זו לא "הסוגיה הפלסטינית"

בעיצומה של "המלחמה על הבית" העזו פעילות אמיצות להציב בכיכר רבין כתובת חתרנית בשאלה שחייבת להטריד את כולנו. כדאי להתעמק במסר שהעבירו, שאינו חף מבעיות
סיון טל

בכיכר רבין יצרה לפני כשבוע קבוצת פעילות כתובת ענק: דמוקרטיה או כיבוש. המסר שהעבירו הפעילות וצוטט בפוסטים רבים היה: "לא ניתן לסוגיה הפלסטינית שוב להידחק הצידה. לעולם לא נהיה דמוקרטיה כל עוד אין עצמאות וצדק לעם הפלסטיני וכל עוד אנחנו כופים שלטון צבאי בשטחים הכבושים. זה או דמוקרטיה או כיבוש".

הדף הפופולרי "מחזקים" העלה סרטון קצר של המיצג בצרוף המסר הנ"ל. הווידאו קיבל את מספר הלייקים הקטן ביותר מבין הסרטונים שהועלו בדף עד כה, והיו רבים. כנראה שהעוקבים של "מחזקים", שידועים בסלידתם מכל דבר שנודף ממנו ריח של ערבים וחורג מהקו הלאומי של דוד בן גוריון וממשיכי דרכו, ראו בכך מסר קיצוני ומפלג שמסית את המחאה נגד נתניהו מהעיקר – שהוא להחליף את נתניהו באיש אחר (גרוע ככל שיהיה).

מתוך הערכה גדולה לפעילות ולמעשה החתרני של ציון הכיבוש כאשר "המלחמה על הבית" בעיצומה, אני רוצה להתעכב לרגע על המסר שהעבירו הפעילות.

ראשית, מסגור הכיבוש כ"הסוגיה הפלסטינית" העלה בי את האסוציאציה של "שאלת היהודים" באירופה האנטישמית ובגרמניה הנאצית. שם עסקו בסוגיה היהודית, וכאן עוסקים בסוגיה הפלסטינית. באירופה הכירו בדיעבד בכך שהבעיה לא הייתה היהודים אלא הגזענות ושנאת היהודים. כאן ההכרה הזאת עדיין נראית רחוקה מאוד.

וזה מוביל אותי לביטוי השני הבעייתי במסר: "השטחים הכבושים". חיבור הביטוי לשלטון הצבאי מבהיר כי הכוונה לשטחי הגדה המערבית שנכבשו ב-1967. ראשית, יש כאן השמטה של רצועת עזה. אמנם בעזה אין "שלטון צבאי" כמו "בשטחים הכבושים", אך המצב שם מערער לא פחות את התפיסה של מדינה דמוקרטית. מצור ויצירת תנאים של אסון הומניטרי גרועים אף יותר לאוכלוסייה הכבושה מאשר משטר צבאי, אם כי הם מקטינים מאוד את הפגיעה באוכלוסייה הכובשת. כמה קל לשכוח שישראל היא הריבון בעזה והיא האחראית למצב תושביה. הדוגמה הכי מובהקת לשילוב המופלא שעושים הישראלים בין דמוקרטיה למצור על עזה היה אותו יום שבמהלכו הרגו כוחותינו 52 מפגינים על הגדר ובערב חגגו המונים בתל אביב עם נטע ברזילי את זכייתה באירוויזיון.

אך זו הטעות הקטנה יותר. הטעות הגדולה היא המסגור של "השטחים הכבושים" כשטחים שנכבשו ב-1967. יש כאן התעלמות מכך שרוב הארץ נכבשה ב-1948. אז היה הכיבוש הגדול, שלווה בטיהור אתני. אש"פ – הארגון לשחרור פלסטין שישראל הכירה בו כנציג העם הפלסטיני – הוקם לפני 1967. ב-67 היה כיבוש נוסף, שהיה המשך ישיר של כיבוש 48. הממשל הצבאי על הפלסטינים בשטחי 48 אמנם בוטל ב-1966, אך הדמוקרטיה היהודית של ישראל מפלה אותם קשות באופן מובנה, בחקיקה ובמדיניות, מאז קום המדינה ועד היום. פליטי 48 מעולם לא הורשו לשוב לארצם, ומעולם גם לא פוצו על ידי המדינה שגירשה אותם. זה כולל גם את "העקורים הפנימיים" – פלסטינים אזרחי ישראל רבים שגורשו מכפריהם שהוחרבו ואדמותיהם שהולאמו, ומצאו מפלט בערים פלסטיניות שלא הוכחדו על ידי הכובשים.

בכל הארץ משטר אפרטהייד לא דמוקרטי מפעיל חוקים שונים על אוכלוסיות שונות על-פי שיוכן הדתי והאתני

ישראל נוהגת להציג את שטחי 67 כ"שטחים שבמחלוקת", אולם השטחים היחידים שאפשר לומר באובייקטיביות כי הם שנויים במחלוקת הם כמחצית הארץ שהוקצתה למדינה הציונית בתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947. על אלה יש מחלוקת משום שישראל לא כיבדה את החלטת האו"ם, שלפיה לא ייאלצו התושבים הפלסטינים בשטח המדינה הציונית להתפנות והם יוכלו להיות אזרחים שווי זכויות בה. על יתר השטחים – גם אלה שנכבשו ב-48 וגם אלה שנכבשו ב-67 – אין כל מקום למחלוקת. אלה שטחים כבושים. המשטר בכל הארץ הוא משטר אפרטהייד לא דמוקרטי המכיל חוקים שונים על אוכלוסיות שונות על-פי שיוכן הדתי והאתני.

הסוגיה, אם כן, אינה פלסטינית. על מתנגדי הכיבוש ושוחרי הדמוקרטיה והשוויון להתמודד עם הסוגיה הציונית. הפלסטינים אינם הבעיה. הם חסרי המזל שהבעיה הזאת נפלה על הראש שלהם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. לוני

    בהצלחה בשכנוע הציבור בצורך בשינוי פוליטי עם הסיסמא "הכיבוש התחיל ב 1948".
    אם סתם רצית להיראות ולהישמע "רדיקלית", הצלחת. מה הלאה ?

  2. ליכודניק

    שתי שאלות עוזרות לי להבחין בין דמוקרטים למרקסיסטים-בשקל שבטוחים, בלי איזו תורת ערך, שכוח צריך לעבור מהחזק לחלש:

    א. האם דמוקרטיה יכולה להילחם? ומה מוצר במלחמה כזו? מלחמה טוטאלית, רחבה, ממושכת, נגד עם או קבוצה שלמים.

    ב. האם קבוצה יכולה *לאבד* זכויות דמוקרטיות? האם יש התנהגות כלשהיא של מיעוט שמצדיקה הגבלות תנועה? הגבלות עיסוק? הגבלות הגירה?

  3. שמרן בעל כורחו.

    הסוגיה הציונית היא הבעיה, כלומר הציונות היא הבעיה, ואיך נפתור את הבעיה? נפרק את המדינה הציונית ונקים משהו חדש, מהו? לא ברור, דו- לאומית, כל אזרחיה, אולי המדינה תפרד מאזרחיה לטובת השממה, וכל אחד יחזור למדינת המוצא שלו, איפה שזה לא יהיה, ובהצלחה לכולנו.

  4. איתי

    כלומר הכותבת פשוט לא מקבלת את זכותה של ישראל להתקיים. מעניין מדוע השמאל נהיה מועדון חברים שיכול למלא בית קפה תל אביבי במקסימום…