נתניהו לך: בין פופוליזם לאליטיזם

הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. מול ההבטחה הקורצת הזו מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? יריב מוהר מציע לשמאל לשקול יציאה מהמלכוד שבין פופוליזם לאליטיזם בעזרת עקרונות של הוגנות רולסיאנית
יריב מוהר

יריב מוהר עוסק בהסברה בתחום זכויות האדם, וחוקר הנעה לפעולה כדוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

הקיטוב הפוליטי המלוהט שבתוכו אנחנו שרויים בימים אלה כולל הסתה מטעם ראש הממשלה  כלפי המפגינים נגדו ומתקפה מסוכנת על חופש המחאה שמגיעה שוב לפתחו של בג"צ. הקיטוב הזה מתחזק בהיעדרו של מנגנון הכרעה של סכסוכים ומחלוקות יסודיות, כמו גם בביקורת השלטון, שנחשב להוגן על ידי הצדדים השונים של החברה הישראלית. בג"צ, שתיאורטית היה אמור להיות גורם כזה, נחשב למוסד בעייתי מאוד על ידי מרבית הימין, על ידי המיעוט הפלסטיני בישראל ואפילו בקרב חלקים מסוימים בשמאל הרדיקלי. על גבי המכשלה הזו צומח ופורח הפופוליזם הימני, שמקבל תדלוק גם ממגמה גלובלית, ומציע נוסחה פשוטה: העם (קרי – הרוב) ישלוט ללא מגבלות וחסמים. על הרקע הזה נתניהו, שהחל את דרכו כפוליטיקאי שמרן עם נגיעות פופוליסטיות, זנח את השמרנות והפך בהתאמה למנהיג פופוליסט לפי הספר.

כדי למצוא חלופה לנתניהו יש למצוא חלופה לפופוליזם. מנגד, קשה למצוא חלופה משכנעת לפופוליזם מצד המחנה הפרוגרסיבי. הפופוליזם הוא במידה רבה פרוצדורה של קבלת החלטות ומשילות – ההמון יחליט, ההמון ישלוט, ואל לפקידים ולשופטים להפריע לו. לנוכח ההבטחה הקורצת הזו, מה יכול להציע המחנה הפרוגרסיבי במישור הפרוצדורלי? לרוב זו וריאציה כזו או אחרת של אליטיזם – חיזוק בית המשפט העליון העצמאי שלשופטיו משקל רב בבחירת ממשיכיהם; חיזוק "שלטון החוק", ששופטים ויועצים משפטיים אמורים לשמר; חיזוק משרתי הציבור הלא הם הפקידות הבכירה והלא-נבחרת שזוכה לעצמאות חלקית מהדרג המדיני ומכונה בימינו בבוז קונספירטיבי המהול במשטמה – דיפ סטייט וכו'. בצד היותר רדיקלי, יש שאיפה לחיזוק "זכויות האדם" שקהילה של פעילות ופעילים שהיא יחסית הומוגנית מבחינה אתנית, מעמדית ובוודאי תרבותית ופוליטית מבקשת להכריע לגבי תוכנם.

אם כן, אלו וריאציות שונות של משוואת ההמון מול האליטה. הנחה מובלעת שעוברת כחוט השני לאורך כל הדוגמאות הללו היא בדבר קיומה של קבוצה סגורה שלשיפוט המוסרי שלה יש מלכתחילה תוקף גבוה יותר מאשר לשיפוט המוסרי של ההמון. בהתבסס על מרגרט קנובן ועוד, מראה דני פילק כי המתח הזה – בין אליטיזם לעממיות – הוא צל שמלווה את הדמוקרטיה הליברלית. זו משוואה מביכה עבור השמאל להיות בה, אך איך ניתן לצאת ממנה מבלי לוותר על הבלמים והאיזונים וליפול לפופוליזם?

