הסגר הוא אסון הומניטרי חמור מהקורונה

שני אירועים דרמטיים שהתרחשו בשבועיים האחרונים היו אמורים לסתום את הגולל על הרעיון להטיל שוב סגר כללי על אוכלוסיית ישראל בשם המאבק בקורונה. ובכל זאת, זה האסון שהמשטר החליט להעתיר על נתיניו, החל מיום שישי הקרוב, כתשורה קולקטיבית לחגי תשרי היהודיים.

האירוע הראשון הוא פרסומה של עצומה ובה קריאה נחרצת של 120 רופאים ומדעניות מלב הממסד הרפואי והאקדמי, להימנע מהטלת סגר כללי נוסף, בטענה שזהו מהלך הרסני ואבסורדי שלא רק שאינו מסייע למאבק בקורונה, אלא אף גורם לתמותת יתר ופוגע אנושות בבריאות הציבור. בינתיים מספר החתומים על העצומה עלה, ונכון להיום שותפים לה יותר מ-140 אנשי רפואה ומחקר מכל בתי החולים וקופות החולים בארץ, ובהם אפידמיולוגים ידועי שם, מנהלות מחלקות בבתי חולים, בכירים במערכת הבריאות ומומחיות בבריאות הציבור.

האירוע השני הוא הישיבה הסוערת שנערכה ביום שני שעבר, 7 בספטמבר, בוועדת הקורונה של הכנסת, בראשות ח"כ יפעת שאשא ביטון. בישיבה התעמתו מספר רופאות ומומחים מהחתומות על העצומה הנ"ל עם נציגת משרד הבריאות ועם פרופ’ גליה רהב, מייסדת מערך הקורונה בבית החולים שיבא, והעידו שמוצגים לציבור נתונים מנופחים בדבר היקף התחלואה והתמותה כתוצאה מקורונה. מהעימות עלה שמשרד הבריאות הרחיב בחודש יוני את ההגדרה של חולי קורונה קשים, בניגוד להנחיות ארגון הבריאות העולמי, ושכל נפטר שנמצא בעבר כנשא קורונה מסווג כקורבן קורונה – גם כשאין אינדיקציה לכך שהקורונה היא הגורם למותו. עלה גם שמרבית חולי הקורונה המאומתים שמתגלים בבדיקות הם נשאים של הנגיף, שלא חווים תסמיני מחלה.

ימים ספורים לאחר ישיבה זו, עדכנה שאשא ביטון שלפי דו"ח שבידיה, 23 אחוז מקורבנות הקורונה המתים בוודאות לא מתו מקורונה, והתעקשה, בניגוד לעמדה הרשמית של מפלגתה, מפלגת השלטון, שסגר אינו נחוץ. אפילו פרופ’ רהב, נושאת דגל המאבק בקורונה ותומכת סגר מובהקת, הצטרפה השבוע לביקורת על הסגר בטענה שהוא אינו יעיל בנסיבות הנוכחיות.

למעשה, כבר ביולי האחרון חתמו קרוב ל-600 רופאים על עצומה הקוראת לאפשר תפקוד מלא של האוכלוסייה הבריאה, ללא הגבלות קורונה, וכפי שיבהיר חיפוש פשוט בגוגל, ההתנגדות למדיניות הסגר, ובייחוד לסגר כללי, הייתה קול בולט יחסית בקרב הממסד הרפואי והמדעי בישראל בשלב מוקדם עוד יותר. ראוי לציין, שנשים רבות, יחסית, היו שותפות לקול זה, ואפילו פרופ’ רוני גמזו בטרם נכנס לנעליו הנוכחיות כ"פרויקטור הקורונה" מטעם הממשלה. גם שלל ראיות נכבדות בדבר רמתה המתונה של הקורונה בישראל, רק הולכות ונערמות על השולחן מתחילת המשבר (ראו בהמשך).

מעבר לכך, הנתונים מהשטח שמציפים אותנו מאז מרץ, לא מותירים ספק שמדיניות הסגר הנחיתה על הציבור בישראל אסון בריאותי, חברתי-כלכלי ופוליטי בקנה מידה אדיר. יש יסוד סביר להניח שכבר כיום, מספר הקורבנות המתים החולים והסובלים שגבה הסגר הראשון עולה על מספרם של קורבנות הקורונה, וסביר עוד יותר, שעם הזמן, טרגדיית הסגר רק תתרחב ותאפיל בהרבה על טרגדיית הקורונה.

בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות שזעקתם המשוועת של אנשי הממסד הרפואי כנגד תחלואי הסגר והעדר התועלת שבו, לצד עדויותיהם בוועדת הקורונה, יחוללו טלטלה תקשורתית וציבורית וישכנעו את הציבור, רובו ככולו, שסגר כללי נוסף, במהלך חגי תשרי, או בכלל, אינו אלא פשע על פשע, שאסור להשלים איתו. ואולם, לדאבון הלב והמצפון, ולמרות שהמחאה הציבורית נגד הסגר הולכת ומתרחבת, הכף עדיין לא הוטתה.

נראה שהתקשורת והציבור כאחד לכודים בתוך הנוסחה השגויה והמתעתעת שקברניטי בהלת הקורונה בישראל ובעולם משווקים לנו בהתמדה. נוסחה זו מציגה את הקורונה כאסון שאין כדוגמתו ואת הסגר כפתרון שאין בלתו, תוך התכחשות להשלכות הרות האסון של מדיניות הסגר עצמה או עמעומן, ותוך התעלמות מביקורות נוקבות בזירה המדעית ומנתונים המערערים על תרומתה ונחיצותה של מדיניות הסגר לבלימת הקורונה. בישראל, עיוותי נוסחת הקורונה המקובלת בולטים במיוחד, הן לנוכח עוצמתן הקשה של פורענויות הסגר והן לנוכח הפער המופלג בין קמפיין ההפחדה השלטוני והתקשורתי המתמשך סביב הקורונה, לבין נתוני הקורונה בפועל.

במאמרי הקודם כאן בנושא משבר הקורונה, ציינתי שאני מתעתדת להתייחס בהרחבה לנזקי הסגר ולמחלוקת המדעית ביחס לקורונה במסגרת סדרת מאמרי המשך, שטרם יצאה אל האור, בשל גורמים ועיכובים שונים. אכן מדובר בסוגיות כבדות משקל, וייתכן שאקדיש להן דיון מפורט יותר במאמרים נוספים. לפי שעה, אציג בקליפת אגוז מספר טיעונים מרכזיים הנוגעים לסוגיות אלה, בניסיון להבהיר מדוע אין שום הצדקה למחוץ את אוכלוסיית ישראל תחת מכבש נוסף של סגר כללי או אזורי.

בחשיכה, בבית החם, זה קורה

מקובל להתייחס לתחלואי הסגר, אם בכלל מציינים אותם, כאל "נזקים" או "מחירים", תוך עידוד התפיסה השגויה והמופרכת מיסודה כי השלכות הסגר הן כלכליות בעיקרן, ואינן נוגעות לבריאות ודיני נפשות. בפועל, מהלכי סגר, ובייחוד סגר כללי, ממיתים, הורגים ואפילו רוצחים, לא פחות, ולעיתים הרבה יותר, מאשר נגיפים מסוכנים.

כך, כבר בתחילת סגר מרץ, דיווחו רופאים על מטופלים שנפטרו בביתם או בבית החולים, למשל מזיהום בדם או מהתקף לב, כי נמנעו מפנייה לטיפול רפואי מציל חיים או התעכבו יתר על המידה בקבלת טיפול, בשל חשש מקורונה או עקב תנאי הבידוד והסגר (כדוגמה אחת מני רבות). בין אמצע מרץ לאמצע אפריל זינק מספר הנפטרים בביתם ב-22 אחוז לעומת התקופה המקבילה אשתקד, כלומר 206 נפטרים נוספו למניין נפטרים אלה, בעוד שמשרד הבריאות טען שלא סביר שמדובר בקורבנות קורונה. גם בחודשים הבאים דיווחו ארגוני מד"א וזק"א על עלייה חדה במספר הקשישים והעריריים שגופותיהם נמצאו בביתם במצב של ריקבון.

לצד זה, דיווחו אנשי המקצוע על שורה ארוכה של הפסקות ועיכובים בהענקת טיפול רפואי ונפשי חיוני לזקוקים לכך, עקב הגבלות הסגר, כגון מאות מחקרים רפואיים וניסויים קליניים בחולי סרטן שהופסקו, צנתורים שבוטלו, בדיקות דימות שנדחו והפסקת מפגשים טיפולים למתמודדי נפש ולמכורים. כמובן, אלה רק דוגמאות מתוך פאזל ענק ומדכא עוד יותר, שאת חלקיו ניתן ללקט מפרסומים באתרי תקשורת מרכזיים.

