התיאבון הגדול של הרשות להתיישבות הבדואים

הרשות משתדלת לבדל עצמה מגורמי האכיפה, ולהתמתג כגורם הממוקד בפיתוח והתיישבות. היא בוחרת להבליט באמצעות תקציב יחצ"ני מנופח את חלקה בהקמת שכונות, ובפרישת תשתיות, אך בפועל היא מעורבות בעיקר בהרס כפרים ובסילוק תושבים. לאחרונה ראשי הרשויות המקומיות הבדואיות וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת קראו לפירוקה
חליל אלעמור וחיה נח

הפתעות לא מתרחשות רק באגדות, לפעמים הן קורות גם בהקשר הפוליטי-ביורוקרטי שלנו. וכך נכתב לאחרונה בפייסבוק של הרשות לפיתוח והסדרת התיישבות הבדואים, על רקע תמונה של שקיעה זהובה דרמטית:

"אינטרסנטים ובעלי עניין אישי מפיצים שרשות הבדואים שותפה להרס בתים, ורשות הבדואים לא עושה כלום!! לא נכון, שקרים ובדיות! השמש תזרח תמיד במזרח. רשות הבדואים משקיעה מיליארדי שקלים בפיתוח יישובי הבדואים בנגב. תוכננו מעל 100,000 יחידות דיור. פותחו כבר מעל 30 שכונות חדשות בכל היישובים. הרשות תפתח בשנה הקרובה חמישה אזורי תעשייה חדשים. נבנו מעל 1000 כיתות לימוד […] תפסיקו להאמין לשקרים, העובדות כבר בשטח, רואים בעיניים. רשות הבדואים, מעשים ולא דיבורים".

נתעלם במפגיע מתמונת השקיעה המגוחכת. נתעלם לרגע – בהחלט, רק לרגע – מהסגנון התגרני  האופייני למנכ"ל הרשות, יאיר מעיין. לא נעסוק בניסיון הבוטה שלו לשמור על תפקידו לצד השר עמיר פרץ, שממנו ציפו רבים להחליף מנכ"ל ולנקוט מדיניות שונה לחלוטין מזו של קודמו. נתעלם מהארכת תקופת הכהונה של מעין, שבוצעה מאחורי הקלעים זמן קצר לפני הבחירות, ונחשפה לציבור רק לאחריהן. לא נתמקד בניסיונות המגושמים והמתחסדים של מעיין לעטות נוצות חדשות לכבוד הבוס.

לא נתעכב על כך, שהרשות הופקדה על בניית חמישה אזורי תעשייה בשנת 2012, במסגרת תוכנית החומש שהופעלה אז. ואילו עד כה, בעומק 2020, רק שניים נבנו (וליתר דיוק הורחבו. הם הוקמו קודם לכן). לא נביך ונזכיר, של-4469 ילדים אין כיום מקום בגן, אף שחוק חינוך חובה הוחל על יישובי הבדואים ממש מזמן, לפני שני עשורים.

במקום זאת, נבדוק במדוקדק את העיניים הגדולות, האוזניים הארוכות, ובעיקר הפה הגדול של הרשות.

אכיפה בררנית בהיקף חסר תקדים

הרשות שותפה מרכזית ל"פורום אכיפה". בפורום משתתפים המשטרה, היחידה לאכיפת חוקי הבנייה (משרד הפנים), רשות מקרקעי ישראל (הכפופה למשרד השיכון), "הסיירת הירוקה" (המשרד להגנת הסביבה), הועדות המרחביות והמקומיות וגורמי אכיפה נוספים. הפורום מתואם בידי מנהלת דרום לתיאום אכיפת דיני המקרקעין במשרד לביטחון פנים.

