המלחמה יחד במגפה היא מלחמה נגד השלטון

חובה עלינו לעמוד ולבדוק אם אין אנו, מבלי משים, מגלות נכונות להקריב את כל מי שאין להם פריבילגיה להימנע מסכנות המגפה

לפני כשבועיים החל בישראל סגר נוסף, על כל תוצאותיו האיומות. הזעם על פתרון מסוג זה, המשרת את השלטון ומתחמק מדאגה של ממש לשלום תושבי המדינה בעתות מגפה, מוצדק. עם זאת, כפי שניסיתי לכתוב בעת הסגר הראשון, ההתמקדות בשאלת הסגר היא מלכודת בפני עצמה, שמונעת מאיתנו לחפש בזמנים אלה דרכים חדשות למאבק על זכויותינו. הטענות שלפיהן הסגר הוא הגורם היחיד לאסון ההומניטרי מבססות את ההנחה כי רק משק פועל יכול למנוע אסון שכזה וכי למדינה אין כל אחריות לכך. ואולם, עברו מספר חודשים מאז הסגר הראשון, וזכויות עובדות/ים ואזרחים/ים המשיכו להיות מופרות על ידי השלטון ועל ידי אחיהם ואחיותיהם עצמם, בלא שיקום על כך קול זעקה של ממש.

במקום זאת, אותה מלכודת מוכרת של השלטון – איום בסגר, איום בהגבלות, הסרת חלק מההגבלות וחוזר חלילה – מנעה את הסולידריות ואת מתן תשומת הלב לזכויות המופרות. המהלך הזה אפשר לשלטון להעלים את העובדה שגם בעתות ה"לא-סגר" אזרחים רבים לא מצליחים להתקיים, מערכת הבריאות אינה מתפקדת ומסכנת חיי רבים, עובדות נשלחות לעבוד בסיכון וללא כל גב כלכלי ועוד. שלא לדבר על אחד הגורמים להתפרצות כה רחבה של המגפה: הצפיפות בבתי הספר ובתחבורה הציבורית. כל זה התקיים בזמן ה"לא-סגר" – והעולם שתק.

*

בילדותי הייתי כרוכה אחר ספרי מדע בדיוני ובפרט בז'אנר האפוקליפסה, שבו בלטו שתי תמות: התגייסות זה למען זה תוך לקיחת סיכון ודיון מוסרי על גבולות האנוכיות או ההקרבה, ומנגד הישרדות בכל מחיר תוך הדגשת הצורך בחיסול אחרים כדי לשמור על חייהם של הגיבור ומשפחתו. כמו באותם ספרים, משהו מהותי השתנה במציאות שלנו והוא מחייב שינוי של ממש באורח חיינו וביחסינו עם הסובבים אותנו, לצד חשיבה מחודשת על הכלים בהם נבחר כדי להילחם בשלטון.

לגישתי, כל פעולה המבוססת על הקרבת חיים של קבוצה – ולו רק כמה אלפים – למען הכלל (הדרת קבוצות סיכון, חיסון עדר וכו') היא פתח לחיזוק המדיניות החברתית והבלתי מוסרית שאותה מטפח השלטון. דיון בסגר או במגבלות מסוימות בלבד תוך דרישה לחזור לתקופת ה"כאילו-אין-סגר-כי-רק-חלק-נפגעים", מבלי לעסוק בפתרונות שישמרו על כלל האזרחים/יות, ממשיך לשמר את יחסי הכוח. ברור שקל יותר להתקיף את השלטון ולצאת נגד הדרך שבה הוא מגביל אותנו; קשה יותר להביט במציאות האיומה והחדשה ולנסות לחפש מה יכולות אנחנו במעשינו וכהכרה באחריותנו לתרום זה לזה ולמאבק במדיניות המדינה.

