כיצד נצליח לגייס רוב למחאה נגד נתניהו

לא מספיק שנצעק הכי חזק "רק לא ביבי". צריך לדבר קודם כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את מי שחיים כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים. לתרגם את הרוב המתוסכל לרוב פוליטי שמעוניין להחליף את נתניהו, וחשוב מכך – את המדיניות שהוא מוביל
אורי וולטמן

בכל פעם שנתניהו פותח פוסט בפייסבוק במילים "אזרחי ישראל היקרים", אני נכנס לכוננות ספיגה: איזה ספין יבוא עכשיו? איזה הפוך-על-הפוך שקרי הוא הולך להטיח בנו? במוצ"ש האחרון, לאחר שגם הטלת הסגר הכללי לא הביאה לביטולה של הפגנת בלפור, הוא בחר למקד את הספין שלו בתמונת המפגינים המצטופפים בכיכר פריז בירושלים, ליד מעון ראש-הממשלה, שאותה הבליט בעמוד הפייסבוק שלו, והנגיד אותה לתמונת רחבת הכותל הריקה, יממה לפני כניסת יום הכיפורים. המסר של נתניהו ברור: יש רוב שמגלה אחריות ומקפיד למנוע את התפשטות הקורונה, ומוכן אפילו לוותר על תפילה בכותל באחד המועדים החשובים בלוח השנה העברי; ומנגד, יש מיעוט חסר אחריות, שמזלזל בצורך להילחם במחלה.

המסר הזה מקבל חיזוק ואישוש בכל אותן הפגנות שאין בהן הקפדה על כללי הריחוק הפיזי. כזו הייתה, למשל, ההפגנה נגד הסגר שהתקיימה בראש השנה בחוף הים של תל-אביב, בלי ריחוק פיזי בין המפגינים ובלי מסיכות. או "סעודת החג" ההפגנתית, שהתקיימה ערב ראש השנה בבלפור, גם היא ללא הקפדה על הנחיות משרד הבריאות. אני צופה בהן, ומדמה עצמי בנעליו של אדם שהצביע לליכוד בבחירות האחרונות לכנסת, אבל בעקבות האבטלה ההמונית, השתוללות המגיפה, וקריסת העסקים – הוא נמנה כעת עם אותו רוב (למעלה ממחצית) בקרב מצביעי הימין שסבור שתפקודו של נתניהו במשבר הקורונה, בהיבט הכלכלי, הוא רע.

כשאדם כזה רואה בחדשות תמונות מאותה הפגנה בחוף הים או "סעודת חג" בבלפור – האם הוא מרגיש שההפגנות האלה בעדו? האם הוא חש שהן מעמידות במרכז את הבעיות שמעסיקות אותו? הדאגה שהוא ומשפחתו לא יחלו וחלילה ימותו? ההתמודדות עם הירידה בהכנסה? הצורך לשלם שכר דירה מדי חודש ולהחזיר חובות לבנק?

רוב הציבור נמצא במקום הזה ממש: מודאג, חרד, כועס, ומתוסכל, בגלל עננת חוסר הוודאות הכבדה. אין תחושת ביטחון, אין יציבות, ואיו גם תחושה שיהיה בסדר. לעומת זאת, יש תחושה שהפוליטיקאים מנותקים מאיתנו. לכן, זו חייבת להיות נקודת המוצא שלנו. לדבר קודם-כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את האנשים האמיתיים, את הרוב בציבור, את העם שחי כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, מצביעי ימין ומצביעי שמאל, דתיים וחילונים. לא רק משום שזה מה שנכון וראוי ושזה מה שהאנשים צריכים, אלא גם משום שבלי שזו תהיה נקודת המוצא שלנו – המחאה נגד נתניהו פשוט לא תהיה אפקטיבית.

סקרי דעת קהל מלמדים, שגם בקרב מי שמזדהים כמצביעי ימין יש רוב שלא מרוצה מההתמודדות של נתניהו עם המשבר. זה נתון משמעותי, משום שלראשונה מזה עשור, נפתח חלון הזדמנויות לערער את שלטונו. זאת משום שמשבר הקורונה מכרסם בבסיסי התמיכה החברתיים עליהם נשען הליכוד (יישובים ושכונות המשתייכים לעשירונים סוציואקונומיים 4-7, כולל בפריפריה הצפונית והדרומית).

