אוקטובר 2000: "קסם המנגינה" של משטרת ישראל

שנת 2000 הייתה עמוסה באירועים ומתחים פוליטיים, ששיאם הגיע עם פרוץ האינתיפאדה השנייה – מרחץ דמים שגבה את חייהם של אלפי בני אדם, מרביתם פלסטינים. הייתי בן 14 כשפרצה האינתיפאדה ועמה גם אירועי אוקטובר 2000, ואינני זוכר לחלוטין את השתלשלות האירועים ביום שבו הכפר הרגוע שבו גדלתי, פרדיס, הצטרף לגל המחאות ששטף את הארץ ב-1 באוקטובר. אולם כמה תמונות בודדות והבזקי אירועים נקודתיים מאותו היום נחרטו בזכרוני: העשן הכבד שאפף את הכפר עקב שימוש בגז מדמיע על ידי המשטרה, אוטובוס של חברת אגד שהוצת בידי ההמון.

עמדתי רחוק יחסית מהחזית האנושית שניצבה מול השוטרים, שניסו לפזר את המפגינים ולפתוח את ציר התנועה של כביש חיפה-תל אביב הישן (כביש 4). המראות של העשן, האבנים, האש והאלימות – שעד אז לא זכיתי לראות כמותם אלא בחדשות – הפכו ברגע למציאות מוחשית, אמיתית וקרובה שמתרחשת מול עיניי, בבית שלי.

בניגוד למקומות אחרים בהם התפתחו עימותים קטלניים בתוך הקו הירוק, שגבו את חייהם של 13 בני אדם שנפגעו מירי חי של שוטרים, בפרדיס לא היו אבדות בנפש. אולם המשטרה השתמשה באש חיה והביאה לפציעתם של שישה מתושבי הכפר, שנפגעו מירי אל עבר הרגליים – כך לפי דו"ח ועדת אור. הפרק העוסק באירועים בפרדיס מביא את עדותו של פקד דניאלי מתחנת משטרת זכרון יעקב, שהיה השוטר היחיד שביצע ירי לאחר שאושר לו על ידי מפקדיו לירות ברגלי המפגינים.

האירועים בכפר נמשכו יום אחד ופוזרו בשעות הערב המאוחרות. לאחר היריות החלה דעיכה איטית של ההתקהלות במקביל לתהליך הידברות בין המשטרה לבין אנשי ציבור מהכפר, וכך נמנעה גלישה לאלימות נרחבת אף יותר. למחרת כביש 4 כבר נפתח לתנועת כלי רכב, בעוד המתיחות נמשכה בכל רחבי הארץ ואש המשטרה קוצרת עוד ועוד קורבנות, אזרחי המדינה.

דו"ח ועדת אור חשף כשלים רבים בהתנהלותה של המשטרה מול אירועי מחאה והפרות סדר בריכוזי אוכלוסייה ערבית, ומסקנותיו אילצו רבים להתפטר או לעבור מתפקידם. אך לצד הכשלים הרבים, נחשף גם כיצד המשטר והמשטרה סימנו מראש את האזרחים הערבים כאויבים במשחק מלחמה, כמו שניתן ללמוד מפקודה פנימית של המשטרה בשם "קסם המנגינה", שאפשרה שימוש בצלפים וכוחות מיוחדים של המשטרה נגד מפגינים ערבים. במסמך של אגף מבצעים מג"ב צפון מיום 14.01.1999 תחת הכותרת "קסם המנגינה", מתוארת פקודה זו משנת 1988 כ"תוכנית מגירה של משטרת ישראל שתופעל במקרה של הכרזה על מדינה פלסטינית – חד-צדדית – מבחינת הרש"פ במאי 1999 או מאוחר יותר והידרדרות המצב הביטחוני מחוץ ובתוך הקו הירוק". מסמך זה גם מציין שנושא הפעולה הוא הפרות סדר בקרב האוכלוסייה הערבית, היערכות מולה ומניעת גלישת האירועים לריכוזים יהודיים על ידי שימוש בצלפים וקלעים.

ובכן, כידוע בסופו של דבר כלל לא הוכרזה מדינה פלסטינית. מה שכן התרחש זה אותה פרובוקציה שעורר אריאל שרון, ראש האופוזיציה דאז מטעם הליכוד, שעלה להר הבית להתפלל ב-28 בספטמבר 2000 והתסיס את כל האזור. תחילה היה מרחץ הדמים בהר הבית, שבו נורו למוות שבעה בני אדם מאש משטרתית במהלך התנגשויות עם מתפללים אחרי תפילת יום שישי. לאחר מכן הגיעו התמונות מעזה, של הרג מאש צה"ל של הילד מוחמד א-דורה בזרועות אביו. תמונותיהם שטפו את מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם והוסיפו שמן למדורה, שמהר מאוד הפכה לדליקה והגיעה כמעט לכל יישוב ערבי בתוך הקו הירוק.

