תקווה ומלנכוליה בסמטאות השכונה

בספר יפה להפליא, רגיש ומכיל, טל שמור מספר על ההיסטוריה של שכונת התקווה ועל הדרך שבה הוא עצמו הלך ונארג אל תוך חיי התושבים. על הרצף שבין תקווה למלנכוליה (אתנית, מגדרית ומרחבית) שמור מגדיר ומחפש את התקווה ואת השכונה שנושאת את שם העצם המופשט הזה
דליה גבריאלי נורי

האם אפשר להתבונן בעולם דרך רגש מרכזי אחד? האם אפשר לבחון ולנתח היסטוריה של מקום ואנשים, אירועים והתרחשויות דרך מנסרה צרה של רגש אחד? טל שמור הוא משורר. והוא נשאר כזה גם כאשר הוא בא לחקור את עולמם של האנשים בשכונת התקווה. טל שמור מוכיח שדרך התמקדות ברגשות, ואפילו ברגש אחד, אפשר להבין אנשים וגם את ההיסטוריה שלהם. הוא עושה זאת באמצעות המושג 'מלנכוליה'. "דוק מלנכולי שורה על שכונת התקווה והוא לאו דווקא תכונה קבועה של פרט זה או אחר, אלא הוויה רגשית פוטנציאלית שניתן לאתר בביוגרפיות של תושביה ובהיסטוריה של השכונה". (עמ' 15).

בספר יפה להפליא, רגיש ומכיל, שמור מספר על ההיסטוריה של שכונת התקווה ועל הדרך שבה הוא עצמו הלך ונארג אל תוך חיי התושבים. הוא כותב בגובה העיניים, בכתיבה קולחת, שלאט לאט מכניסה אותנו לתוך ליבת החיים של המקום, אל תוך הלב של האנשים. במשך שלוש שנים, החל משנת 2010 הוא כתב עבודת שדה בשכונת התקווה. במסגרת זאת הוא התנדב בבית הקשישות שבמרכז הקהילתי, תיעד את המאבק של התושבים המקומיים במהגרים ובפליטים בישיבות ובהפגנות, עבד בחנות בשוק התקווה והצטרף למסעות קניות שבועיים של אחת הנשים באזור. הוא הלך למשחקי כדורגל של 'בני יהודה', השתתף בחלוקת חבילות מזון, ואף קיים 'ראיונות בהליכה' עם מבקש מקלט אפריקני.

כתיבתו של שמור אנושית חמה וחכמה, נקייה מהתנשאות ומביקורת. כל מקום אליו הגיע מזכיר לו מאין בא: הוא זוכר את סבתא ואת אימא, שנפטרה בגיל מוקדם. הריחות מזכירים לו את בית אבא. "כבר בתחילת המחקר בשכונת התקווה הרגשתי תחושה חזקה של קרבה לתושביה, שבדרך כלל איני חווה בחיי היום יום שלי. בכניסתי הראשונה לבית הקשישות שמעתי מוזיקה תימנית שבקעה מרדיו-טייפ… חלקן היו נשים ממוצא תימני שלבשו שמלות ארוכות ועטו כיסויי ראש שהזכירו לי את סבתא שלי שנפטרה בגיל צעיר כשהייתי ילד". (עמ' 11)

על הרצף שבין מלנכוליה לתקווה שמור מגדיר ומחפש את התקווה ואת שכונת התקווה ובעצם הוא עורך מסע אל תוך עצמו, אל תוך ההיסטוריה האישית שלו. כי בתוך המלנכוליה של השכונה הוא מוצא ונוגע גם במלנכוליה שמלווה אותו: גיי צעיר, ממשפחה אשכנזית-מזרחית, ששנים רבות חשש לצאת מהארון אל תוך הסביבה השמרנית שבה התבגר. מתוך השוליות של השכונה הוא נוגע בשוליות שלו. וזה לא פשוט. הקשישות של שכונת התקווה רוצות בכול ליבן שיתחתן כבר, הן מודאגות. הוא מצדו חושש לחשוף את זהותו המינית בפניהן. הוא תובע מהן חשיפה, אינטימיות, אבל נקלע למצב בלתי אפשרי שהוא עצמו צריך להעלים מהן את זהותו.

כל אחד מפרקי הספר מציג קשר בין מציאות אישית ובין סיפור תרבותי רחב יותר. "אני רואה את שכונת התקווה כעומדת במרכז של מעגלים מתרחבים שבהם סיפורים פרטיים, משפחתיים, קהילתיים, לאומיים וגלובליים משתלבים יחד ויוצרים את זהות המקום". (עמ' 18).

