"אנחנו לא השכפ"ץ האנושי שלכם": כל הסיבות להדרת רגלינו מהמחאה

"אתם יכולים לצעוק ולהתפרע כמה שאתם רוצים, הרי זוהי התרבות שלכם, תרבות של צעקות. לא יעזור לכם, אם לא מוצא חן בעיניכם אז תלכו מכאן, אני אסגור את בית הספר. מחר בבוקר תיכנסו לכיתות ותעשו מה שאומרים לכם" (רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב-יפו, מודיע בשכונת התקווה על סגירת בית הספר "קדמה". מתוך "המאבק המזרחי בישראל", סמי שלום שטרית).

כאשר קראתי על התקווה החדשה של "המרכז-שמאל" הישראלי, רון חולדאי, נזכרתי במונולוג הזה שלו. הבשורה שלהם היא האסון שלנו, חשבתי לעצמי במרירות וחשתי גם בדידות מסוימת. הסביבה הפוליטית שלי, כולה כמעט, לבשה חג: רבות ורבים הוסיפו לתמונות הפרופיל שלהם את ה"לך" האופנתי וסיסמת "רק לא ביבי" המשיכה לנסוק, מבלי לבחול באלטרנטיבות שמסתמנות. אולם השיחות שקיימתי עם פעילים/ות, הבהירו לי די מהר שאני לא לבד בתחושה החזקה: "המרכז-שמאל" הישראלי שוב מתכנס סביב אותם ערכים ציוניים-אשכנזים, ערכים וסדר יום שרון חולדאי ואחרים הם ממייצגיהם המובהקים. כך, מעט מאד מקום יש במחאה לקבוצות מודרות ומדוכאות, בטח שלא לאמירות ולמסרים של פעילים/ות שצמחו בקהילות אלה, ופועלים/ות למענן.

זו לא הפרסונה, זו השיטה

"קודמיו של ביבי לא היו יותר טובים ולא מי שיחליף אותו," אומרת מהא אגברייה, פעילה פוליטית מאום אלפחם, "מבחינתי, כפלסטינית, מי שהיה לפניו ומי שיהיה אחריו, המועמדים כרגע – אין להם פחות דם על הידיים. זה לא משנה לי. זהו שיח פנים ישראלי-יהודי שאני לא מתחברת אליו." בדומה לה, גם עבד אבו שחאדה, פעיל חברתי וחבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, טוען שהציבור הערבי מזהה שהמחאה כלל לא מאתגרת את העליונות היהודית המוטמעת עמוק בממסד הישראלי: "בעיני החברה הערבית, נתניהו – בדומה לכל ראש ממשלה לפניו – שימר את הפריווילגיה הממסדית של מדינת היהודים ופועל באופן שיטתי כנגד האוכלוסייה הערבית. ככה שאם נתניהו מושחת או לא, זה פחות מעניין. מה שיותר מעניין הוא השאלות המהותיות שמסרבים להתמודד איתן: האם הקריאה לדמוקרטיה מכוונת לכלל האזרחים באופן שווה? האם כשמדברים על חלוקת משאבים, מתכוונים לכל האזרחים באופן שווה? כשהמפגינים קוראים להעמיד לדין את נתניהו בגין השחיתות שלו, האם יבקשו להעמידו לדין בעוון הפרת החוק הבינלאומי ופשעיו כנגד העם הפלסטיני?"

עמר אלע'בארי, מנהל תחום סיורים ותכנון שיבה בארגון "זוכרות", אומר שהמאבק נראה כעל דמוקטיה ליהודים בלבד, ולא למען דמוקרטיה אמתית, וכי דווקא אותו שמאל מדומיין עלול להיות מסוכן יותר לעם הפלסטיני: "גזענות, דיכוי ואסונות, מעשי טבח, נישול נגד הפלסטינים, כולל פלסטינים אזרחי ישראל, נעשו מאז 1948 ברובם על ידי ממשלות מפלגת העבודה והזרם שמכנה את עצמו 'שמאל-מרכז'. למרות זאת, ישראל הצליחה לשווק את עצמה כמדינת חוק, דמוקרטית ורודפת שלום. הגישה המתוחכמת של השמאל הציוני כלפי הפלסטינים מסוכנת יותר מזו של הימין. גם השמאל וגם הימין ינקטו בפרקטיקות קולניאליות ואלימות, אבל הזרם הציוני-ליברלי מצליח להסוות את המציאות ולייפות אותה, ואילו הזרם הימני יעשה זאת בצורה שקופה, בוטה ואף מגעילה ולא מתוחכמת."