פריצת המחאה האלימה נחזתה על ידי גורמי המשטרה, שתקופה קצרה לפני פרוץ האינתיפאדה קיימו תרגיל המדמה אפשרות של פריצת מחאות אלימות. העיתונאי זאב שיף דיווח בעיתון "הארץ" על משחק מלחמה שהתקיים בבית המשטרה בשפרעם בתאריך 6 בספטמבר 2000 תחת השם "רוח סערה", ובו השתתפו בנוסף לפיקוד המשטרה גם נציגי צה"ל, שב"כ, מג"ב, שב"ס, פיקוד העורף, המשרד לביטחון הפנים והמועצה לביטחון שבמשרד ראש הממשלה דאז אהוד ברק – שהתרגיל נערך, בין השאר, לבקשתו.

במילים אחרות, המשטרה והמדינה היו ערוכות לטיפול במהומות, ובמיוחד באלה שהיו עלולות להתחולל בקרב הציבור הערבי; היערכות שבמסגרתה המחאות ידוכאו ביד מברזל בדרכה הייחודית וה"קסומה" של המשטרה שמתנגנת כמו סימפוניה, או אם נהיה מדויקים, כמו צליליו של החלילן מהמלין, לוכד העכברושים. כשהגיעה שעתה של "קסם המנגינה" ועוצמת המחאה גברה ביישובים הערבים, ניתן האור הירוק והפקודה בוצעה ללא רבב על ידי צלפי המשטרה, שגדעו כאמור את חייהם של שלושה-עשר אזרחים.

ב-8 בנובמבר 2000 הודיע דובר הממשלה שברק נתן הוראה להקים ועדת חקירה ממלכתית, ומאוחר יותר מונה השופט בדימוס תאודור אור לעמוד בראשה. הוועדה הגישה את מסקנותיה בספטמבר 2003, בזמן כהונתו של אריאל שרון, והצביעה על כשלים רבים של משרתי ציבור ומפקדים במשטרה. אחד הבולטים בהם היה אליק רון, מפקד המחוז הצפוני במשטרה בזמן האירועים, שנקבע לגביו כי נכשל בתפקידו וכי מומלץ שלא ימלא יותר תפקידים בתחום בטחון הפנים, ואכן הוא שוחרר מהמשטרה. מפקדים אחרים כמו משה ולדמן, מפקד מרחב העמקים, ובנצי סאו, מפקד מג"ב צפון, קודמו בזמן עבודת הוועדה לתפקידים יותר בכירים בהוראת השר לבטחון הפנים עוזי לנדאו, אך קידומים אלה לא החזיקו מעמד זמן רב שכן הוועדה המליצה שולדמן ישוחרר מהמשטרה ושסאו לא יקודם במשך ארבע שנים.

השבוע ציינו עשרים שנה לאירועי אוקטובר 2000, והפצע עודנו פתוח. יחסן של משטרת ישראל וממשלותיה כלפי ציבור הערבי עדיין מתאפיין בעוינות בולטת לעין ובחוסר אמון בין הצדדים. שבר כזה בין האזרחים לבין המדינה ניתן לאחות רק בדרך אחת: התבוננות על האזרחים הערבים קודם כל כבני אדם, לא כעכברושים ולא כאויבים מבית – רעיון המשווק השכם והערב במיוחד על ידי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, וביטול פקודות מפוקפקות שמעודדות טיווח אזרחים חפים מפשע. את הפצע ניתן לרפא עם רצון אמיתי לקיום חיים משותפים, אזרחיים ודמוקרטיים במדינה, ללא איפה ואיפה, וביחס שוויוני מול החוק ומול רשויות המדינה שיכבדו את האדם כאדם ותו לא. כל שנותר הוא לקוות שהיום הזה יבוא וכולנו נחיה תחת מערכת שמכבדת את האדם ואת חירותו בצורה כנה ואמיתית.

*

מקורות:

דו"ח של ארגון עדאלה "אוקטובר 2000 – משפט ופוליטיקה בפני ועדת אור", 2003

דו"ח ועדת אור – הפרק על פרדיס