הבית ברחוב המסילה, על גבול שכונת התקווה. צילום: דליה גבריאלי נורי

*

שכונת התקווה היא שכונה בשולי העיר תל אביב. שנים רבות סירבה תל אביב לראות בה חלק ממנה. היא הוקמה ב-1935 על ידי קבוצה של עובדי עיריית תל אביב, בני עדות המזרח. רוב התושבים הראשונים של שכונת התקווה יהיו יהודים יוצאי תימן שרכשו פרדס נטוש מתושבי הכפר הסמוך סלמה, ובנו על הקרקע שלו את בתיהם. שכונת התקווה שימשה שכונת חיץ בין היישוב היהודי בתל אביב ובין התושבים הפלסטינים של אותו הכפר. בשנות השישים והשבעים הפכה השכונה לשכונה המזוהה עם פשע וסמים. "באותה תקופה גם החלה להתפתח השניות אצל התושבים הוותיקים שמחד גיסה חשו שייכות לשכונה שאפשרה להם לבטא את התרבות שהתחנכו לפיה במדינות הערביות שמהן הן היגרו לישראל, אך מאידך גיסא גם חשו שהכתם שדבק בשכונה הושת גם עליהם". (עמ' 14)

בשנות התשעים הגיעו לשכונה יהודים יוצאי חבר המדינות ובעשור האחרון גם מהגרם רבים מסודן ומאריתריאה. מספר המהגרים האפריקנים הגרים בשכונת התקווה אינו ידוע, אם כי לפי ההערכות מספרם עולה על מספר האזרחים הוותיקים הגרים באזור. התושבים הוותיקים חשים כי הנוכחות הדומיננטית של המהגרים האפריקנים שעברו לגור בקרבתם פוגעת בזהותה היהודית של המדינה ובתחושת הביטחון, וחותרת תחת הבעלות הסמלית שלהם על המקום.

התרומה התיאורטית של הספר היא בשלושה מושגים שטל מגדיר: 'מלנכוליה אתנית', 'מלנכוליה מרחבית' ו'מלנכוליה מגדרית'. "מלנכוליה אתנית היא תחושת עצב או מועקה עמומה… הנוצרת בעקבות אובדן המיתוך של כור ההיתוך בקרב מהגרים לא-לבנים שאינם מצליחים להיטמע בתרבות הזרם המרכזי" (עמ' 17); "'מלנכוליה מרחבית' היא תחושה דומה, הנוצרת במקרי קונפליקטים לאומיים בעקבות אובדן של אנשים שלרוב קשה להתאבל עליהם כיוון שהם שייכים ל'קהילת האויב', אולם עקבותיהם נותרו במרחב ובחפצים שנטשו מאחור. זוהי מלנכוליה השקועה באובייקטים פיזיים ומרחביים של הקהילה הנעלמת…. בשכונת התקווה… [זו] הקהילה הפלסטינית שגורשה/ברחה מהאזור ב-1948… וטביעות האצבע הפלסטיניות שקהילה זו השאירה במרחב". (עמ' 17). "אותה מלנכוליה אף מתגברת בקרב תושביה הוותיקים של שכונת התקווה כיוון שהפלסטינים שאתם הם חיו בשלום עד 1948, היו קרובים אליהם תרבותית ולא נמצא להם תחליף בקרב קהילת הלאום היהודית" (עמ' 56); "'מלנכוליה מגדרית' היא התחושה הנוצרת בעקבות אובדן של הזדהויות מגדריות, ובעיקר הזדהויות הומוסקסואליות וקשרים חד-מיניים בתרבות של הטרוסקסואלית כפויה" (עמ' 17).

הספר מצטרף לשורה של ספרים שהולכת ומתעבה על מדף ספרי השוליות. זה לא עוד ספר ממרחק מחקרי בטוח. זה לא עוד ספר אדריכלות שמתבונן בעיר ממעוף הציפור. שמור נכנס לתוך סמטאות השכונה. זהו ספר שמייצר שיח שמבקש לחבק, לקרב, לראות את המרובה במקום ניסיון לחדד ולבקר והוא תרומה חשובה למחקר האתנוגרפי על אודות החיים בשוליים.

במהלך קריאת הספר וכתיבת הסקירה הזאת, חזרתי לבקר ולצלם בבית שבו נולדתי בשנת 1963, בסמטת המסילה בדרום תל אביב. הבית הישן עדיין עומד על תילו. הוא צמוד לנתיבי איילון, במפגש בין שכונת שפירא ושכונת התקווה. חמישים שנה חלפו מאז עברנו משם ולא שבתי לבקר. בכל פעם שנסעתי באיילון נופפתי לו בלבי. אין לי זיכרונות מהבית הזה. הייתי בת שנתיים כשעברנו משם לשיכון עממי בחולון. יש לי רק סיפורים. רחוב המסילה ושתי הסמטאות שייצאו ממנו, אינם קיימים עוד. בארכיון עיריית תל אביב מצאתי הודעה לקונית משנת 1982 המודיעה על 'ביטול הרחוב'. הוא הסתפח ונבלע ב'דרך חיל השריון'.

הרחוב נעלם, ואני יודעת שבעתיד הלא רחוק ייעלם גם הבית הזה.

ספרם של פרופ' דליה גבריאלי נורי ומתן פלום ייראה אור בקרוב: 'מעברות זה לא רק שֵם של קיבוץ'- ייצוגי מעברות בשיח הישראלי 1950-2015, ניו יורק: Israel Academic Press

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.