גם במישור המעמדי פנים-יהודי, הטענות שעולות מפעילים/ות הן ביחס למבנה ולשיטה, חשוב יותר מאשר ביבי או לא ביבי, ולאופן שבו משטר הפריבילגיות ממשיך לפתוח דלתות לקבוצות מסוימות, ולהדיר אחרות. כן, גם לטובתם של המוחים עצמם.

ג'נט בלאי, משוררת וחברה בארגון קולאקטיבי.ת מסבירה: "המחאה אמורה לשרת אותי אבל היא רחוקה ממני מאוד. הזעקה שצובעת אותה היא פריווילגית עבורי – היא צועקת 'לא שחיתות' כשאני עדיין צועקת 'זכות לחיים!', היא צועקת 'לא ביבי' כשאני צועקת 'לא לאותם גברים לבנים' בשלטון. ובעיקר, היא מסריחה מניתוק. ניתוק מחוויות חיים של מאות אלפי אנשים עניים, נכים, שחורים וחומים, פלסטינים, להט"בקים, פריפריאליים שחווים דיכוי על ידי רבים מאותם מוחים."

אשת החינוך, יעל בן יפת, חברת מועצת העיר תל אביב יפו לשעבר ומנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית לשעבר, מנמקת את הסירוב להצטרף למחאה: "אני לא מרגישה חלק ממחאת בלפור בראש בראשונה בגלל שהמסרים הם שטחיים ומסתכמים ב'רק לא ביבי'. מה במקום השלטון הנוכחי? מדינה השואפת לחברה צודקת, לצמצום פערים וצדק חלוקתי או מדינה ניאוליברלית? בנוסף, כאשר אני רואה מה האלטרנטיבה המסתמנת, כאשר מנהיגי האופוזיציה מדברים על רק לא ש"ס וגם רק לא המשותפת, אנחנו נשארים שוב עם צמד האחים הלבנים לפיד ובנט כשליברמן ברקע. זה נראה לי שילוב קטלני. אני לא אלך באופן מודע למאבק למען אלטרנטיבה לבנה, ניאוליברלית וגזענית כלפי מזרחים. להפך: אני אאבק נגד ממשלה כזאת."

על ההגמוניה, על האליטה

אחת הקריאות השכיחות בהפגנות בלפור היא "לא אשקוט כי ארצי שינתה את פניה", ציטוט שמבטא את תחושות האדנות של חלק ניכר מהמפגינים. בהמשך לכך, נראה שמבחינת רבים מהם, וגם התקשורת המסקרת, הפרות של זכויות אדם ואלימות משטרה החלו ברגע שהמפגינים מבלפור נפגעו מהן. "זו מחאה שבטית בעיני, המובלת על ידי גנרלים וגברים לבנים, אלו ש'בנו את המדינה', מבחינתם", אומרת סיון תהל, אקטיביסטית, תחקירנית ורכזת שטח. "בכל במה ובכל פרסום אפשרי מתפארים ומתהדרים בדרגותיהם, ומשתמשים בהן בפליאה כאשר מקבלים יחס לא ראוי או אלים מהממסד. זה יחס שמזרחים, אתיופים וערבים מקבלים על בסיס יומי כבר עשרות שנים. ההפרדה הזאת, שמגיעה שוב ושוב מתוך המחאה מוכיחה כמה יש כאן חלוקה ברורה של שווים יותר ושווים פחות.  אמנם יש זרמים חדשים וצעירים וכולי תקווה ושמחה על ההתעוררות ושותפה לתחושה שצריך להחליף את השלטון, ושצריך לממש את זכויותינו הדמוקרטיות ולהתעורר, בוודאי במצב החירום הנוכחי. אבל אם זה אומר שהשיטה תישאר אותה שיטה, ואם הטון שמוביל את רוח המחאה הוא של אלו שהם חלק מאותה אליטה, אני מעדיפה לשמור את הכוחות, המלחמות והאכזבות שלי למחאות שצומחות מלמטה,  שמבקשות שינוי אמיתי וטיפול שורש."