כך יצא שעד תחילת יוני, למשל, מנו בפנינו אתרי וערוצי החדשות כל קורבן קורונה נוסף, וספרו כ-300 קורבנות, בעוד שייתכן מאוד שעד אז מספר קורבנות התחלואה והתמותה של הסגר כבר היה גבוה יותר. מסתמן גם שמרבית קורבנות הסגר הם דווקא מי שהסגר נועד, לכאורה, להגן עליהם יותר מכול: קשישים וחולים כרוניים. אכן אבסורד, ככתוב בעצומת הרופאות. כמובן, כפי שחוזרות ומזהירות רופאות ומטפלים רבים, עיקר תחלואת ותמותת הסגר – כתוצאה מדיכאון, בדידות, מגבלות תנועה, עוני והעדר גישה לטיפול רפואי – צפוי לבוא לידי ביטוי רק אחרי הסגר, ולעיתים חודשים רבים או זמן רב אחריו.

אלא שמספרם של המתים והסובלים לא נמנה בפנינו בחדשות, לא מדי יום ולא בכלל – גם משום שקשה יותר לקשור ישירות את מותם וסבלם לסגר, גם משום שחלקם הם קורבנות עתידיים וגם משום שהוחלט לספור רק קורבנות קורונה ולהשאיר את קורבנות הסגר שקופים וחסרי מעמד. לא פלא אם כך, שכה רבים משוכנעים שהקורונה היא עיקר האסון בעוד הסגר הוא עיקר הפתרון.

קבוצת קורבנות שקופות נוספת של הסגר, ואחת הישירות והנרחבות שבהן, היא ילדות ונשים שסובלות מאלימות ומהתעללות מינית בביתן ובסביבתן הקרובה. על פי הערכות, מספרן בישראל עומד על מאות אלפים (15-10 אחוז מהנשים בארץ). גם הן לא נמנות בטלוויזיה כמעט אף פעם, אבל למעשה, ראוי וחובה היה למנות אותן, ובייחוד בימי קורונה; שהרי הסגר כולא אותן יותר מאי-פעם עם תוקפיהן, ואת סבלן וגם את מותן של חלק מהן, ניתן לקשור די בקלות לסגר.

כמו במקרה של זמזם מחאמיד בת ה-19, שנרצחה באחד מרחובות עירה, אום אל פחם, שאותה עזבה עקב התעללות שספגה בבית, אך לפי עדויות חזרה אליה לאחר ששוכנעה שמוטב לה לשהות במהלך הסגר במחיצת משפחתה. או כמו במקרה של א', אם לתינוק שסבלה מאלימות מתמשכת מצד בן זוגה והתאבדה לאחר שאסר עליה לצאת מהבית כליל במהלך הסגר, כפי שדיווחה כתבת "הארץ", לי ירון.

א’ היא לא קורבן האלימות היחידה שהתאבדה במהלך הסגר, לפי הכתבה הנ"ל ודיווחים נוספים, ולפי התמונה הסטטיסטית הרחבה יותר, ניתן לשער שמדיניות הסגר הישראלית הובילה לגידול במספרן של נשים שאיבדו את חייהן על רקע אלימות של גברים בשנת 2020 לעומת שנים קודמות. בעוד שבין 2011 ל-2019, נרצחו בישראל מדי שנה 19 נשים בממוצע, מאז תחילת השנה הנוכחית ועד היום, אמצע ספטמבר, נרצחו 17 נשים, ו-13 מהן נרצחו מאז אמצע מרץ.

למעשה, הזינוק באלימות נגד נשים, כולל אלימות קטלנית, בכל רחבי העולם מאז תחילת הסגר ועד היום הוא כה תלול ובולט, שדומה שאין גוף או גורם שמכחיש אותו – ממשטרת ישראל, שדיווחה על עלייה של למעלה מ-30 אחוז בפניות על רקע של אלימות בני זוג כלפי נשים, ועד ארגון הבריאות העולמי שפירסם ביוני מדריך שמציג נתונים מחרידים על הגל הגואה של אלימות נגד נשים, וכן נגד קשישים, ברחבי תבל, עקב מדיניות הסגר, ועוסק בדרכי התמודדות עם תופעות אלה. עוד סקירה קשה מנשוא בעניין זה ניתן למצוא בכתבה מקיפה שפורסמה במגזין האמריקאי Foreign Affairs.