העמידה מול הכרה במגפה שאולי לא נוכל כולנו להתחמק ממנה – קשה ומפחידה. ועדיין, קשה לי להבין את השתיקה הגורפת אל מול הנכונות להקריב את כל עובדי/ות ההוראה למען ה"משק"; הנכונות להקריב את עובדי/ות מערכת הבריאות; ההתעלמות מכל מי שאיבדו את פרנסתם ב"לא סגר" אך אינם יכולות מסיבות שונות להישען על ביטוח לאומי, גם כש"אין סגר"; ההתעלמות מכל אותן אמהות חד-הוריות שנאלצו לשלוח ילדיהן למוסדות חינוך מסכני חיים וטומני סכנת יציאה לבידוד. שהרי מה תעשה אם שאין לה גב כלכלי או משפחתי אם תיכנס לבידוד או תחלה חו"ח? ומצד שני, מה תעשה ללא אותו בדל של פרנסה המקיים אותה ולו במעט? חובה עלינו גם לעמוד ולבדוק אם אין אנו, מבלי משים, מגלות נכונות להקריב את כל מי שאין להם פריבילגיה להימנע מסכנות המגפה.

צילום: 2.0 duncan c, cc by-nc

ייתכן כי אותה חרדה איומה מפני מציאות בלתי אפשרית ומאיימת היא שגרמה לשתי מגמות בולטות בחודשים שלאחר הסגר הראשון: האחת מצדם של מכחישי המגפה, בדרגות שונות, שטענו שהכל פייק שהמציא השלטון כדי להמשיך ולשלוט. השנייה, זו שגרסה כי אין זו מגפה אלא מחלה ככל המחלות וכי הצגתה כחמורה משרתת את השלטון. המשותף לשתי המגמות הוא ההנחה, שכל זמן שלא הוכח בבירור כי יש מגפה והיא הורגת, אין סיבה לנקוט אמצעי זהירות, וכי הדרישה לאמצעי הזהירות באה לחזק את כוחו של השלטון. אך מה נעשה אם יש בהנחה זו הסכמה להימור על חיי אחרים, שהרי אי אפשר להכחיש שכמעט מיליון בני אדם מתו מקורונה ברחבי העולם וברור שאיש מהם לא מת מתוך נאמנות לשלטון נתניהו?מן הראוי גם לשאול: ראיתם קריאות לנהיגה בלתי זהירה, למשל, כפעולת התנגדות לשלטון רק מפני שהמשטרה אוכפת זאת?

כשאין זעזוע מטענות כמו 'לא ייתכן שמי שלא נשאר להם ממילא זמן רב לחיות יהרסו את חייהם של אלה שיש להם עוד זמן רב לחיות' או אמירות כמו 'קבוצות הסיכון פוגעות בכלכלה' או 'חיסון עדר יהרוג אלפים אך יאפשר משק פעיל וכלכלה בריאה' – כאן צריך להתחיל לפחד.

מדובר בהתנערות ממוסר בסיסי לצד חיזוק מדיניות השלטון, שאלה הן תמיד טענותיו. זה אותו שלטון המתנגד להגדלת קצבאות הנכים ושכר המינימום, המתנגד להגדלת כל תקציב שמבקש להקטין את הפער הקיים, המתנגד להגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי ואפילו לצדק החלוקתי – וכל זה בשם קדושת התקציב והחשש מפגיעה בפריבילגים למיניהם שכבר יש להם ואסור לקחת מהם. כך, למשל, גם טענתם האקטואלית של תושבי ניר דוד על הפגיעה הפוטנציאלית באיכות חייהם נשענת על הנחות אלה, הניצבות למעשה בבסיס הציונות. כשנטען נגדי, כי אני בתביעתי להקפדה על אמצעי זהירות מגרשת מהמרחב הציבורי את ה"לא פחדניות", נעשה למעשה אותו שימוש בזכות על מרחב ציבורי מסוים לקבוצה פריבילגית שביכולתה "לא לפחד" ובבוז שהיא מרשה לעצמה ל"פחדנים" – מי שאינם חפצים למות למען ארצם. אולם האם גם לנשים אסור לפחד ברחוב חשוך, למשל? האם למי שסובלים מפרופיילינג ומאלימות מכוונת אסור לפחד מכניסת מג"ב או משטרה לשכונותיהם? בארה"ב טענות אלה מועלות על ידי תומכי טראמפ, שביצר את שלטונו בין היתר סביב הסירוב לוותר אפילו על שמץ למען חיי אחרים.