בהקשר זה, העיתונאית נעמה ריבה ("הארץ") כתבה בעמוד הפייסבוק שלה כי אלימות המשטרה נגד מפגינים בתל אביב מסמלת את היום הקשה ביותר בישראל מאז שנולדה בשנת 1984. כנראה שריבה לא שמעה על אוקטובר 2000, שלומי אסולין, סלומון טקה ושיראל חבורה. "תכלס אין להם מושג מה זו אלימות משטרתית", אומרת אגברייה. "מדברים על האלימות הזו כאילו החלה עכשיו וזה כבר סימן של מחיקה של הדיכוי שלנו, שאין להם מושג לגבי מה אנחנו, וקבוצות אחרות, סבלנו מהמשטרה."

אורטל מוגוס, תסריטאית-יוצרת, שדרנית ב"אפריכאן" ועורכת באתר ynet טוענת שהמחאה למעשה משעתקת את יחסי הכוח בחברה הישראלית: "המחאה משתמשת בכלים שהיא לכאורה יוצאת כנגדם – שחיתות, פילוג ושיסוי, שבטיות – ובשם אותם ערכים נשגבים, היא מזכירה לכולנו מי בעלי הבית האמיתיים פה. מי בנות הטובות, איזו מחאה היא ראויה. בסופו של יום, מרגיש לי שיש רצון להיטיב עם בעלי הבית, המפגינים. לא לייצר שינוי עמוק ואמיתי.  כאילו אומרים לנו 'אנחנו בשעת מלחמה, אין מקום לדבר על גזענות ופטרונות'. אני לא רואה אפילו ניסיון לייצר אלטרנטיבה אלא רק לייצר טנטרום מאוד קולני ועל הדרך גם להתרעם על מי שלא לוקח חלק."

גם סיגל הרוש, דוברת הקשת הדמוקרטית המזרחית, מדברת על הדברים שהמחאה מעדיפה להשתיק: "מעורבותם הבולטת של הקיבוצים רק מחזקת את התחושה שהמאבק הוא לא באמת על דמוקרטיה אלא על שימור הכוח של ההגמוניה, ומכאן ניסיונות ההשתקה והמחיקה של שיח הזהויות. טענת הבלפוריסטים היא שזהו זמן למאחד ולא למפלג, ושיח הזהויות, כך אמרה לי נציגה של ארגון שמאל – מעייף. אני, אנחנו, המאבק שלנו – מעייפים אותה. שם הבנתי, שהשבר הוא כל כך גדול שאולי כבר עדיף שהכול יתפרק, כי אולי רק ככה משהו טוב יצמח."

פאדי ח'ורי, עו"ד לזכויות אדם ודוקטורנט בביה"ס למשפטים באוניברסיטת הארוורד, כתב בעמוד הפייסבוק שלו, כמו בהמשך לדברים לעיל, על השיח הסלקטיבי אשר מקדמת המחאה, ומשמעותו הפוליטית: "מסגור המאמץ והמאבק המתקיימים כרגע כמוכוונים כלפי 'החזרת הדמוקרטיה' במקום 'כינונה' מראה ביתר שאת את עומק הבועתיות שהשמאל והמרכז הציוניים חיים בה. זה מדגיש היעדר הפנמה של והכרה במופעי האלימות הישירה, המוסדית והתרבותית המופנית כלפי קבוצות שוליות במרחבים הפריפריאליים לשלהם. ויותר מכל, מהפרספקטיבה של הקבוצות השוליות, לרבות הפלסטינים, מדובר במאבק שאינו אלא על כוח ופריווילגיה ולא על צדק וזכויות."