ג'ון רולס, 1971. צילום: ויקיפדיה

לשלטון ההמון – כשהוא נטול מגבלות – יש פוטנציאל אפל ברור; פוטנציאל לרודנות הרוב – רובנות. אך מה יכול להסדיר בצורה הוגנת את יחסי הרוב והמיעוט שלא באמצעות אליטה מצומצמת של קובעי הטעם המוסרי הטוב? הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס הגה, לתפישתי, את המנגנון האנליטי האלגנטי והחד ביותר שמאפשר לנו להסדיר יחסי רוב ומיעוט – חזקים וחלשים – בצורה הוגנת, ללא רובנות וללא אליטיזם, ולמעשה ללא שום תפישה נורמטיבית סדורה הקודמת למשא ומתן על "האמנה החברתית". בבסיסו של הקונספט של מסך הבערות שהגה רולס עומד הרעיון כי באופן אידיאלי, בעת שמעצבים אמנה חברתית שמסדירה את היחסים והכללים בחברה, הצדדים לגיבוש האמנה לא יודעים מי הם או איזו עמדת כוח הם תופסים, ולפיכך אין הם יודעים אם הם הצד החלש או החזק. במצב כזה, גם הרוב וגם המיעוט משתתפים בדיון, אבל כשהם שרויים ב"בערות" ולפיכך אינם מתנהלים או חושבים מתוך "הפוזיציה" שלהם במערך יחסי הכוח והלעומתיות.

ביקורות משכנעות רבות נמתחו על רולס, בין היתר על כך שהמשחק המחשבתי שהוא מציע הוא רעיון כל כך מופשט והיפותטי, כך שלרבים שמצויים בתוך הקשר חברתי קונקרטי – ובפרט הקשר לוחץ ומאתגר – ההפשטות הללו אינן מעניינות כלל, אינן נתפשות כרלוונטיות ולא יוכלו לשרת כבסיס לתפישת צדק שניתן לחבק. במונחים של הסוציולוגיה של הפעולה הקולקטיבית, ניתן לטעון כי מסך הבערות לא מסוגל לספק הנעה משמעותית לפעולה (mobilization) כי הוא מנותק מחוויות החיים של קהלי היעד ולכן זוכה לתהודה נמוכה (low resonance). ביקורת נורמטיבית יותר גורסת כי בחינה של האוחזים בתפישתו של רולס ושל המקדמים אותה תגלה כי הם בעצמם אליטה מצומצמת – לרוב גברים לבנים מהמעמד הבינוני ומעלה, משכילים, אינטלקטואלים, שאינם סובלים ממצוקות חברתיות חריפות. בניסוח בוטה יותר: רק עמדה פריווילגית מאפשרת להתייחס לצדק חברתי כאל שעשוע אינטלקטואלי א-לה רולס. מזווית דומה אך קצת אחרת, הוגים קהילתניים מבקרים את רולס על כי הוא מדמיין יכולת לנתק בין הזהות הקונקרטית המעוגנת תמיד בקהילה לתפישות הצדק, כך שאדם מתבקש להיקרע מהקהילות שבתוכן גדל ולדמות עצמו מאחורי מסך בערות המפשיט אותו מכל זהות מוחשית. זהו חוסר הבנה של היסודיות והשורשיות של הזהות-המעוגנת-בקהילה שפרטים לרוב שרויים בה.

אם כן, לצד פתרון אלגנטי למלכוד שבין אליטיזם לפופוליזם, שמספק מענה חד לתסבוכת הזו ברמה המופשטת, מסך הבערות סובל מכשלים רבים ברמה המעשית. במילים אחרות: מסך הבערות סובל מבעיית קונקרטיזציה. אך האם לא היו בעולם הממשי, בהיסטוריה של האנושות, מצבים שגילמו – ולו בקירוב או באופן חלקי – מעין מסך בערות קונקרטי שלא כמשחק מחשבתי? לטענתי, אכן היו. אם ניקח לדוגמא את החוק הבינלאומי ההומניטרי שהתעצב אחרי מלחמת העולם השנייה ובפרט את דיני המלחמה והכיבוש המגולמים באמנת ז'נבה הרביעית, הרי שקורפוס זה של כללים נקבע על ידי מעצמות דורסניות, רובן מעצמות קולוניאליות, שכל אחת ואחת מהן לא התאפיינה בהוגנות כלל ועיקר. עם זאת, באותה תקופה היסטורית, החוויה המכוננת הייתה נזילות של יחסי הכוח – מי שכיום הוא הצד החזק והכובש יכול מהר מאוד להפוך לצד החלש והנכבש. היה זה מצב קונקרטי שלא הצריך דמיון רב (מעצמות חזקות כמו גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית זה עתה קרסו; מדינות מדרג שני, כמו רוסיה וארה"ב, עלו כמעצמות עולמיות, ורק עוד קצת אחורה, מעצמות כמו צרפת נכבשו).