לא מספיק לומר "אני שומרת על אמצעי זהירות" ולעצום עין כלפי אלימות של אחרים בנושא. אין זה שונה מהאמירה "אני מכבד נשים" ממי שמעלים עין מהטרדות, אלימות ואפליית נשים

ישנם מכחישי מגפה בוטים יותר, כמו זו שקבעה כי עטיית מסכות היא מעשה פשיסטי ותבעה להפסיק לחסל כלכלה שלמה בגלל קבוצות סיכון. ישנם גם מי שדבריהם בוטים פחות, אך אסור לשכוח כי השיח נוצר בין השאר מדבריהם ומעשיהם של מי שיש להם כבר מעמד וקרדיט. לא מספיק לומר "אני שומרת על אמצעי זהירות" ולעצום עין כלפי אלימות של אחרים בנושא. אין זה שונה מהאמירה "אני מכבד נשים" ממי שמעלים עין מהטרדות, אלימות ואפליית נשים.

גם הסירוב לשמור על מרחק או לעטות מסכה והלגלוג על "פחדנות" הם סוג של אלימות ובריונות כלפי מי שאין להם את הפריבילגיה להיות צעירים ובריאים. אחד הכאבים הגדולים ביותר שלי הוא לראות, שוב ושוב, פעילי ופעילות שמאל מוכרים ואהובות שהפכו לאלימים בנושא זה של אמצעי הזהירות. זה כואב עוד יותר, כשאני  חושבת כמה קל לשמור על ההנחיות הללו; אמרה לי אחת מהם, שדרישתי לעטיית מסכה ממש עצבנה אותה: "אני מבינה שאת חרדה לחייך ,אבל אני מנסה לבנות עולם טוב יותר"; היא לא שמה לב, למרות חוכמתה, כי עולם אחר בו חיי א-נשים אינם מהווים שיקול, אינו יכול להיות טוב יותר.

אי אפשר להתכחש לעובדה, שחלק גדול מההידרדרות בהתפשטות המגפה נגרם בגלל זלזול בוטה בכל אמצעי זהירות. גם לצפיפות במוסדות החינוך שפתיחתם לא לוותה בכל דרישה לזהירות והתנגדות לצפיפות יתר אפילו על ידי ההורים, יש בכך חלק. לתחושתי אלה חלקים מאותה תמונה, שבה ציבור רחב השתכנע כי אין ממש בחשש ממגפה, כי אמצעי הזהירות אינם אלא כלי של השלטון או שאין טעם להיזהר כי "אבוד לנו" וצריך לדאוג רק לעצמנו. סביר להניח גם שחלק מההתעלמות מאותה פגיעה של הממסד בבטחוננו הבריאותי והכלכלי שפירטתי עד כאן נובעת מהחשש להכיר בכך שישנה מגפה ושיש להגן מפניה, בריאותית וכלכלית. אגיד שוב: ציבור שהשתכנע, כי אין כל דרך להתפרנס ולשמור על משק מתפקד מלבד התעלמות מסיכוני המגפה וסיכון חיי אחרים, השתכנע גם בצדקת אותה מדיניות ממשלתית המעלה את כולנו קורבן לצרכי המשק.