לא מדובר בפורום מנומנם, אלא בפורום מבצעי. הפורום מתכנס מדי שבוע ומקבל החלטות ביחס למדיניות אכיפה ולפעילות האכיפה, המוצאת ביטוי בצווי סילוק יד, צווי הריסה, ביצוע הריסות, הגשת תביעות וכיו"ב. בשנת 2019 קיים הפורום 50 ישיבות, והתנהל בחריצות רבה, חריגה בקרב מוסדות הממשל. לא מדובר רק בשותפות בקביעת המדיניות הכוללת. זהו עיסוק פרטני ומדוקדק במעקב אחר אכיפה, בכל כפר ובכל בית, ובקבלת החלטות אופרטיביות. הפורום קובע סדרי עדיפויות והנחיות ביחס להרס עד כ-2500 מבנים מדי שנה ביישובי הבדואים.

הפעילות הזו מאד אינטנסיבית. אמנם, חלק מההריסות מתבצעות בידי בעלי הבית, לאחר שנמסר לו צו הריסה. לא אחת, לא דרוש צו. די באפקט ההפחדה: מאיימים על בעל הבית בהריסה אלימה, בתביעה, בקנס ובהשתת הוצאות ההרס על משפחתו, והוא בוחר להרוס בעצמו. איש לא רוצה לחוות בכפרו את האלימות שחוו על בשרם תושבי אום אלחיראן, אלעראקיב וכפרים נוספים.

ואולם, למרות ריבוי "ההריסות העצמיות", פעילות האכיפה מתנהלת בעצימות גבוהה ביותר: בשנת 2019 הוצאו 1558 צווי הריסה ונהרסו 2241 מבנים. בשנת 2018 "נחרשו" לצורך השמדת יבולים כ-20,700 דונם של שדות זרועים, יותר משטחה של רמת השרון.

האכיפה הזו היא חסרת תקדים ביחס לאזורים אחרים. על שום אוכלוסייה אחרת בישראל לא מושתת אכיפה של חוקי התכנון והבנייה בהיקף דומה

האכיפה הזו היא חסרת תקדים ביחס לאזורים אחרים. על שום אוכלוסייה אחרת בישראל לא מושתת אכיפה של חוקי התכנון והבנייה בהיקף דומה. כך, למשל, בשנת 2018, הוצאו בדרום 430 צווים ל"סילוק פולשים", לפינוי קרקע. זאת, מתוך 519 ברחבי הארץ. 628 פעולות פינוי התקיימו בדרום, לעומת 511 בצפון. מתוך 46 בתים שנהרסו בהוראת ועדות תכנון במדינת ישראל כולה, 41 נהרסו בדרום.

האכיפה חריגה גם במתכונת הפעלתה: "יואב" – יחידת סיירת מיוחדת ובה יותר ממאה שוטרי יס"מ חמושים ועשרות כלי רכב – מתמחה באיתור הפרות בנייה בקרב הבדואים, ומלווה קבלנים בביצוע ההריסות. עד כמה מיוחדת? ובכן, בהחלטת ממשלה נקבע, שאסור להפעילה למטרה אחרת, אלא באישור מפכ"ל.

ובעיקר, שבע, זהו שיא אולימפי, חסר תקדים באכיפה בררנית: לפי מדיניות האכיפה הדרקונית, הגורפת הנוהגת כיום בנגב, אין מטפלים רק בבנייה חדשה ממשית המתבצעת ללא היתר. בכפרים הבדואים, החלפת חלון במבנה שנבנה לפני עשר שנים הופכת אותו מיד ל"בנייה חדשה", המאפשרת הפעלת צווי הריסה. גם גג של פחון נושן שתוקן כי התערער בסופה – מוגדר מיד כ"בנייה חדשה", הגדרה המצדיקה הריסה.

על ההתעלמות הסיטונית מהפרות חוק מסיביות בהתיישבות החקלאית לא צריך להרחיב: דו"ח מבקר המדינה האחרון חשף בפרטי פרטים את האופן הנינוח והמפויס שבו מועצה אזורית דרום השרון אוכפת את חוקי התכנון והבנייה על תושביה האמידים, שהם גם בוחריה. הבדואים יכולים בהחלט למות מקנאה. אין פלא שאיילת שקד התלוננה בגלוי, שכאשר נחקק "חוק קמיניץ", לא הוזהרה שיפגע גם בחקלאים היהודים.

