התעמולה של בן-גוריון נחתה הישר לתוך הספר הזה

ספרו החדש של ההיסטוריון אדם רז, ״ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות״, עוסק בתופעה שכל בן אנוש צריך להזדעזע ממנה, אולם הוא נכתב מפרספקטיבה ציונית וממשיך מסורת מפוארת של הסרת אחריות ריבונית מעוולות המלחמה
רונה סלע

הספר ״ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות״ מאת אדם רז (כרמל) מרחיב את המחקר הקיים בתופעת הביזה ולקיחת השלל הנרחבת שהתרחשה במלחמה, ובכך חשיבותו. שמו של הספר מבהיר כי הדיון מתרחש בתוך פרספקטיבה ציונית – מלחמת "העצמאות" ולא הנכבה או מלחמת 1948. זאת, אף שברור כי הן ביזה בידי יחידים והן לקיחת שלל בידי כוחות מאורגנים – שני דפוסי פעולה שונים הנדונים בספר תחת הכותרת המאחידה "ביזה" – היוו חלק משמעותי בנכבה הפלסטינית, כמו גם טיהור אתני; הרס, השחתה ושריפה של רכוש ותוצרת חקלאית; רצח, אונס והרג בעלי חיים; הפקעת והלאמת בתים ואדמות. גם השימוש בתואר "הרכוש הערבי" ולא "הרכוש הפלסטיני" מחזק מגמה זו. האנתרופולוג והעיתונאי דני רבינוביץ הראה כבר לפני זמן רב, כי השימוש הנרחב בציבוריות הישראלית בתואר "ערבי" לתיאור האוכלוסייה הפלסטינית בת הארץ משקף יחסי כוח, והוא חלק מאסטרטגית מחיקה דכאנית של קבוצה דומיננטית כנגד קבוצת מיעוט המבקשת, בין השאר, לנתק את הקשר של הפלסטיני לאדמתו/ארצו.

ספרו של רז בנוי משני חלקים. הראשון היסטורי ומייחד מקום רב לתיאור מפורט ומדוקדק של השתלשלות הביזה בערים מרכזיות (כמו ירושלים, טבריא או עאכא). הוא גדוש בציטוטים, מראי מקום, מקרים ושמות ובכך כוחו. אם מתעלמים מההטיה שמחולל שמו של הספר, החלק הראשון מעמיד את הצופה מול מימדיה המפלצתיים של התופעה. כל בן אנוש צריך להזדעזע מן המתואר, במיוחד כשהדבר נעשה רגע לאחר סיום השואה וביזה/לקיחת שלל של אוצרות ורכוש מבתים וממוסדות יהודיים. חלקו השני של הספר עוסק בנושא מנקודת ראות סוציו-פוליטית שעיצבה את פני החברה הישראלית והשתלבה במדיניות הבן-גוריונית.

הספר מתעלם מביזה ומלקיחת שלל מאורגנת של אוצרות תרבות ורוח פלסטיניים, ארכיונים וייצוגים חזותיים, שהיו חלק משמעותי במחיקה ההיסטורית והתרבותית שהתרחשה בנכבה, ביניהם למשל של הספריות הפלסטיניות – כפי שהראה גיש עמית בספרו ״אקס ליבריס״, ועבודתו המונומנטלית זכתה אצל רז לשני אזכורים שוליים; ובני ברונר בסרטו "שוד הספרים הגדול". למען הגילוי הנאות, אומר כי החל משנת 2000 חשפתי מספר ארכיונים ואוספי צילום שנבזזו ב-1948, של צלמים כמו ח'ליל רסאס (ריסס) וח'ליל רעד (ראאד), וכן בהמשך ארכיונים נוספים כמו זה של קרימה עבוד, וארכיונים ואוצרות תרבות שנלקחו שלל לאורך המאה העשרים וכפופים למערכת ניהול דכאנית בארכיונים הישראליים.¹ גם תום שגב, הראשון שעסק בהרחבה בנושא בשנות השמונים, מוזכר בהערת שוליים שולית, ואילו שירין סקאלי (Seikaly), שדנה בתופעת הביזה בחיפה מן הפרספקטיבה הפלסטינית המשפחתית, עדויות של פלסטינים (גם בארכיונים הישראליים)² ומחקרים נוספים כמו של נור מסאלחה (Masalha) – אלה נעדרים מן הספר, המציג עצמו כמחקר חלוצי. חלוציותו אולי היא בכך שהוא נכתב מפרספקטיבה ציונית וממשיך מסורת מפוארת של מחיקה משיקולים פוליטיים.