לדיונים שהעמידו במרכז אך ורק את השאלה על משק מתפקד מול מגבלות הבאות לשמור על החיים יש בכך חלק לא קטן. לצערי ולכאבי, רובם של הדיונים והפרסומים עסקו בכך ולא בתביעה מהשלטון לגב כלכלי ובריאותי לכל האזרחים – בלי הבדלי גיל, מצב בריאותי ויכולת כלכלית. כך גם העיסוק הבלתי פוסק במסכות ובסגרים במקום באותה מהות שיכולה הייתה אולי למנוע את ההידרדרות שהביאה לסגר ובמקביל ליצור גב כלכלי גם בעת הסגר. על אף הזעקה הצודקת נגד השלטון, אי אפשר להתכחש לאחריותם של מי שיצאו נגד זהירות וסולידריות עם כלל היושבים כאן ואף של מי ששתקו גם כשהמדינה בזמן ה"לא-סגר" פגעה ביושבים כאן כלכלית וחברתית בשם הנורמליזציה של המשק. איך ייתכן שמי שזועקים על ה"אסון ההומניטרי" בעת הסגר שתקו כשאותו אסון חל בקהילות רבות גם בעת ה"לא-סגר"? שלא לדבר על כך, שעיקרה של המצוקה קיים כבר שנים ורק החריף בימים איומים אלה. הרי תליית כל מצוקה ב"מסכה" מעקרת את חלקו של השלטון בבניית מצוקה זו לאורך שנים, וגם בכך פוגעת פוליטית במאבק נגדו. איך ייתכן כי מי שטוענים למותם של רבים ממחלות שונות בגלל שמערכת הבריאות עסוקה בקורונה, לא נאבקו על שיקום מערכת הבריאות בכל אותם חודשים אחרונים?

"אנא שמרו אחד על השני". צילום: Timothy Neesam, vv by-nd 2.0

בואו נתייחס בקצרה לעמדות הרופאים, שלכאורה הינן אמינות יותר. ראשית, כאישה חוויתי יותר מדי פעמים רופאים המתייחסים אלי בפטרונות ומספרים לי ש"הכל היסטריה" – ואני בטוחה שזה לא קרה רק לי. אז אולי גם כעת כדאי להתייחס לטענות מסוג ה"הכל היסטריה" באותה חשדנות? מנגד, ישנם רופאים שמדווחים מן השטח על המגפה ותוצאותיה ומתריעים מפני קריסת מערכת הבריאות. כשאין הוכחה חותכת, חובה עלינו לבחור בהתנהלות הבלתי מסכנת חיים. מעניין גם שכל מי שנתלים ברופאים החוששים מ"היסטריה" אינם שמים לב שכולם (כולל זה שדבריו פורסמו בבמה זו) מדגישים את חשיבות אמצעי הזהירות ומערכת בריאות מתפקדת. והרי זה בדיוק מה שחסר לנו כאן – ואולי מן הדין לדאוג לקיומם, ראשית לכל. יש גם טענות המתייחסות לגורמי מוות אחרים בטענה שהתעלמות מהם מספקת תירוץ להתעלמות מהמגפה של היום. למשל – מוות בגלל חשש להגיע לטיפול רפואי; תאונות מסוגים שונים; שפעת; רעב עולמי ועוד. אך ההתעלמות מהם הייתה הרי קיימת גם קודם לכן. שוב, שימוש בכשלי השלטון לא כסימן לצורך שהתנהלות אחרת אלא קבלה שלהם כמה שטבעי ויהיה תמיד.

ולגבי השאר, אם תהיה מערכת בריאות טובה יותר, אולי ימותו פחות בני אדם גם משפעת וגם מקורונה? אם יקפידו על אמצעי הזהירות – אולי חולים לא יפחדו להגיע לטיפול רפואי? וסתם מתוך עניין, מתאים לכם שימותו גם משפעת וגם מקורונה וגם מרעב? כיצד משרתת את התפיסה ההומנית הטענה, שלפיה כל זמן שיש מיליוני ילדים הגוועים מרעב אין טעם לדבר על חצי מיליון מתים מקורונה? למעשה, הזלזול בחייהם של אחרים במקרה של מגפת קורונה נובע מאותו מקום שמפרנס את ההתעלמות ממות ילדים ברעב; את ייבוש מערכת הבריאות הגורמת למוות ממחלות נוספות; את אותו אסון הומני שהתחיל עוד הרבה לפני המגפה. כפי שטענתי גם בסופו של הסגר הקודם, כל הסכמה לפגיעה בקבוצת אוכלוסייה מסוימת בשם שלומה של קבוצה אחרת משרתת את השלטון. כל התעלמות מכך שתקצוב הולם יכול למנוע את כל הפגיעות ואין לכך כל קשר לשאלת הסגר, משרתת את השלטון. הסגר איום ופוגעני, אך הוא נגרם לא רק בגלל השלטון אלא בגלל מי שאפשרו לשלטון תירוץ להשתמש בו והתחמקות מכל מחויבות כלכלית לנפגעים ממנו.