ואומנם, האחראים למחדל הקורונה נמצאים בממשלה: היא זו שהחליטה שהסגר בחודשים מרץ-אפריל לא ילווה ברשת ביטחון כלכלית לשכירים ולעצמאים, שתמנע את גל האבטלה ואת סגירת עשרות-אלפי החנויות והעסקים הקטנים; היא זו שסיימה את הסגר הראשון בחופזה ובמהירות, והסירה את המגבלות הרבה יותר מהר מאשר כל שאר המדינות המפותחות; והיא זו שלא ניצלה את החודשים האחרונים כדי להקים מערך אפידמיולוגי, וכדי להזרים משאבים למערכת הבריאות הציבורית, שסובלת מייבוש תקציבי מזה עשור

נחוצה לכולנו ממשלה שבמקום להיות מנותקת ומפקירה, תשים אותנו במרכז. במקום שתשקר לנו שצריך לבחור או-או, או בריאות או פרנסה, במקום זה – שתספק לנו גם בריאות וגם פרנסה, כמו שמגיע לנו וכמו שאפשר

זהו מחדל הקורונה, וזו הסיבה שנקלענו לסגר שני, שאפשר היה לגמרי להימנע ממנו, לו הממשלה הייתה נוקטת את הצעדים הדרושים כבר לפני חצי שנה. לכן, נחוצה לכולנו ממשלה שבמקום להיות מנותקת ומפקירה, תשים אותנו במרכז. במקום שתשקר לנו שצריך לבחור או-או, או בריאות או פרנסה, במקום זה – שתספק לנו גם בריאות וגם פרנסה, כמו שמגיע לנו וכמו שאפשרי שיקרה. אבל בשביל זה, לא מספיק שנצעק הכי חזק "רק לא ביבי" עד שייגמר לנו האוויר. צריך לתרגם את הרוב שקיים בחברה שלנו, שמתוסכל וכועס מהמדיניות הכלכלית-חברתית הנוכחית – לרוב פוליטי שמעוניין להביא להחלפתו של נתניהו, ויותר חשוב מכך – להחלפתה של המדיניות שהוא מוביל.

עלינו לדבר אל האנשים ועם האנשים, לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית, על חלקיה השונים והמגוונים. וזה דורש, בין היתר, לגלות סולידריות חברתית ואחריות, ולא להמעיט מחומרתה של המגיפה, שהיא אמיתית ומסוכנת. רבים מהחולים – נמנים עם המוחלשים ביותר: קשישים, אנשים שסובלים ממחלות אחרות, משפחות שחיות בצפיפות ובעוני.

אם נתארגן ונפעל נכון, נוכל להפוך את משבר הקורונה להזדמנות לשנות מן היסוד את החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל. לא תיקון קוסמטי ולא עניין פרסונאלי, יש בכוחנו לבנות חברה שמשרתת את הרוב של האנשים שלמטה, במקום את המיעוט המנותק שלמעלה. 

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד"

הפגנות נגד נתניהו, 3.10.2020. צילום: שירז גרינבאום/אקטיבסטילס
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. תרזה בירון

    אורי היקר, נראה שאתה נאיבי. אתה צודק בניתוח העובדות של מחדל הקורונה, אבל לא בהבנת האיבה כלפי השמאל שנתפס כאשכנזי.
    כמו במשפחה שיש בה חבר אחד שמתפקד מבחינה מסוימת בשביל כולם, נניח דואג לפרנסה, או לקניות, או להיבט הרגשי ובזה פוטר את כולם מן הדאגה המסוימת הזו, השמאל האשכנזי משמר את תחושת ה"ממסד הממלכתי" שהוא מזוהה איתה ובזה פוטר חלק ניכר מהחברה מדאגה לשיטת הממשל, לשלטון החוק ולממלכתיות הישראלית.
    אנחנו צריכים לסגת מן הזירה הזו לחלוטין ולפנות אותה כדי שחלקים אחרים בחברה ימצאו את הדרך לדאוג לכלל, כדי שיפעילו את האינטואיציה והאחריות החברתית שלהם לכולנו. השריר הזה הופעל ע"י הליברלים (החשודים המיידיים) זמן רב מדי, והוא לא מספיק מאומן במקומות אחרים בישראל.
    לא אנחנו נניע את השינוי הזה. אין לנו סיכוי.

  2. ג. אביבי

    אוקיי, הדחתם את ביבי (נניח) – ללא ספק מנהיג מושחת. מי הסביר ביותר לרשת אותו? ע"פ הסקרים בעת הזו: בנט הימני קיצוני או קואליציה של בנט עם שאר חלקי הימין והחרדים? ואכן הרבה בסמולבן מראים סימנים שבבחירות הקרובות הם יצביעו לבנט.
    לא ברור לי איזו בעיה תיפטר כך למי שאינם פריבילגים, הרי גם בנט יהיה כפוף וכנוע לתכתיבי החרדים – הוא לא ירגיז אותם ולא יקטע את שרשרות ההדבקות בקורונה. אם נתניהו נזהר לא להיגרר למערכה בע'זה – הוא מבין את מגבלות הכוח של צה"ל – הרי שבנט ינסה בכל כוחותיו "לרשום השגים" מול החמאס, מה שיעלה לאזרחי ישראל ולחיילי צה"ל בהרבה קורבנות ולרציחתם של מאות או אלפי פלסטינים. בכל מה שקשור לצדק חלוקתי, הרי בנט וימינה מחוברים ומחויבים הן לקיבוצים ולמושבים הדתיים והן להתנחלויות. הם ימשיכו את חלוקת קרקעות המדינה השדודות לטובת כל ההתיישבות העובדת ואת שוד קרקעות הפלסטינים בגדה לטובת המתנחלים. זאת בהסכמה גורפת בשתיקה של הסמולבן (כגון מרצ) שמחויב לקיבוצים.
    מי שהיו לו תקוות באשר לעשיית צדק בפרשת חטופי – תמ"ב, כדאי שיזכור שבת בריתו איילת שקר אמנם הביעה אמפתיה למשפחות החטופים אך בפועל לא קידמה שום מהלך בכוון הצדק למשפחות החטופים, והיא יכלה.
    הדחתו של נתניהו לא תביא שום הקלה למזרחים, לפלסטינים ולכל המגזרים המקופחים בישראל.