החוק הבינלאומי מבדיל בין ביזה על ידי יחידים כגון אזרחים או חיילים למטרות אישיות ולמען אתנן פרטי לבין שלל/תפיסה על-ידי כוחות מאורגנים, למרות שאלה וגם אלה נלקחים מיחידים ומוסדות ציבוריים. אולם רז אינו מבדיל מהותית בין תפיסה בכוח של כוחות מאורגנים רשמיים-צבאיים, יישוביים, ריבוניים או כאלה שעבדו עבור הריבון למטרה קיבוציות או מדינתיות, לבין ביזה בידי אנשים פרטיים למטרות אישיות. הוא אמנם מבחין בין ביזה "אישית" ל"ביזה קולקטיבית" (220) או "ציבורית" (230),³ אך דן בהן בצורה מאחידה ומסיק לגביהן מסקנות כאילו המדובר באקטים דומה, בעלי השלכות והיבטים שקולים. הוא לא בוחן את מטרותיהן ומאפייניהן השונים ולא מבחין או מבדיל לשונית, מהותית ומשפטית ביניהן. מאחר והם אינם רק סמן לשוני, הדבר מוביל את רז להסקת מסקנות מוטה, הסותרת במקרים רבים את המתואר בספר.

הדבר גם מוליד התייחסות מטעה ביחס לשאלת האחריות והמוסר שבה אדון כאן, הקשורה גם לסוגיית התיוג, אשר "אינה מצטמצמת למשמעויות הדקדוקיות או התחביריות של מושג זה או אחר. השאלה המפציעה מתוך הערפל הסמנטי שמאפיין את הכתיבה אודות הפלסטינים אזרחי ישראל היא מהותית, ונוגעת בעצב חי וחשוף. הפואטיקה של הייצוג קשורה לפוליטיקה של הייצוג… הינה פוליטית ונובע[ו]ת מיחסי־הכוח במציאות ומשעתקות אותם בעת ובעונה אחת״ (רבינוביץ 1993, 141).

אברהם ורד, "פעולת תגמול, מבצע שומרון, צנחנים אוספים מסמכים בקלקיליה" ליל ה-10-11 באוקטובר, 1956. צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון (מתוך הספר "לעיון הציבור, תצלומי פלסטיניים בארכיונים הצבאיים בישראל")

לפי רז, הן "הביזה האישית" והן "הביזה הקולקטיבית" היו "אקט אישי, בחירה בפעולה שאדם עשה" (297-298) ואילו ההשתלטות המדינתית על רכוש פלסטיני הייתה "רק" (מרכאות שלי, ר״ס) על נכסי הדלא ניידי באמצעות חוקים ותקנות, למשל "חוק נכסי נפקדים" (שם) שהכשיר בדיעבד את הגזל. כלומר האחריות הריבונית מצטמצמת, לדידו, להפקעת בתים ואדמות והיא הייתה החלטה פוליטית ו"פעולה חד-פעמית של ריבון" (שם) שאותה הוא מקיים באמצעות כוח צבאי, שיטור, מדיניות חוץ וכדומה. הוחלט עליה במוסדות המוסמכים והיא לא נתפסה כעבירה. לעומתה הביזה -הן של יחידים והן של גופים רשמיים וקיבוציים/ציבוריים נתפסה כעבירה או כפשע של יחיד, וגם כשהיא הייתה מאורגנת היא "הייתה אין-ספור פעולות לא מתואמות של בוזזים אינדיבידואלים שאין ביניהם קשר" (שם). וגם "הבוזזים היו הציבור היהודי הרב (כפרטים), לא ריבון" (22). אנסה לבחון טענה זו.

ראשית, אמירה זו סותרת את התיאור בספר עצמו ובו לקיחת שלל מאסיבית בידי גופים מדינתיים, צבאיים, אך גם יישוביים כמו נהלל או גופים שעבדו בעבור הממסד. באחד המקרים המתוארים בספר, סולל בונה זרוע כלכלית-מוסדית, לוקח שלל ציוד בנמל חיפה. עזרא דנין, הממונה על הרכוש "הנטוש" (טרמינולוגיה ציונית מטשטשת), משקיף מלמעלה על מעשי הביזה ולקיחת השלל יחד עם בן-גוריון, והאחרון אומר לו "ואם רכוש זה ייפול לידיים פרטיות – אתה תהיה יותר מאושר? לכל הפחות זה לא שוד פרטי" (46). רז גם מראה כי יישובים רבים בגליל עסקו בשוד, "שליחות מיוחדת מטעם שר הביטחון" (200-201); וכי ניב דוד, קצין המודיעין של חטיבת הנגב, טען כי "ביזה ציבורית (…) למטרות תקומת הציונות או הגשמת הציונות, זה מותר" (230). לדידו, "הביזה לא נעשתה מלמעלה, מתוקף הוראה פוליטית" (21) וכל הדוגמאות של החלטות פיקודיות ושל בעלי-תפקידים ציבוריים/מדינתיים (או קדם-מדינתיים) אינן אלא "אקט אישי", "אינדיבידואלי", פשע באחריות הבוזז.