באופן אירוני, כבר בהתחלה, סקירה בינלאומית זו מפנה אותנו הביתה, כלומר לדו"ח של האו"ם, שמצביע על עלייה דרמטית שנרשמה בין מרץ ליוני באלימות כלפי נשים ברצועת עזה ובגדה, שכן הסגר שכלא רבות מהן עם בני זוג מובטלים מעבודה, חשף אותן ביתר שאת להתעללות ודיכוי בסביבתן הקרובה. מדיניות הסגר, מסתבר, מסוכנת במיוחד עבור נשים שסובלות גם כך מדיכוי מוגבר, בשל התנאים החברתיים והאישיים שסוגרים עליהן.

"הם לא רואים שאנשים נשארו בלי כלום?"

תומכי הסגר הרבים בחוגי השמאל נוטים לקשור כל התנגדות לסגר לאינטרסים קפיטליסטיים וניאו-ליברליים ולחשש מפני שיבוש פעילות המשק ומפני הפסד חומרי. זוהי, כמובן, תפיסה דלה, שמתעלמת מן האפשרות הסבירה שההתנגדות לסגר נובעת מרצון למנוע את הסבל והמצוקה שהוא גוזר על רבות כל כך באוכלוסייה, למשל באופנים שעמדתי עליהם קודם. יתר על כן, יש הצדקה מצוינת להתנגד לסגר גם בשל השלכותיו הכלכליות, שלא מתוך אטימות קפיטליסטית, אלא דווקא מתוך ההכרה שלא ניתן להפריד בין היבטיו הכלכליים של אסון הסגר לבין היבטיו ההומניטריים והחברתיים.

"מה, הם לא רואים שאנשים נשארו בלי כלום?" כך אמרה לי עובדת סוציאלית, שמטפלת בנערות ונערים בסיכון, כשהסברתי לה שיש המתעקשים על הגישה של "סגר בכל מחיר", מתוך תפיסה עקרונית שאסור לוותר לסדר הקפיטליסטי, שהביא אותנו אל עברי פי פחת ואת החלכאים והנדכאים לעוניים ולמצוקתם. כמי שראתה בעיניים כלות כיצד השבתת המשק בסגר מרץ-אפריל טרפה את הקלפים עבור הנערים שלה, שפוטרו מעבודתם ו"הסתבכו" הרבה יותר, באין עבודה ושירותי רווחה פעילים, בעוד משפחותיהם נותרו בלי אוכל במקרר לפסח, העיקרון לא הרשים אותה במיוחד.

בפועל, הלא, חורבן כלכלי וקריסה לעוני או צניחה מעוני מתון לעוני מרוד, הם לא עוד שורה ברישומי הבנק, אלא ההבדל שבין שובע לרעב, שבין הבית לרחוב, שבין ה"נורמטיבי" לפלילי, שבין איזון נפשי לדיכאון כבד; שבין בריאות וחיים לבין חולי ומוות.

קצרה מאוד היריעה כרגע מלתאר את מלוא עוצמתה של הפגיעה האנושה שהשיתה מדיניות הסגר על האוכלוסיות המוחלשות בישראל, אך למען הסר ספק, דו"חות המוסד לביטוח לאומי ובנק ישראל ועוד אינספור נתונים ופרסומים מבהירים היטב שנפגעיה הראשונים והעיקריים של כלכלת הסגר הן המוחלשות ביותר והמדוכאות: עובדות בשכר נמוך, דוגמת עובדות קבלן בניקיון, מטפלות במשפחתונים, אימהות יחידניות, פליטים ומהגרות עבודה, שורדות זנות במצוקה גוברת וכאלה שנאלצו לחזור למסלול הזנות, רשויות ערביות קורסות וערי פריפריה ששוקעות לחורבן מוחלט, דוגמת אילת וטבריה.

וכדי שלא ניכשל במבחן צחי הנגבי, חשוב לדעת, שלא זו בלבד שאכן יש רעב בישראל, עוד הרבה לפני הקורונה, ועוד הרבה יותר אחרי סגר הקורונה, אלא גם שמדיניות הסגר הופכת את העוני ואת הטיפוס על הקירות לצורכי הישרדות, למנת חלקם של פלחים הולכים וגדלים מקרב מעמד הביניים. כרמית ספיר ויץ מספרת ב"מעריב" על אדם מוכר שהתדפק במפתיע על דלתה על מנת לבקש סיוע כספי, כי העסק הקטן והוותיק שלו לא שרד את הסגר, בנק ישראל מדגיש שסקטור העצמאים נפגע קשה במיוחד בעקבות הסגר (ראו בדו"ח לעיל) ודיווח אחר מתייחס לסטודנטיות המוותרות על המשך לימודיהן באקדמיה.