חובה לומר בפה מלא – אנחנו לא נתניהו, אנחנו דואגים לחיי אנשים ושומרים על אמצעי הזהירות ונלחמים על הזכות לגב כלכלי וגב בריאותי. זהו המאבק הראשוני בכל דמוקרטיה שהיא

אכן, יש הטוענים כי ההתנהלות הבלתי אחראית ואף פוגענית של הציבור נובעת מהתנהלותו של השלטון ואובדן האמון בו, אך זהו רק חלק מהסיפור. מי מכם יעלה על דעתו לנמק ולהסכים לרצח בטענה, שהשלטון רוצח ילדים בהפגנות בעזה? או אולי סתם לירות בברכיהם של מי שמעצבנים אותנו כי כך נוהג השלטון? מי מכם יעלה על דעתו להסכים לאלימות נגד נשים בטענה, שהשלטון נוהג אלימות כלפיהן בהתנהלותו שלו? אם מי שיש לו מספיק כוח ועושר כדי לדאוג לעצמו ולבדיקות של כל הסובבים אותו מזלזל באמצעי הזהירות – האם עלינו לנהוג כמוהו? הרי אנו לא מוגנים כמוהו. והאם זה מה שאנחנו רוצים – להיות נתניהו? הרי כווולם יוצאים נגד שחיתות השלטון ונגד השימוש שלו במצוקה עקב המגיפה, מדוע אם כן לא קמה קריאה להתנהלות אזרחית שתהיה הפוכה מזו של השלטון? חובה לומר בפה מלא – אנחנו לא נתניהו, אנחנו דואגים לחיי אנשים ושומרים על אמצעי הזהירות ונלחמים על הזכות לגב כלכלי וגב בריאותי. זהו המאבק הראשוני בכל דמוקרטיה שהיא.

*

אסיים באותם ספרי מדע בדיוני. המציאות הזו שהתהפכה עלינו יכולה היתה לשמש מקור לשינוי בחשיבה הפוליטית והחברתית ולחיפוש כלים חדשים למחאה. אולם למען כך, כמו באותם סיפורים, צריך להכיר במציאות החדשה ולהבין שהכלים הישנים כבר אינם יכולים לשמש בה. הכאב הגדול ביותר שלי הוא, שדווקא תקופה איומה זו יכולה היתה לשמש התגייסות של א-נשים הרואים עצמם בעלי עמדה חברתית ופוליטית ליצירת מגמה גורפת של סולידריות ואחריות אזרחית. כואב שאפשר היה להילחם על הדמוקרטיה על ידי בניית חברה אזרחית שהנורמות המוסריות שלה שונות משל השלטון, כזו האומרת בפה מלא: אנחנו נילחם על חיי אחרים בלי קשר להבדלי גיל, מצב בריאותי או חיוניות למשק. עצוב שלא הצלחנו להבין, שדווקא התנהלות כזו ושמירה על אמצעי הזהירות הם הדרך הרדיקלית ביותר להילחם באידיאולוגיה של השלטון וביכולתו לנצל את המגפה והמצוקה לצרכיו.