"ממשלת ישראל, תביעות של ערבים בקשר לרכוש", משרד המיעוטים, 5.9.1948

בהסקת המסקנות רז משכתב, אם כך, את העמדה הבן-גוריונית שאינה לוקחת אחריות ריבונית על המעשים ומאשים את האנשים-הפרטים הבודדים (מזכיר לנו משהו מימינו אנו?). הניסיון לצייר את לקיחות השלל המארגנות כפעולות פשע אישיות של אנשים "רגילים", "נורמטיביים" (312) מקטינות את האחריות השלטונית הישירה לעוולות ולמעשי הפשע, אף כי האחריות הריבונית זועקת מבין דפי הספר. לטענתי, גם אם הממשלה לא החליטה רשמית על מעשי השוד, בעלי תפקידים רשמיים כמו מפקדי צבא, מנהלי מוסדות רשמיים או גופים שעבדו עבורם, או בעלי תפקידים יישוביים רבים לקחו החלטות לקחת שלל הלכה למעשה. המדינה מצידה אף מיעטה בהגשת כתבי אישום והעמדה לדין של בוזזים-יחידים ביחס למצב בשטח.

הניסיון לצייר את לקיחות השלל המארגנות כפעולות פשע אינדיבידואליות, מקטינות את האחריות השלטונית הישירה לעוולות ולמעשי הפשע

בן-גוריון אפשר את לקיחת השלל המאורגנת על-ידי הצבא כגוף מדינתי ועל-ידי גופים ציבוריים/-רשמיים במניפולציות, הקים גופים ריבוניים ללקיחת שלל וטיפול בנכסים הפלסטיניים שנלקחו, סיכל את עבודת המשרד לענייני המיעוטים שהיה אמור לפקח על פעולת הצבא, עצם עין ולא מנע ביזה של יחידים. הוא התעלם מהתראות וביקורת שהשמיעו שרים, פקידים, קצינים, אנשי רוח, התנועות המיישבות והתעלם מרבים שהתריעו והאשימו אותו אישית בנעשה (261). הניסיון לצייר את לקיחות השלל המארגנות כפעולות פשע אינדיבידואליות, מקטינות את האחריות השלטונית הישירה לעוולות ולמעשי הפשע. אלה הן מסקנות שמטאטאות, מוחקות ומסירות את האחריות הריבונית או של גופים רשמיים קדם-מדינתיים לפשעים המתוארים. התעמולה של בן-גוריון שרדה שבעה עשורים ונחתה הישר לתוך ספרו של רז ללא בחינה ביקורתית.

שנית, רז אף מראה כי בפעולות הביזה של יחידים ושל "קבוצות", נעשה שימוש ריבוני למניעת חזרת הפלסטינים (249-250). מבחינת הבוזז, "חזרת התושבים הערבים לעירם השדודה הייתה מחייבת אותו להחזיר רכוש שבזז, להסתירו או להעלימו" והריבון ניצל עובדה זו. כלומר, "האינטרס האישי הפרקטיקולרי, התחבר לקו פוליטי" (300). כך, רז מצד אחד מראה כי השלטון עשה שימוש מדיני/פוליטי מניפולטיבי ב"ביזה" תוך חתירה לריקון הארץ מיושביה הערביים (293) ומצד שני טוען כי האחריות היא של האזרחים שהפכו "לשותפים פסיביים" (שם) של הקו השלטוני. פליק-פלאק אידיאולוגי מרשים.