המבט הלבן: בין פטרונות, אדנות וגזענות

מעניין להתעכב על התביעות וההנחות של המחאה כלפי הקבוצות הלא לבנות בארץ. בעוד שכלפי הציבור הפלסטיני נשמעת, כלאחר יד, הקריאה "למה שלא תצטרפו?", היחס ליוצאי אתיופיה הוא אדנותי ומתנשא. באשר למאבק המזרחי, נראה שמחאת העאסי חשפה את האופי המפא"יניקי-גזעני של רבים מקרב מחאת בלפור. כשפעילות מזרחיות הצטרפו להפגנות, הן נתקלו באלימות נגדן, מתוך המחאה.

"לשון השאלה: למה ערבים לא מצטרפים להפגנות, למה הערבים לא יוצאים להצביע וכד'. הלו מה אנחנו נראים לכם איזה מריונטות שהולכות לפי עדר?" כותבת ליסה חנניה, פעילה חברתית ביפו, "אנחנו, כמו העם שלכם, מגוונים מאוד, דעות שונות ומנוגדות אפשר למצוא בתוך משפחה גרעינית, ולא אנחנו לא מקשיבים למה שמנהיגים אומרים לנו באופן אוטומטי. ובמיוחד, אנחנו לא איזה כלי במשחק של מדינת היהודים – אז תפסיקו לשאול 'למה הערבים'.

אבו שחאדה מתייחס גם הוא לציפייה שיש בקרב המוחים מהציבור הערבי: "שאלה אחת שחוזרת על עצמה במיוחד כלפי נציגי ציבור ופעילים פלסטינים היא למה הציבור הערבי לא מצטרף או שאלה בנוסח צווי- תביאו את הערבים להצטרף. כמעין הסתכלות על נציגי הציבור בתור קבלני מפגינים שאמורים להתייצב לדגל בכדי להציל את הדמוקרטיה היהודית."

אגברייה מתארת את הריחוק והדחייה שמתעוררים בה לנוכח השאלה הזו: "הם מתפלאים למה הציבור הפלסטיני מדיר את רגליו מהמחאה. מפליא אותי שהם מצפים. אם הם מבינים דבר אחד או שניים הם צריכים לדעת שאנחנו מסתכלים מהצד, מה לנו ולזה. עצם הפליאה היא בעיני מתנשאת, לצפות ממני לעשות משהו- 'את שותפה'. לא, אני לא שותפה. אתם לא רואים מה עושים לנו פה? מה עושים לנו בגדה ובעזה? הם מנותקים מעצם הציפייה שלהם."

בשבוע האחרון נחשפו שני סרטונים של אמיר השכל, תת אלוף וטייס במיל' וממובילי המחאה בבלפור, אשר מטיח בשוטרים/ות ממוצא אתיופי כי "אני הבאתי את ההורים שלכם לארץ". גם סדי בן שטרית, דובר בולט נוסף של המחאה בתקשורת הארצית, פנה אליהם בשפה אדנותית, בלשון המעטה: "אחים אתיופים, אם עכשיו לא תצאו מהבית כנראה שאתם באמת עבדים… ואל תתפלאו ששוטרים רוצחים לכם את הילדים ואף אחד לא משלם על כך."

"קודם כל, הם אומרים 'אתם'," מציינת מוגוס. "'אתם' עדיין צריכים להרוויח את מקומכם פה, ואנחנו הלבנים קבענו אותו. אני נזכרת בהוגה האהובה עליי, מאיה אנג'לו שאמרה שכדי לייצר שינוי, צריך להתחיל מפירוק היסודות. 'אני לא רוצה להיכלל בחברה גזענית'. היא אומרת. ואני רוצה להגיד בקול חד וברור: מאדרפאקרז, אנחנו לא השכפ"ץ האנושי שלכם. הגיע הזמן שתתנהלו בענווה!"