לפי המסגור התיאורטי המקורי של רולס, מאחורי מסך הבערות אדם לא יודע דבר ביחס להיבטים רבים של זהותו – הגזע שלו, כישוריו, נכסיו וכו'. אבל ייתכן שאין צורך ב"בערות" כה רחבה וגורפת כדי לחשוב במונחים של מעבר לכוח ולחולשה

במצב כזה, נזילות יחסי הכוח מוחשית עד כדי כך שהיא מובילה להוגנות. לפי המסגור התיאורטי המקורי של רולס, מאחורי מסך הבערות אדם לא יודע דבר ביחס להיבטים רבים של זהותו – הגזע שלו, כישוריו, נכסיו וכו'. אבל הדוגמא שלעיל ממחישה שאין צורך ב"בערות" כה רחבה וגורפת – אין צורך לדמיין שאינך יודע מי אתה, כלומר להתנתק מזהותך, כדי לחשוב במונחים של מעבר לכוח ולחולשה, ולפיכך להתכנס לגישה של צדק כהוגנות. עצם הנזילות וחוסר הבהירות של יחסי הכוח יכול ליצור מעין "מסך בערות", ומסך זה, חלקי אמנם, דורש הרבה פחות יכולות דמיון והפשטה לעומת הטיפוס האידיאלי שהציב רולס. ניתן לכנות זאת "מסך בערות הכוח".

עיגון מוסדי של מסך בערות הכוח

האם יש דרך "לייצר" קונקרטיזציות כאלו של מסך הבערות, או לפחות הקירוב שלו (מסך בערות הכוח), באופן מחושב וברמה נרחבת? האם "הינדוס" של יחסי כוח נזילים אכן יתורגם לאתוס של הוגנות? הסוציולוגיה של המוסדות ושל התרבות מרמזת שזה בהחלט אפשרי, שלעיתים הפרקטיקה מעצבת את התודעה ומפשטת את המורכב ואת המאתגר לכדי רפרטואר מוכר של פעולה, פרשנות ושיח; זה נוטה לקרות בעת שעקרונות מופשטים מגולמים ומעוגנים בריטואלים, בטקסים ובמוסדות, ומוגדרים על ידם.

עם זאת, אסור לתפוס את המוסדות כבעלי יכולת טרנספורמטיבית ודאית; אין הכרח שמהלך מהסוג שתואר מעלה יצליח: מוסדות – כמו גם יוזמות שטח ותנועות חברתיות השואפות להתמסד – עשויים להיכשל, למשל משום שמוסדות גדולים וחזקים מהם קבעו את הכללים וקשה לחתור תחתיהם ולחרוג מהשורה. ברוח זו מתארת הסוציולוגית הישראלית שרה הלמן את אתגרי תנועת השלום בישראל בהקשר פוליטי שבו המשטר הסימבולי של האזרחות – תפישת האזרח הלגיטימי המשולב בחברה – מובנית באמצעות מלחמה ומאבק לאומי כך שההשתתפות הלגיטימית באזרחות עוברת דרך פילטרים של זהויות – אתנו-לאומיים ומגדריים. לא פלא אם כן שארגוני השלום התבססו בעיקר על כמה מסגרות קונספטואליות – חיילוּת (אנחנו גם חיילים לשעבר) ואימהות (וליתר דיוק אימהות כחלק מהמודל הרפובליקני: אנחנו האימהות של החיילים).

מסגרות אלה היו רבות עוצמה, הצליחו להניע לפעולה ולחתור לשלום, אך במקביל אישררו את משטר האזרחות ולפיכך הגבילו וקרקעו את תנועת השלום ותרמו לדשדושה כמו גם להדרת קבוצות רבות באוכלוסייה מפעילות לקידום השלום. גם כשמבנים מוסדות שאמורים לגלם בערות ביחס ליחסי הכוח ניתן, אם כן, להיכשל, משום שמבני הכוח בחברה הישראלית כה עוצמתיים ומתווים היררכיה ברורה ונוקשה. ובכל זאת, האפשרות לכישלון של מוסדות לשנות משמעויות אינה בגדר הכרח דטרמיניסטי וחתירה נגד שיח הגמוני עדיין מתאפשרת. הסוציולוג מארק שטיינברג מראה באמצעות המקרה של מאבק טווי הכותנה באנגליה של המאה ה-19 כי קיים פתח – אמנם צר מאוד והפכפך – שבמסגרתו יש לתנועות חברתיות יכולת לעשות שימוש בשיח הגמוני שעיצבו המוסדות החזקים בחברה באופן חתרני.