שלישית, אני טוענת כי הביזה האישית באה בעקבות זו המאורגנת וכי לקיחת השלל המוסדית התוותה דרך שהשפיעה על הציבור. לריבון אחריות על ביזת היחידים גם מעצם הטבעת דפוס הפעולה, אזרחים חיקו את הקודים הפסולים של שוד שלטוני מאורגן של רכוש. למשל, רות לוביץ מהמפלגה הקומוניסטית ביפו כתבה במאי 1948: "בביזה [טעות, כאמור] שלחו יד לראשונה לא ההמון הפשוט מהרחוב. לכתחילה היה זה אצ"ל. במשך ימים שלמים זרמו מכוניות מלאות סחורות מכיוון יפו ויש שמכוניות העבירו סחורה מוחרמת, מטעם ההגנה- דברים הכרחיים למאמץ המלחמתי שלנו… רק אחר כך בא ההמון והיוזמה הפרטית. אם אין בולמים תופעה זו מראשיתה, שוב לא יועילו כל הסברים וקריאות" (220).

כן מתעלם הספר מכך שלקיחת שלל מוקדמת לזו ב-1948 לצרכים מודיעיניים סללה אף היא את דפוסי הפעולה שהתעצבו בהמשך וכי חומרים של ארגונים שונים נלקחו שלל בצורה יזומה על-ידי מקורות מודיעיניים. כך למשל, מצאתי לפחות שלושה ארגונים, שניים בחיפא ואחד בע'זה, שמקורות יהודיים עקבו אחריהם באדיקות באמצע שנות הארבעים. וראו זה פלא, לאחר מכן ובמהלך המלחמה אותם כוחות יהודיים הלכו בצורה יזומה לכתובות הספציפיות של הארגונים, לקחו אותם שלל וכיום הם מוחזקים בישראל. כל אלה נעלמו מעיניו של רז.

רביעית, בן-גוריון אף ראה בביזה הפרטית רכוש מדינתי. הוא אמנם גינה אותה פה ושם, אך לא הוטרד מאיסור הביזה על-ידי החוק הבינלאומי ולא פעל נחרצות לסכלה. הדאיג אותו מי ייהנה ממנה. במכתב מה-15.6.1948, הוא כתב: "יחידת הראל שירדו אתמול מירושלים הובילו בכלי רכב שלל שבזזו בירושלים: מקררים, מרבדים, רהיטים ועוד. עליך לפנות עליהם בשם המטה שיגישו מיד רשימה של פריטים של השלל שלקחו והביאו והיכן הוא נמצא – כי השלל שייך לצבא (למדינה) ולא לחיילים הבודדים או לחטיבות. נדרשת פעולה מהירה נמרצת" (ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון 109-6127/1949). כדי להבטיח שפריטי השלל יגיעו לידיים מדינתיות, ולא פרטיות, אף הנהיגו מערך של תשלום שלמונים לבוזזים (שגב 1984, 83). יתרה מכך, בן-גוריון בעצמו מבהיר כאן כי מעשי השוד הצבאיים שנעשו הם מדינתיים (אם למישהו היה ספק בכך). השלטון אף עקב ותיעד את הביזה והשלל. כמו במשטרים אפלים אחרים, קיימות רשימות מסדרות המתעדות מה נלקח, מהיכן נלקח ומה הערך של מה שנלקח. ביורוקרטיה ריבונית לתיעוד פשע.

מכתב של דוד בן-גוריון, 15.6.1948

אסכם ואומר כי בעוד הנושא של ביזה/שלל של אוצרות, רכוש ונכסי תרבות יהודיים בתקופת השואה לא יורד מסדר היום הציבורי בישראל, סוגיית ביזת ולקיחת שלל של האוצרות הפלסטיניים הושתקה עד לפני עשרים שנה. כמו שישראל דורשת פיצוי כנגד האוצרות שנלקחו בשואה וכמו שיהודים קיבלו פיצוי על פשעי הנאצים, כך ראוי שהרכוש הפלסטיני ופיצוי כנגד הפשעים שבוצעו כנגד הפלסטינים יעלו לסדר היום. כן ראוי שישראל תפתח את האוצרות הפלסטיניים המוסתרים בארכיונים הישראליים ושהם יושבו לבעליהם. רז מסביר לקוראיו כי ההיסטוריון, בראותו ראיות סותרות, יכול לבכר עלילה "אחת על השנייה. ואולם החובה עליו להסביר לנו מדוע ביכר עדות אחת על רעותה" (278). הוא גם מציין בהערת שוליים כי הוא "חולק על הטון הכללי אצל גיש עמית בדיונו על גורל הספרים הערבים" (71). אומר כי הוא חולק, ככל הנראה, על הטון הביקורתי שעמית נוקט, בעוד הוא מסתופף בחיקה החמים של הציונות. אלא שרז לא רואה את הסתירות והכשלים הצצים בין דפי הספר ואינו מבהיר אותם. הוא מקטין או מתנער כמו בן-גוריון מהאחריות הריבונית על רבדיה הרבים המתוארים בספר, בעוד הראיות לכך ממלאות את דפיו – לא רק של שוד האדמות אלא גם של גזל הרכוש הפרטי והציבורי, הארכיונים ואוצרות התרבות והרוח.