על מה לא דיברנו עוד? על יקום ומלואו. למשל, על המפגש המרתק והאכזרי בין כלכלת הסגר בישראל לבין מגדר וצבע, על השמות שהיא מחוללת במעמדן של נשים, של מזרחיות, של יוצאות אתיופיה ושל פלסטיניות. למשל על הבונוס הענק שהיא מעניקה למושלים בכיפה גם ככה: גברים פריבילגים, תאגידי ענק וטייקונים מבריחי מיסים. בעוד הביליונרים האמריקאים הגדילו את הונם הכולל ב-19.8% בשלושת החודשים שבין מרץ ליוני, אנחנו לומדות על גופנו ששום חבילת סיוע ממשלתית לא תוכל לפצות על מרבית תחלואי הסגר. אנחנו לומדים על כך שהתרחקנו שנות אור מסוציאל-דמוקרטיה ומסולידריות חברתית ושמדיניות הסגר דווקא מבטיחה לנו עתיד חדש אמיץ כנתינות אבסולוטיות של אוליגרכיית ההון-שלטון.

כדי לנפץ את רומנטיקת "הסגר והקורונה כהזדמנות", שמסחררת אי-אילו ראשים, נדרש מאמר נפרד. גם על סוגיות כמו חירות, דמוקרטיה ודיקטטורה ועל השאלה מדוע עוצר על בני ברק ובית שמש, שוטרים שמפוצצים במכות אנשים שנתפסו בלי מסיכה ותקנות לשעת חירום שהופכות לחוקי קורונה אינם ניואנס בלתי-נמנע בעלילת האפרטהייד והדיכוי שישראל טווה מעת היווסדה, אלא סכנת נפשות ומכת מחץ לכל תקווה לדמוקרטיה של ממש בין הירדן לים.

כשהטלוויזיה רועמת, הסטטיסטיקה שותקת

האם יש נגיף כלשהו בעולם שמצדיק את כל זה? האומנם ראוי לצדד בסגר בכל מחיר, בשם סולידריות עם "אוכלוסיות סיכון", שדווקא הן, יחד עם שלל אוכלוסיות סיכון נוספות, הראשונות להימחץ תחת סגר וממש לחלות ולמות ולהירקב בצילו? אני לכשעצמי סבורה שלא, אבל תמהה כיצד זה שלא נמצא מקום לפתוח דיון ציבורי נרחב בנושא סכנת הקורונה בישראל ולשאול האם הקורונה היא אכן חריגה במובהק לעומת מגיפות, מחלות וסכנות בריאותיות שהכרנו בעבר? אבל בפועל, מדיניות לחוד ומציאות לחוד. רופאות ורופאים אכן זועקים נגד סגר, כמו גם אינספור נתונים נוספים, כולל הסטטיסטיקה היבשה, הרשמית והממסדית ביותר, אלא שזו מוסתרת מעיני מרבית הציבור, מאחורי מסכי טלוויזיה עם כותרות בלהה ונאומי מסיבות עיתונאים.

ושוב, היריעה הנוכחית מאפשרת להציג רק קמצוץ מתוך המידע והטיעונים שאפשר להעלות בהקשר הנדון, ושאכן גם מועלים על ידי מבקרות מדיניות הסגר מקרב הממסד הרפואי והמדעי. לכן, ובעודי מקווה להקדיש דיון מדוקדק ומעמיק יותר למחלוקות המדעיות על הקורונה והסגר, אצביע כאן רק על שלושה עניינים בולטים.

ראשית, העלייה בתחלואה בקורונה. למעשה, מספרם המאמיר של נדבקי הקורונה בישראל הוא שתופס את עיקר הכותרות והוא הנימוק המרכזי להטלת סגר, שבו נתלים מקבלי ההחלטות. ואולם, הצצה קלה בגוגל, ובייחוד בטבלת נתוני הקורונה העולמיים (למשל באתר ה-worldometer) מלמדת שישראל היא בין אלופות העולם בעריכת בדיקות קורונה – מקום 17 בעולם, ולמעשה מקום 6 בעולם, אם מנכים מהטבלה מדינות זעירות, דוגמת איי ברמודה ואיי קיימן, שמטבע הדברים נוח ופשוט להן לערוך בדיקות בקרב מרבית יושביהן.