תפקידה של רשות הבדואים – מיתוג מול מציאות

הרשות משתדלת לבדל עצמה מגורמי האכיפה, ולהתמתג כגורם הממוקד בפיתוח והתיישבות. היא בוחרת להבליט באמצעות תקציב יחצ"ני מנופח את חלקה בהקמת שכונות, ובפרישת תשתיות. רחפניה סורקים כבישים חדשים ומנהליה חונכים בתי ספר. הם מחייכים מאוזן עד אוזן ומצטלמים בהשקת קורס חובשים ובהכשרת יזמים. אחלה מיתוג.

מנכ"ל הרשות טוען, כי לרשות אין סמכויות אכיפה. ואולם הוא אינו מדייק. אכן, הרשות לא הוקמה בחוק, ולכן לא מוקנית לה בחוק סמכות לאכיפה, ואין ברשותה תקציב המיועד רשמית לפיקוח ואכיפה. ואולם, החלטת הממשלה 1999 בדבר הקמת הרשות מיום 15/7/2009 קובעת בין "תפקידי הרשות וסמכויותיה העיקריים" גם את הסמכות הבאה: "מתן המלצות בעניין סדר עדיפות לאכיפה". כאמור, בפועל, עשייתה משתרעת הרחק מעבר להמלצות: הרשות שותפה בכירה להחלטות.

הרשות טוענת להגנתה, כי תפקידה בפורום האכיפה הוא בגדר "משקיף בלבד". זו היתממות בוטה, מהסוג שהיה גורם לזאב מהאגדה להחוויר. תפקידה של הרשות בפורום אכיפה אינו רק כשותפה להחלטות האכיפה. היא עוסקת בין השאר בתיאום "אכיפה מקדמת הסדרה", כלומר בהריסות שמטרתן להפעיל לחץ אינטנסיבי על תושבים, שהרשות נתונה כביכול ב"משא ומתן" עמם. הלחץ מיועד לכפות עליהם להסכים "לשאת ולתת", ו/או "להסכים" לתנאים שמציבה הרשות באותו "משא ומתן" כביכול.

על השיטה מעיד בשפה ברורה דו"ח מנהלת דרום לתיאום האכיפה לשנת 2016: "יחד עם רשות הבדואים, פועלת המנהלת בתחום האכיפה מקדמת הסדרה, על-פי סדר עדיפות שנקבע על-ידי רשות הבדואים בדיון משותף בתחילת שנת העבודה. בדיון נקבעו נושאים לטיפול, המתמקדים בריכוזי אוכלוסייה, אשר לרשות עניין דחוף להניע בהם תהליכי הסדרה […] ונתקלים בסירוב ו/או אי עמידה בהסכמים". גם בדו"ח מנהלת דרום לשנת 2019 נקבע כי אכיפה מקדמת הסדרה מתבצעת "בתיאום ובשיתוף פעולה הדוק" עם הרשות.

הרשות אף שותפה לקביעת סדר עדיפות בטיפול בתיקים משפטיים. היא שותפה להכוונת האכיפה לכפרים או למבנים מסוימים. כך, היא משלבת אכיפה אלימה במו"מ למימוש ההכרה ביישוב המוכר ביר הדאג'. עבורה ההרס וההידברות הם "כלים שלובים", מקל וגזר. אם אין די בהרס, לעיתים נוספת למאמצי הדיכוי אכיפה סיטונית אחרת, כגון של חוקי מס הכנסה, תקנות חקלאיות או הוראות סביבתיות.

הממונה על הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, יאיר מעיין. כהונתו הוארכה. צילומסך

"הסכמה מאונס": הלחצים שמפעילה הרשות

לחצי הרשות מיועדים לגרום לתושבים לכוף ראשם ו"להסכים" לתכנון שהציעה. כך, למשל, אמר יאיר מעין, ראש הרשות בוועדה, לביקורת המדינה, ביחס לביר הדאג': "מגרשים של חמישה דונם ניתנים לתושבים בחינם. הם לא מגיעים לחתום, ומצד שני שואלים אם יש צווים של אכיפה. אי אפשר לקיים את הדברים ביחד. התקציב הזה ילך לטמיון ובביר הדאג' אנחנו נעשה תכנון למגרשים של חצי דונם". יודגש, כי למרבה ההשתאות, מעיין העז ונופף באיום בוטה בשלילת זכויות בפני וועד התושבים בביר הדאג' בדיון פומבי בכנסת (15/11/2016). וגרוע מכך, הוא גם מימש את האיום בהמשך הדרך.