ספרו של הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס "תיאוריה של צדק"

ברוח זו ניתן לדמיין מוסדות שמייצרים אתוס של הוגנת באמצעות בערות ביחס ליחסי הכוח: למשל ועדה פרלמנטרית או אחרת שעוסקת בעיצוב כללים יסודיים – נאמר אפילו בעיצוב חוקה – שיש בה ייצוג לקואליציה ולאופוזיציה, לרוב ולמיעוט. כל הצדדים בוועדה צריכים לדון ולעצב הצעת נוסח לאישור בהצבעה, אלא שעד שהנוסח לא מתגבש וההצבעה לא מתחילה אין הם יודעים אם הם הרוב או המיעוט בקרב בעלי זכות ההצבעה באותה ועדה. יחסי הרוב-מיעוט נקבעים בהגרלה, ברגע האחרון, כך שבוועדה זו המיעוט יכול להפוך לרוב והאופוזיציה לקואליציה, אך זה לא חייב כלל להיות המצב (סיכוי של 50% לכל כיוון). דווקא הרנדומליות של יחסי הכוח, המעוגנת במוסד ובפרקטיקה ריטואלית, יכולים לעצב כלל מכונן שמגלם הוגנות רולסיאנית (או קירוב שלה, "מסך בערות הכוח") בלי הצורך לדמיין ניתוק בין אדם לזהותו או קהילתו. את המודל הקונקרטי הזה, שאינו מצריך דמיון מופלג, ניתן ליישם כמעט בכל זירה בה מתגלע המתח שבין פופוליזם לאליטיזם: בוועדה לבחירת שופטים (לפחות ביחס לפלח שלה המורכב מחכ"ים), בוועד המנהל של גופי השידור הציבורי, בוועדות איתור למינויים ציבוריים בכירים וכו'.

באופן כזה מתייתרים הרבה מאוד מהוויכוחים האידיאולוגיים בישראל כמו גם במדינות רבות אחרות. אם ניקח לדוגמא את הוועדה למינוי שופטים לבית המשפט העליון, היא צריכה לגבש רשימת שופטים חדשים ראויים כמועמדים בטרם ייוודע האם לקואליציה או לאופוזיציה יש רוב על מנת לאשר סופית את השמות שהוצעו. במצב כזה, ההוגנות מובטחת, ואין חשש שהעיקרון של "בערות" ביחס ליחסי הכוח יישאר בגדר משחק מחשבתי היפותטי המנותק מהיכולת והרצון של בני האדם, שאמורים ליישמו; בני אדם שלא בהכרח יכולים או רוצים לדמיין ניתוק כה מוחלט ממי שהם. היציאה מהמלכוד שבין פופוליזם ולאליטיזם יכולה להתאפשר כך ביתר קלות ועל בסיס נורמטיבי שעומד בתאימות עם העקרונות המוסריים של השמאל. מתווה כזה גם יכול לאפשר לחברה הישראלית לצלוח את טלטלות הקיטוב שאוחזים ועוד יאחזו בה, אבל גם להציע ניהול הוגן באמת של מתחים ומחלוקות. אם ברחובות צועקים בימים אלה "רק לא ביבי" או לכל היותר מפרטים את כישלונותיו (וייתכן שבמסגרת מחאה אין מנוס מלרכב על סיסמה קצרה ומתלהמת), בחלקים אחרים בשמאל צריכים גם להציע חלופה יותר מגובשת.

יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון העוסק במתחים פנימיים בתוך תנועות חברתיות ואיגודי עובדים וכן פעיל זכויות אדם. גילוי נאות: פרופ' שרה הלמן ופרופ' דני פילק הם מנחיו

הפגנה נגד נתניהו,תל אביב, 3.10.2020. צילום: אורנה נאור
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אדם

    הצעה מרתקת. תודה יריב!
    שים רק לב כי "גזע" הוא פיקציה פסאודו מדעית, ולכן ראוי לשים אותו במרכאות. ראו מאמרו של אדם הוכמן שפורסם לאחרונה ב'אלכסון'