אם אני, כפעיל מזרחי שמתנגד לממשלה הנוכחית, התלבטתי מדי פעם האם בכל זאת להצטרף למחאה, הרי שהתגובות מצד רבים בסביבת בלפור ביחס למחאת "משחררים את האסי" הבהירו לי שאני לא יכול לעמוד איתם באותו מקום. "גם היום, מרבית מגילוי הגזענות שחוטפים  משחררי האסי המופלאים מגיעות מחברי 'אין מצב' או ה'קריים מיניסטר'", אומרת תהל. "לדוגמא, בפוסט שיצא מהעמוד של 'קריים מיניסטר' לפני כמה שבועות, ונמחק לאחר כמה שעות, נכתב: 'עוזי משולם, נחל האסי – אותו המחולל, אותה המטרה, אותה ההונאה'".

כאשר קראתי את הפוסט של ה"קריים מינסטר"' חשבתי לעצמי: "באו לקלל ויצאו מברכים". איזה קרדיט הם נותנים לנתניהו על שני מאבקים כל כך חשובים. גם בן יפת מציינת את הבוז כלפי המאבק המזרחי כנקודת שבר מול המחאה: "בתור מישהי שמעורבת במידה כזאת או אחרת במאבק לשחרור האסי, בעיקר בניטור איומים וגזענות כלפי המוחים וכלפי מזרחים שמופגנת באופן בוטה על ידי תומכי ניר דוד, ברוב מוחלט של האמירות הקשות והגזעניות, בדיקה קצרה של פרופיל הגזען או הגזענית הראה כי מדובר בבלפוריסט. יש משהו בלהט של 'רק לא ביבי' שמשום מה יושב בול על הלהט להגדיר את פעילי האסי כערסים ופרחות."

הרוש יצאה ביום שבת להפגין, אבל המסר שהיא הביאה איתה למחאה, "לשחרר את העאסי", זכה לתגובה אלימה מצד המוחים עצמם. היא מספרת: "לא רציתי לעמוד לצד אנשים האוחזים בקצהו האחד של המקל בזעקות הגעוואלד על אובדן הדמוקרטיה, ובקצהו השני בגזענות איומה כלפי נערים מזרחים מבית שאן, שמנהלים מבחינתי מאבק מופתי. לצערי כבר שהחלטתי להצטרף עם הקול שלי, נתקלתי באלימות ובגזענות. כשהגעתי לכיכר הבימה ביום שבת האחרון, יחד עם עוד חברה, כנציגה של מאבק על שוויון – דחפו אותנו, תלשו ממני את השלט לשחרור העאסי שהחזקתי, סימנו לנו אצבע משולשת ואמרו לנו בשפה בוטה וגידופים שאנחנו 'טפילים פוליטיים' ולא שייכות לשם. ההתנהגות הזו מבהירה לי בדיוק למה ציבור מזרחי לא מוצא את עצמו בזירות האלה."

כנראה שיהיו מי שיסמנו את הדברים לעיל כעוד מופע של בדלנות וטהרנות פוליטית. אינספור פעמים שמעתי את המשפט "תבוא ותגיד במחאה את מה שיש לך לומר". אבל נכון לעכשיו, הציבור הפלסטיני אזרחי ישראל, מזרחים/ות ויוצאי/ות אתיופיה, ממש לא בעניין של המחאה. חשוב לומר למי שעדיין לא הפנימו: בלי הקבוצות האלה, לא יכול להיות צדק בישראל, ובטח שאי אפשר לאתגר באופן משמעותי את שלטון הימין. הפעילים/ות לעיל, כמוני, לא יפנו עורף לקהילות שלהם/ן ויילכו להפגנות שפעם אחר פעם מדירות את הדרישות שלהן לצדק. על כן, לא נותר אלא לשוב ולקרוא, בפעם המי יודע כמה: או שהעוגה תהיה לכולם או שפשוט לא תהיה עוגה.