עד כה נערכו בישראל כמעט 2.8 מיליון בדיקות קורונה ולמעלה מ-300 אלף בדיקות למיליון נפש. כל זאת בעודה במקום ה-53 בעולם מבחינת שיעור התמותה מקורונה, מדובר, למשל, על יותר מפי שניים בדיקות (יחסית לגודל האוכלוסייה) לעומת שוויץ – מקום 30 בעולם בשיעור התמותה מקורונה, וכמעט פי שניים בדיקות לעומת קנדה – מקום 23 בעולם בשיעור התמותה, וכמעט פי שלושה בדיקות מסין – מקור הקורונה בעולם.

נתון זה מצטרף לטענה החוזרת מצד אינספור גורמים בממסד הרפואי והפוליטי, על כך שמדיניות הבדיקות האובססיבית בישראל היא שמייצרת את הנתון המבהיל, לכאורה, בדבר עלייה תלולה בתחלואה בקורונה. זאת – הן משום שככל שהיקף הבדיקות רחב יותר, גובר הסיכוי לגלות נדבקים, והן לנוכח עדויות רבות על מדיניות בדיקות סלקטיבית ביותר, שמתמקדת מלכתחילה באוכלוסיות שסומנו מראש ושידוע כי יש בקרבן שיעור גבוה יחסית של נדבקים, ובעיקר באוכלוסיות מוחלשות, כגון האוכלוסייה החרדית והפלסטינית ותושבות הפריפריה (ראו למשל, את כתבתו של תני גולדשטיין בעניין זה).

שנית, ולמי שדווקא מרוצות ממדיניות הבדיקות המקומית ועדיין נחרדות מתחלואת הקורונה המתפשטת, כדאי לשים לב לעניין נוסף. כפי שעלה בוועדת הקורונה, הרוב המכריע של הנדבקים שמאותרים בבדיקות הם נשאים של נגיף הקורונה שאינם סובלים מתסמינים, וכפי שגורסים זה מכבר מרבית המומחים ואף ארגון הבריאות העולמי, רבים מהנשאים אף אינם מדבקים ולכן אינם תורמים להתפשטות המחלה והתחלואה בפועל.

יתר על כן, מחקרים עדכניים שנערכו בארה"ב ובאוניברסיטת אוקספורד באנגליה, כפי שדיווחו ה-BBC וה"ניו יורק טיימס" – כלי תקשורת שדווקא נודע עד כה כתומכי בהלת קורונה וסגר – מצביעים על כך שבדיקות הקורונה המקובלות, הנעשות באמצעות מטוש, למעשה, רגישות כל כך, שהן מזהות גם כמות מזערית וחסרת-משמעות של הנגיף אצל נבדקים. לפי המדגם שנבחן במחקר האמריקאי, אף מסתבר שכ-90 אחוז מהנדבקים המאותרים בבדיקות הם למעשה "חיוביים מזויפים", שלא רק שאינם סובלים מתסמיני קורונה כלשהם, אלא גם לא מסוגלים להדביק אחרים.

ואם כך, תחלואת הקורונה האימתנית שמתגלה חדשות לבקרים בישראל, אמורה להדאיג אותנו הרבה פחות ממה שמבשרות הכותרות.

וזה מביא אותנו לנקודה נוספת: שיעור התחלואה הקשה והתמותה מקורונה בישראל. זהו דווקא המדד הראשי וכמעט הבלעדי שאמור לעמוד לנגד לעינינו, שהלא גם בלעדי המחקרים העדכניים והסברי המומחים, ברור זה מכבר, ממכלול נתוני הקורונה בעולם, שלא רק ששיעור התחלואה בפועל והתמותה מקורונה נמוך בהרבה משיעור ההידבקות במחלה, אלא שגם אין קשר הכרחי בין שיעור הדבקה גבוה לשיעור תחלואה קשה ותמותה גבוה, כשמדובר על קורונה. למעשה, שיעורי החולים והמתים מקורונה – יחסית לשיעור הנדבקים – שונים מאוד בהשוואה בין מדינות, ולכן ראוי להתייחס לשיעור התחלואה והתמותה בנפרד משיעור הנדבקים.