הכרה זו במציאות החדשה צריכה היתה, לתחושתי, גם להביא להבנה שאין ברירה וצריך לחיות אחרת ולא לחלום על חזרה לימים הטובים שהיו (למי שהיו לו). לא להילחם, למשל, על פתיחת עסקים כי אולי נצליח להרוויח שוב (מי שהרוויח), אלא להילחם על מענק קבוע המאפשר קיום בכבוד לכולם; על הקפאת חובות; על מערכת בריאות מתפקדת ועוד תביעות שצריך היה לעצור ולחשוב עליהן. להביא להבנה שמי שחיו טוב יותר, אפילו יחסית, צריכים עתה לסבול אי נוחות (שאינה רעב של ממש, כמובן) למען הסובבים אותם. תחילתה בעטיית מסיכה ושמירת מרחק, אפילו אם זה לא נוח, והמשכה בהסכמה לאיכות חיים שתאפשר קיום לכולם גם בזמנים אלה.

חשוב לי להדגיש – איני פוטרת את השלטון מאחריותו. להפך, אני מציעה דרך שבה נוכל אנו לקחת לעצמנו את הכוח שנחמס על ידו. השלטון הוא שיצר מציאות שבה עלינו להקריב את אחינו ואחיותינו כדי לשרוד בעצמנו. להקריב את המורים כדי שילדינו לא יישארו בבית ויווצר פער לימודי; להקריב את עובדי הבריאות כדי שלא נגסוס ברחובות; להקריב את העובדים בעבודות הזבל כדי שנוכל להמשיך באורח חיינו הרגיל שלנו; להקריב את מי שבסיכון בריאותי כדי שלא ניפול אנו כלכלית; להקריב את מי שבסיכון חברתי וכלכלי – סיכון קיומי – כדי שלא תיגזל מאיתנו הזכות לחיות ברווחה. זוהי המציאות שיצר השלטון. ברגע שנראה אותה כמציאות היחידה האפשרית ונשקלל זכות אחת אל מול רעותה; ברגע שנעמוד אנחנו (כי לצערי זה קורה גם בקרב פעילי מחאה חברתית ידועים ומוערכים, לבטח בלא שהתכוונו לכך) ונחליט מי לחיים ומי למוות ונקבע את הקריטריונים לשקלול זה – ברגע זה ניצח השלטון ונעלמה הדמוקרטיה.

כשניסיונות השלטון לדכא את הזכות למחות ולדרוש שינוי פוגשים במחאה עצומה – דווקא היום חשוב לזכור שהמילה "דמוקרטיה" היא מושג מופשט שאי אפשר להיאבק עליו בלי לבחון את פרטיו, ובכלל זה זכויות כל מי שנגזלו מהם כוחם ומשאביהם על ידי ההגמוניה ששלטה וזו השלטת. לצד ההתגייסות הרחבה להפגנות אלה יש גם אי אמון רחב לא פחות מצדם של אלה שקולם לא נשמע או מגויס בעתות הצורך ונשכח אחר כך. ראיית הזכות להיות מוגן בעתות חירום כלכלית ובריאותית וראיית האחריות האישית של אחד ואחת היושבים במדינה זו הם חלק מהמאבק על דמוקרטיה של ממש. ואולי, אם יזעקו המפגינים, זכויות אלה ובכלל זה הדרישה לאמצעי זהירות (ויש לשמחתי דרישה כזו בחלק מהמקומות) וגינוי הנמנעים מהם, לצד הדרישה לגב כלכלי לנפגעים כולם – אולי יחזור חלק מהאמון שכרגע אינו קיים לגביהם ולגבי מחאתם. אולי, אבל שווה לנסות.

כולי תקווה שדברי לא ייתפסו כהאשמה שיש לענות עליה בתוקפנות (כפי שקורה לי כל הזמן). אינני מאשימה, אני רק מבקשת לקבל את האפשרות שההתנהלות עד כה הייתה טעות שחיזקה את השלטון ופגעה בתושבות המקום, מבלי לרצות בכך כמובן. שהייתה זו טעות שניתנת לתיקון. כולי תקווה שתצליחו לפחות לעצור ולהרהר לזמן מה בדברים אלה ואולי לקבל חלק מהם. וגם בכך דייני. אני עדיין מאמינה. כנראה שבשבילי המגפה מפחידה פחות מהאפשרות שאפסיק להאמין בכם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.