נתניהו ממשיך לפורר כל זכר לסולידריות

עוד לפני ההחלטה הדרמטית של הכנסת להגביל את ההפגנות, נשמעה לאחרונה בכמה חוגים הטענה כי התעקשות על המשך קיום הפגנות בזמן שהתחלואה עולה ומוטלות על הציבור מגבלות שונות, היא גילוי של חוסר סולידריות עם מי שנפגעים יותר מכל ממשבר הקורונה. סולידריות אזרחית אכן הכרחית כדי להתמודד עם משבר הקורונה – על השלכותיו הבריאותיות, הכלכליות והחברתיות. אבל האדם שאחראי על ההתמודדות עם הקורונה במדינת ישראל, בנה את הקריירה הפוליטית שלו על מדיניות של הפרד ומשול, שיסוי, פילוג והסתה – כל מה שמפורר את אותה סולידריות שכל כך נחוצה לנו בימים אלו, ועמה גם את האמון שבו תלויה האמנה החברתית או החוזה בין האזרחים לבין מוסדות המדינה כמו גם בינם לבין עצמם.

משבר הקורונה הגיע אחרי שנתניהו כבר ניער מעצמו כל זכר לענייניות, מקצועיות או אחריותיות. נתניהו עסוק רק בדבר אחד – ההישרדות שלו. באותו האופן שבו הוא אינו נרתע מהסתה פרועה נגד האזרחים הערבים כדי לזכות בבחירות, או מדה לגיטימציה של מערכת המשפט ומערעור שלטון החוק כדי לחמוק ממשפט, נוכחנו בכך שהוא אינו נרתע מהנזק האדיר של סגר מלא, רק כדי להשתיק את ההפגנות נגדו. הדמוקרטיה תסבול, האזרחים יסבלו, אבל בבלפור יהיה שקט. 

לכן, האחריות היא עתה עלינו, האזרחים. בעת הזו, ביקורת אזרחית על טיב החלטות הממשלה ועל אופן קבלתן היא קריטית. חיי אדם תלויים בזה. מי שקראו לעצור את ההפגנות נגד נתניהו, במקום להתמקד במשימה של מציאת מתווה שיאפשר לקיימן באופן שלא יסכן את בריאות הציבור, אינם שונים מכל אלו שבעת מלחמה קוראים ״שקט, יורים״ ומתיישרים לפי רוח המפקד.

הקריטריונים שצריכים להנחות את מדיניות הממשלה בכל הנוגע לעצירת התפשטות הקורונה הם קריטריונים מקצועיים ולא פוליטיים. המטרה אינה לדאוג שכולנו נסבול באופן שווה, ובוודאי שאין להשתמש בתקנות הקורונה לריצוי קבוצת אינטרס אחת או כאמצעי להסתה נגד קבוצה אחרת, כשקו היעד הנכסף הוא אותו שוויון מדומה וחסר ערך.

החלטות הממשלה צריכות להיות מוכוונות אך ורק לעצירת המגיפה ולחתירה למינימום של פגיעה בכל תחומי החיים כתוצאה מהמאבק בקורונה. כך, למשל, אין ערך של סולידריות בלסגור את כל מערכת החינוך, מהגנים ועד לתיכון. והדרישה לאכוף את הסגירה הזו גם על מערכת החינוך החרדית היא דוגמא לסולידריות מזויפת שכזו, שבעצם רק מעמיקה את השסע והמחלוקת. הצעד הנכון אינו שוויוני או אחיד, אלא כרוך בפתרון שונה לשכבות גיל שונות. כך כמובן גם כשמדובר במענה למשבר הכלכלי – פיצוי אחיד או שוויוני, אינו סולידרי ואינו אפקטיבי.

בעלי הכוונות הטובות, שהאמינו שקריאה לעצור את ההפגנות היא גילוי של סולידריות והושטת יד לציבור רחב שאינו שותף למחאה נגד נתניהו, גילו מהר מאוד את טעותם. בפועל, קריאה זו סייעה לנתניהו לייצר את ההנגדה השקרית בין קיום הפגנות לבין קיום תפילות – שתי זכויות דמוקרטיות בסיסיות שמקור הלגיטימציה שלהן הוא אחד. כך, במקום שהממשלה תעסוק בשאלה איך לאפשר תפילה ואיך לאפשר הפגנות ללא סיכון בריאות הציבור (זה אפשרי בשני המקרים!), ההנגדה הזו בסך הכול סייעה לנתניהו במהלך קלאסי של שיסוי ופילוג – הפעם בין שמאלנים לבין יהודים דתיים. וחמור מכל, ההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר, כמיטב מסורת נתניהו, היא הגרועה ביותר שאפשר היה לקבל, עבור כולם.

כדי שלא נתבוסס עכשיו כולנו בסולידריות מזויפת ובמשבר חריף ואמיתי, אסור לנו לוותר על הערכים שלנו. אסור לנו לוותר על הביקורת האזרחית על הממשלה. זו לא רק זכות, אלא חובתנו האזרחית לדרוש, דווקא עכשיו, דין וחשבון, שקיפות וקבלת החלטות ענייניות לטובת הכלל.

הכותבת היא המנכ״לית והמייסדת של תנועת ״זזים – קהילה פועלת״

* גילוי נאות: עורכות האתר חברות בוועד המנהל של זזים