ומנקודת מבט זו, וגם אם נתעלם משלל העדויות על ניפוח מספר נפטרי הקורונה בישראל (ראו למשל את דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מיוני האחרון, לפיו לא ניתן לקבוע שקורונה הייתה סיבת המוות של מי מבין נפטרי הקורונה עד אותה עת) – עולה שיש פער עצום בין הנתונים בפועל, שמצביעים על 1,165 נפטרים מקורונה בישראל, נכון להיום, כלומר למעלה משבעה חודשים מאז שהקורונה זוהתה לראשונה במקומותינו, לבין תחזיות האימים שהוצגו לנו על ידי פוליטיקאים ומומחים בתחילת דרכה של הקורונה בישראל, שניבאו אלפים רבים עד עשרות אלפים של נפטרים תוך חודשים ספורים. אלה היו המספרים ששימשו הצדקה לנקיטת מדיניות הסגר הקיצונית והפוגענית כל כך ושגרמו לנו לחשוש מפני קריסה של מערכת הבריאות, בעוד שבפועל, ועל אף שכבר למעלה מארבעה חודשים אין סגר כללי בישראל, התחלואה הקשה והתמותה עקב קורונה בארץ והיקף המאושפזים והמונשמים עקב קורונה נותרים בעקביות נמוכים פי כמה וכמה מהמספרים המפחידים ההם של נביאי זעם הקורונה.

כמובן, גם אלף מתים ויותר הם לא עניין של מה בכך. בכלל לא. וגם לא קורבנות הקורונה העתידיים. אלא שעולה השאלה, עד כמה אכן מדובר על היקף תמותה חריג ממחלה מדבקת. הנה רק שני נתונים בסיסיים מתוך אינספור, ששוב מצביעים על פער משמעותי בין הכותרות לבין המציאות. הראשון, הוא היקף התמותה בישראל מאז פרוץ הקורונה. כך, לפי העדכון הטרי של הלמ"ס, מסתבר ששיעור התמותה הכללי נותר זהה לשיעור התמותה בשנים קודמות בין מרץ ליולי. הנתון השני הוא ש-570 אנשים נפטרו ישירות מקורונה ושהיקף תמותה זה נמוך בהרבה בהשוואה למדינות אחרות, שבכל זאת לא החליטו לחדש את הסגר הכללי של תקופת האביב. ואם כך, האומנם ניתן להמשיך ולהתייחס לקורונה כאל מגיפה מאיימת עד כדי כך, שהיא מצדיקה את השבתת החירות, הפרנסה וזכויות האדם של הציבור בישראל?

ועד כמה שיעור התמותה מקורונה חריג ביחס לתמותה מגורמים אחרים מסוגו? כדוגמה נבחרת אחת מני רבות, ניתן לעיין בדו"ח מקיף של ההסתדרות הרפואית ובפרסומים רבים נוספים, שמהם עולה ש-6,000-4,000 אנשים מתים מדי שנה בישראל מזיהומים חיידקיים נרכשים בבתי חולים. כמו כן, לפי הדו"ח הנ"ל, ניתן היה למנוע די בקלות את מותם של 75%-25% של נפטרים אלה, שהם למעשה קורבנות של מדיניות אנוש רשלנית. ובכל זאת, מעולם לא מנו בפנינו בטלוויזיה את מספריהם המאמירים מדי יום של קורבנות אלה, ומעולם תופעת הזיהומים בבתי החולים לא עוררה חרדה שלטונית, תקשורתית וציבורית מיוחדת ובטח לא כזו שמתקרבת לחרדת הקורונה.

כאמור, זוועות הסגר והשלכותיו הטרגיות מספיקות כשלעצמן כדי לערער את הלגיטימציה של מדיניות הסגר ולהבין שמדובר לכל היותר באסון שמשתמשים בו כדי להתמודד עם אסון אחר. אבל אם נצרף לזה את הביקורת החמורה של רבים כל כך בממסד הרפואי על הסגר, ובכלל זה הטענה שממילא הסגר אינו מסייע באופן ממשי להתמודדות עם הקורונה, ואת מתינותם היחסית והמובהקת של נתוני הקורונה בישראל, מסתמן שמדיניות הסגר היא גולם שקם על יוצריו ושהיא עצמה מגיפה שיצאה מכלל שליטה.