התנאים שמציבה הרשות בנוגע לדחיית הרס מבנים כוללים לרוב דרישה לעקור מהכפר אל אחת העיירות ו/או אל כפר מוכר. לעיתים מאפשרים לתושב לעכב את הרס ביתו "תמורת" "הסכמתו" לעקירה ולמעבר. מובן שהחלטה לעקור אינה נובעת מרצון חופשי: זו "נכונות" מאונס, כלומר "הסכמה" מאולצת, הניתנת תחת כפייה. תושב בדואי שאינו הורס את ביתו בעצמו עלול מתוקף שינויים בחוק ובתקנות לספוג קנס מנהלי בסך עד 320,000 ₪. בתוקף חקיקה חדשה ("חוק קמיניץ") צומצמה במידה רבה גם זכותם של תושבים לערער בבתי משפט על צווי ההריסה והקנסות.

ב"ישראל היום" פורסמה תוכנית לפיה ייעקרו כ- 36,000 תושבים בדואים כביכול לצורך בניית "תשתיות לאומיות", כגון המשכו הדרומי של כביש 6, ואזור התעשייה הצבאית רמת בקע. הרשות קדמה במקביל תוכנית להעברת רבים מהנעקרים לצורך הקמת פרוייקטים אלו למבני מגורים זמניים סיטונאיים, נטולי חיבור לתשתיות בסיסיות כגון ביוב. בין השאר הוצע, כי יותקנו במבנים הזמניים בורות ספיגה.

תוכניות אלו נבלמו במוסדות התכנון מאחר והן עומדות בניגוד מוחלט לאמות מידה תכנוניות סבירות. אבל הגישה המנחה של הרשות- עקירה וסילוק מהקרקע לכל אתר אפשרי, זמני או קבוע, הולם או פסול, ללא הבחנה – לא השתנתה.

לא בונה, אבל הורסת

חשוב לציין, כי בניגוד לגורמי התיישבות מוכרים, מאז הקמתה בשנת 2009 ועד כה לא הקימה הרשות ולו יישוב אחד (כלומר, אף אחד מחמשת היישובים שתכננה לא אושר ו"הוקם" סופית, כלומר בעצם הוכר). בנוסף, הרשות כשלה משך כל שנות קיומה בניסיון להביא למימוש תוכנית היישוב בכפר ביר הדאג', המוכר מאז 2003. היא שקועה לחלוטין בעימותים עם התושבים, ולא בעיצוב מתווה להגעה לפתרון.

לעומת זאת, מעורבותה בהרס בתים, ובסילוק תושבים יומיומית, ועמוקה מאד. הרשות אף פועלת גם להרס יישובים שלמים: בימים אלה היא מנסה לסלק מבתיהם ומאדמותיהם את תושבי הכפרים ראס ג'ראבה, באטל אלע'רבי, אום אלבדון ובקיעה, ולפנות חלק מתושבי ביר אלחמאם. אין פלא, שראשי הרשויות המקומיות הבדואיות וחברי הכנסת של הרשימה המשותפת קראו לאחרונה לפירוק הרשות.

ולסיום, פורום דו קיום בנגב פנה למנהלת דרום בבקשה לפי חוק חופש המידע, במטרה לקבל פרוטוקולים של "פורום אכיפה", וללמוד על תפקידה המדויק של הרשות בפורום. לצערנו, אך לא להפתעתנו, המנהלת סירבה. אנחנו נמשיך להפיץ את האמת על הרשות. לא נאפשר לראשיה לבסס את תדמיתה על אגדות ובדיות, ולהתכחש לאחריותם.

חליל אלעמור הוא חבר ועד הכפר אלסירה ומזכירות פורום דו קיום בנגב. חיה נח היא מנכ"לית פורום דו קיום בנגב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.