*

¹ סלע 2000, 2009, 2010, سيلع 2018.
Sela 2000b, 2013, 2107, 2017 (2018), 2017b, 2018, 2018b, 2019.
² למשל לאחר הטבח בדיר יאסין של נערה פלסטינית שהועמדה עם נשים נוספות בשמש הקופחת שעות רבות, קרעו את בגדיהן,
גנבו את העגילים והטבעות שהיו להן ואף צילמו אותן בעירומן (הארכיון לתולדות ההגנה 105/71, 710). לגבי התצלומים, ייתכן
כי הם אלה שכבר שנים רבות מצונזרים בארכיונים הישראליים, בגץ חושש "מהאפקט החזותי" שלהם (בגץ 07/10343, 3.5.2010)
וועדה בראשות איילת שקד, שרת המשפטים הקודמת ב-11.9.2016, האריכה שוב את תקופת ההגבלה (תכתובת עם יעקב
לזוביק, גנז המדינה הקודם, 25.9.2016). سيلع 2018 Sela 2017 (2018), 209.
³ שההגדרה המשפטית שלה היא שלל.

 

ביבליוגרפיה

סלע, רונה, 2000. צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים, מוזיאון הרצליה לאמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד.

סלע, רונה. 2009. לעיון הציבור, תצלומי פלסטינים בארכיונים הצבאיים בישראל. תל-אביב: מנשר לאמנות והלנה.

סלע, רונה. 2010. ח'ליל ראאד (רעד), תצלומים 1948-1891. תל-אביב: מוזיאון גוטמן לאמנות, והלנה.

עמית, גיש. 2007. "למכור את הספרים לזוכים במכרז לקניית פסולת"‏ . מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית 12: 52-41.

עמית, גיש. 2014. אקס ליבריס : היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים. ירושלים : מכון ון-ליר; תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רבינוביץ, דני. 1993. "נוסטלגיה מזרחית: איך הפכו הפלסטינים ל"ערביי ישראל". תיאוריה וביקורת 4: 151-141.

שגב,תום. 1984. 1949- הישראלים הראשונים. ירושלים: דומינו.

سيلع, رونة. 2018. لمعاينة الجمهور, حكاية صور فلسطينية "معتقلة" في الأرشيفات العسكرية الإسرائيلية. رام الله‎: مدار.

Masalha, Nur,2012. The Palestine Nakba. London and New York: Zed Books.

Sela, Rona. 2000b. "In the Eyes of the Beholder – Aspects of Early Palestinian Photography," translated from Photography in Palestine in the 1930s and 1940s. Tel-Aviv: Hakibuz Hameuchad Publishing House.

Sela, Rona. 2013. ‘The Archive of Horror." IBRAAZ 0006, November 6. http://www.ibraaz.org/platforms/6/responses/141.

Sela, Rona (director). 2017. Looted and Hidden – Palestinians in Military Archives in Israel. https://vimeo.com/213851191.

Sela, Rona. (2017) 2018. "Genealogy of Colonial Plunder and Erasure". Social Semiotics 28, no. 2: 201-229. Published online 3 March 2017.

Sela, Rona. 2017b. "Seized in Beirut – The Plundered Archives of the Palestinian Cinema Institution." Anthropology of The Middle East 12, no.2: 83-114.

Sela, Rona. 2018. "Palestinian Materials, Images and Archives held by Israel". Research Paper. Swisspeace. https://www.academia.edu/37625043/Palestinian_Materials_Images_and_Archives_held_by_Israel.

Sela, Rona. 2018b. "Ali Za‘arur: Early Palestinian Photojournalism, the Archive of Occupation and the Return of Palestinian Material to Their Owners". Jerusalem Quarterly 74: 48-56.

Sela, Rona. 2019. "'Imprisoned Photographs'-The Looted Archive of Photo Rissas (Rassas)—Ibrahim and Chalil (Khalil) Rissas". Intermédialités 32 (Concealing).

Seikaly, Sherene. 2018. "How I Met My Great-Grandfather: Archives and the Writing of History." Comparative Studies of South Asia, Africa and the Middle East 38: 6-20.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.