, ככל שמצליחים.

וגם את העובדה הבאה, ששבה ומבהירה כי שום דבר אינו פשוט, יש לזכור: פארק איילון-קנדה ופארקים ציבוריים אחרים דוגמתו מאפשרים למבקרים בהם, יהודים וערבים, בילוי חיוני מחוץ לבית, חינם או בהישג יד.

פה ושם נותרו בשטח הפארק שרידים ברורים של הכפרים: חורבות בתים, אבני בניה פזורות, מבנה בעל כיפות, בתי קברות, בארות, שרידי חקלאות. הפלסטינים השתמשו מצדם לעתים שימוש משני בשרידים המוקדמים, וכשקק"ל התקינו את הפארק, בין היתר כאתר מורשת קדומה, ושמרו חלק מן המבנים ההיסטוריים, הם הנציחו כך, מניה וביה, גם את זכר הפלסטינים. בלי לציינם, כמובן[9].

אבל אבנים הן אבנים. מוטלות, דוממות, שרידים. רק שרידים. הן מאפשרות לעתים לדמיין את החיים כפי שהיו, הן עשויות לעורר את הרגש, ובכל זאת – הן מנותקות מהקשרן החי וערכן נותר סמלי בעיקרו.

לא כך הזיכרונות. הזיכרונות כולם הווה. חיים, כואבים ומתוקים.

הנה מה שכתב אחמד אבו ע'וש, שגורש מעמוואס כשהיה בן 13. גבר שבע שנים, שילדותו חיה בתוכו[10]:

"למה האופק עוצר את נשימתי, בעיקר כשהשמש שוקעת ונעלמת לאטה אל מאחורי העמק, הבולע אותה בנחת? למה אני אוהב את השקט המופר עם שחר על ידי רינת הבולבולים? למה אני אוהב את הכחול השמימי ואת הירוק? למה אני אוהב את סיפורי הגבורה ומרותק לסיפורי מורשת? למה אני נמס מעונג למשמע צלילי חליל או עוד הזורמים כמו מעיינות שקטים וחזקים, גועשים ושלווים, צוננים  למרות חום השמש, נהירים למרות הפכפוך, הומים כגלי הים ומפכים כמי הנהר? למה? למה אני חושב שאושר כרוך בילדות? האם כיוון שילדים פטורים מאחריות, או מפני שעיקרה של הילדות הוא חפות? על פי נסיוני, הילדות משולה לעולם ללא הרי געש ולשמיים ללא חום יוקד או קור צורב. הילדות דומה למזג של פלסטין, לעמק עמוואס ולטעמם של הענבים והתאנים. […] השתרענו במרכז המגרש ובהינו בשמים האביביים הרגועים. אחדים שוחחו ביניהם, אך אני הסתכלתי באדמומיות העפעף שלי שקרני השמש חדרו בעדו. עקבתי אחר נקודה שחורה שנעה עם אישון העין. אחרי שנחנו, ירדנו לכיוון 'עין ניני' דרך מפל מים גבוה. חיפשנו מטבעות עתיקים כדי למכור אותם. מצאנו כמה מטבעות אך זרקנו אותם כי הם היו מטבעות אסלאמיים, וסוחרי העתיקות לא קונים אותם. הגענו למעיין ושתינו. אחר כך אכלנו אשכולות ענבים צעירים ושקדים ירוקים מן הכרם שלנו שהיה סמוך למעיין. בסופו של דבר התעייפנו והחלטנו לחזור הביתה".

לאתר של תמר ברגר

***

[1] ראו תום שגב, 1967, כתר 2005, עמ' 428.
[2] שגב, שם, עמ'  433-421; גדי אלגזי, "פליטי 1967 הנשכחים".
[3] על ההריסה ב-1948 ראו בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, עם עובד 1991, עמ' 231-213.
[4] ראו למשל "הקרן הקיימת למתנחל – פעילות קק"ל ברכישת קרקעות בגדה המערבית", שלום עכשיו, 7.11.19.
[5] על מורכבות ההסכם ראו למשל, יניב כרמל, "קופת קק"ל נפרצת?", דבר ראשון 8.9.16.
[6] ראו למשל צפריר רינת ואלמוג בן זכרי, "המדינה מקדמת נטיעה המונית של עצים בנגב שנועדה להרחיק בדואים מהאדמות",

הארץ 14.7.20
[7] ראו למשל הלית ינאי-לויזון, "בלי פיקוח: יערות קק"ל הרסו סביבות שלמות בשטח ישראל", גלובס, 28.10.14
[8] לדיון בשאלת יחסי המדינה והמקצוענים בהקשר התכנוני-אדריכלי ראו סמדר שרון, "המתכננים, המדינה ועיצוב המרחב

הלאומי בראשית שנות החמישים", תיאוריה וביקורת גיליון 29, סתיו 2006, עמ' 57-31.
[9] בעקבות החלטת בג"ץ מ-2006 בתביעה של עמותת זוכרות הציבה קק"ל בפארק שלטים המציינים את שמות הכפרים

 אבל הם הושחתו ונעקרו ממקומם במהרה ולא הוצבו מחדש.
[10] סיפורו של אבו ע'וש מובא בחוברת זוכרות את עמואס, יאלו ובית נובא, זוכרות 2007, תירגם מערבית למאמר זה: דורון מטר.

בסרטה הדוקומנטרי של דימא אבו ע'וש, عمواس.. استعادة الذاكرة | فيلم وثائقي, Emwas, Restoring Memories

(הרשות הפלסטינית, 2016) מספרים פליטי הכפר על חייהם בו ובעזרתם נבנה מודל פיזי של המרחב, הנתון לשינויים

בהתאם לזיכרונות השונים.