  3. דודו

    כבר הרבה זמן לא נתקלתי במאמר כה מנותק מהמציאות. על איזה רוב אתה מדבר? מי סופר את התנועה שלכם כיום בכלל? אתה מודע למה שמתחולל בבלפור? אתה שואל את עצמך איפה כל אלו שהתלהבו מעומדים ביחד וגילו שיש רק קומץ של עומדים פריבילגים? אתם כבר לא שחקנים במשחק,אתם קומץ די מצחיק שמדבר בעיקר לעצמו

  4. יובל הלפרין

    והנה בשלב מסוים במחאה צץ ה"סוציאליזם האלקטורלי". עכשיו למחאה יש תדמית אליטיסטית. נדבר על בריאות, חינוך ודיור ציבוריים – הופ, המחאה תהיה עממית.
    אז למה אימוץ סעיפי המצע הזה לא תמיד היו מתכון בטוח לפופולריות?
    כי הם עצמם מזוהים עם אותה שכבה צעירה-אורבנית-אליטיסטית.
    למי שמחוצה לה "חיזור מערכת הבריאות" נשמע כמו "עליונות בג"ץ".
    הם לא חשים שזה נוגע להם כי אין להם אמון במי שאמור לבצע זאת.
    קחו לדוגמה את אובמה קר. מישהו מדוברי הסוציאליזם האלקטורלי או הסוציאליזם הנאיבי העלה על דעתו שדווקא עניים יחששו קודם כול ממה שלוקחים מה ואחר כך ממה שנותנים להם? שכן כל מעורבות ציבורית כרוכה בנטל מיסוי כלשהו גם על העניים. הלקיחה בטוחה והנתינה בטוחה אצל אותה אליטה שמפגינה על "חירויות אזרחיות".
    אז מה, זה אומר לא לדבר על מערכות ציבוריות ועל שינוי בכיוון ההפרטה?
    בהחלט כן. אבל ראשית, בלי לתלות בזה הזיות אלקטורליות ושינוי פתאומי בהרכב ההפגנות. שנית, זה תנאי סף לפריצה מעבר לבועת הקמפוס והבאר ההיפסטרי. כן. אבל רק תנאי סף. זה מאפשר לך לתמוך בהם לפני שהם יתמכו בך.
    שלשית – כדי שלמצע הזה כן יהיה גם ערך כמותי פופוליסטי – צריך להיות לא רק צודק ולא רק מטריאליסטי ולא רק להגיד "אינטרסים". צריך להיות גם… פופוליסטי. וזה אומר שהציבור שאתה מעוניין לקשור איתו קשרים יחשוב מהמקומי לכללי. מהפרט אל הכלל. מהבטוח אל הלא בטוח.
    כשהוא נאבק נגד סגירת מפעל הוא לא עושה את זה רק בשביל להביא לחם הביתה אלא כי הוא מזדהה עם המפעל והמפעל זה הוא. העובדים הם איכרים של מכונות ופטריוטים של מבני תעשייה. כי מתחת למבנה התעשייה האפורים מסתתרת המולדת ביישנית וענווה. לכן עובדים נאבקים עם המעביד על קיומו של מפעל מלט בבית שמש לפני שהם נאבקים על בריאות חינם. ועל הכניסה לאסי לפני שהוא חושב מה יהיה עם הכנסות הטייקון תשובה מהגאז שבים התיכון. הסוציאליזם המצליח אמנם התכחש ליסוד השמרני־מקומי הזה הטבוע במעמדות עובדים באשר הם – אבל הוא הפנה את גבו לפער בין הפראזה האינטלקטואלית ובין פעילי העובדים בשטח. כשהיה לו שכל הוא גם לא "נלחם בדת" כי הוא הבין שאלוהים הוא בין השאר המקום שבו אתה מאחסן את כל האמון ש-אין לך – אלים בשר ודם.
    הסוציאליזם של המאה ה־20 הבטיח את כל הצרכים החומריים אך לא נתן "מקום ליד האח". ופופוליזם הימני נתן בעיקר את זה ולכן במאבק על לב העם העובד הוא גבר לא פעם.