זום בשש בערב? תרומה לתקרת הזכוכית

אירועי הזום משגשגים, אך קביעתם לשעות שהן שיאן של "העבודות השקופות" במרחב הביתי מגבירות את אי השוויון המגדרי באקדמיה
אפרת הרצברג-דרוקר

העיסוק בסוגיית השוויון המגדרי באקדמיה הישראלית גובר בעת האחרונה. 59.5% מהסטודנטים שלמדו בשנת תשע"ט במוסדות האקדמיים בישראל היו נשים, והן היו רוב בכל התארים[1]. עם זאת, מעטות מצליחות להיכנס למשרות סגל בכיר וככל שבוחנים את ההרכב המגדרי בדרגות הגבוהות מוצאים בהן מיעוט של נשים[2]. מוסדות ההשכלה הגבוהה פועלים לצמצום פערים אלה ולאחרונה אף התבשרנו כי המועצה להשכלה גבוהה יצאה בתכנית לעידוד המוסדות לצמצום אי השוויון המגדרי בקרב הסגל האקדמי הבכיר.

בחינת החסמים העלתה למשל את שלב השתלמות הבתר-דוקטורט מחוץ לישראל כחסם מבני משמעותי עבור נשים שמגיעות לשלב הפוסט דוקטורט בגיל מבוגר, ברובן כבר עם משפחה וילדים, ומתקשות לעקור את המשפחה לשנתיים בחו״ל. על מנת להסיר את החסם, החלה המועצה להשכלה גבוהה לבחון דרכים שונות לעידוד נשים, בין היתר באמצעות תמיכה כלכלית, לצאת להשתלמות מעבר לים. בעוד שנדרשת השקעה של משאבים להסרת חסמים אלה, כדאי לתת את הדעת לאחת הדרכים הנפוצות שבאמצעותה מתרחב אי השוויון המגדרי באקדמיה הישראלית: אי נגישות של נשים לכנסים/סדנאות/ימי עיון/אירועים אקדמיים אחרים. אני סבורה שתיאום אירועים אלה לשעה 18:00 הוא אחד המנגנונים להתרחבות אי השוויון המגדרי באקדמיה וכי המעבר למפגשים אינטרנטיים עם פרוץ המגפה רק הגביר את התופעה.

מרבית האירועים באקדמיה מתחילים בשעות אחר הצהרים המאוחרות. לפני התפרצות מגפת הקורונה ימי העיון והאירועים האקדמיים (ערב לכבוד ספר חדש, דיון בנושא שמסעיר את הקהילה) היו מתקיימים במרחבי המוסדות. לעת ערב מתכנסים מומחים לנושא מסוים, מספר דוברים ודוברות נושאים דברים, מתקיים דיון בהשתתפות הקהל ומוגש כיבוד קל. זה המקום לראות ולהיראות: "לעשות מינגלינג", ליצור קשרים בשדה המחקרי המקומי ולשאול שאלות נוקבות. לעיתים האירועים מצומצמים ודורשים הרשמה מראש, לעיתים פתוחים לקהל הרחב. עם פרוץ המגיפה, אירועים אלה עברו למרחב האינטרנטי. על פניו, יותר נגיש ופשוט. אין צורך להניע רכב, לחפש טרמפ או לעלות על תחבורה ציבורית כדי להגיע ליעד האירוע. הרשתות החברתיות, תיבות המייל ורשימות התפוצה מתמלאות מדי שבוע בהזמנות לשלל דיונים.

"Class Reunions Zoom Meeting" by Joe Shlabotnik is licensed under CC BY-NC-SA 2.0

הבעיה היא שרוב האירועים האלה מתקיימים בשעות שבהן משפחות עם ילדים עסוקות בטיפול בילדים ועבודות משק הבית: הכנת ארוחת הערב, מקלחות, השכבות. שעות שהן שיאן של מה שמכונה העבודות השקופות [3] של היום. חוקרות צעירות, שהן גם בעלות משפחה, נמצאות מלכתחילה בנקודות פתיחה מורכבת בשל תפקידן הכפול כחוקרות וכאימהות לילדים. בימים טרופים אלה, שבהם סגירת מוסדות החינוך היא עניין שבשגרה, הן בשל סגרים כלל מדינתיים והן ברמה מקומית יותר בשל כניסה לבידוד – הקונפליקט בין שני התפקידים אך גבר. כמה פעמים בחודש חוקרות אלה יכולות להיעדר מהבית בשעות הללו? האם הן יכולות להתחבר לכנס דרך המחשב, להקשיב ללא הפרעה ולהשתתף בדיון ללא רעשי הרקע של המתרחש בבית? האם יצליחו להשתתף בדיון בנושאים שבהם הן מתמצאות ולהנכיח את עצמן במרחב האינטלקטואלי והמחקרי שבו הן פועלות?

בימים טרופים אלה, שבהם סגירת מוסדות החינוך היא עניין שבשגרה, הן בשל סגרים כלל מדינתיים והן ברמה מקומית יותר בשל כניסה לבידוד – הקונפליקט בין שני התפקידים אך גבר

ככל שמתרבים האירועים בשעות האלה הנוכחות שלהן במרחב זה פוחתת והיעדרותן עלולה לפגוע ביכולתן לבנות את שמן המקצועי. כמובן שבעיה זו איננה רק נחלתן של אימהות צעירות וסביר שגם אבות צעירים מתקשים לסגור את דלת חדר העבודה (אם קיים כזה בכלל) בשעות של העבודות השקופות. אך לצערנו, עיקר הנטל של עבודות הבית והטיפול בילדים עדיין נופל על כתפיהן של הנשים[4] ולכן זהו עוד היבט לאי השוויון המגדרי הרווח באקדמיה.

האירועים האלה אינם מדירים נשים בכוונה תחילה (למרות שלעיתים גם ההרכב המגדרי של הדוברים בעייתי, משקף את הפערים המגדריים באקדמיה ומהווה עוד מנגנון שמניע אותו). בקונסטלציה הנוכחית, מאז תחילת משבר הקורונה, שבו אף חל גידול בתדירות האירועים האלה (ייתכן שהסיבה לכך היא העלות המצומצמת שמאפשר המעבר למרחב האינטרנטי), היכולת של אימהות וחוקרות צעירות להשתתף בהם הצטמצמה עוד יותר.

אפילו אירועים שמטרתם היא קידום חוקרים צעירים או דיון בקונפליקטים של שילוב עבודה ומשפחה מתחילים בשעות הערב המוקדמות – השעות השקופות. זהו אבסורד של ממש, משום שקהל היעד של האירועים הללו אינו פנוי ברובו להשתתף בהם. אמנם מרבית האירועים מוקלטים וניתן לצפות בהם בכל עת, אך חוקרות צעירות (ואולי גם חוקרים) שמעוניינות להביע דעה מלומדת, להגיב, ולקחת חלק במתרחש בקהילה המחקרית שאליה הן משתייכות לא יוכלו לעשות זאת באמצעות צפייה בהקלטה. כך, קולן של חוקרות צעירות אינו נשמע באירועים אלה, מה שעשוי להוביל לדחיקתן מהשדה המחקרי שבו הן פועלות.

הכותבת מרצה בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל-אביב

[1] נתונים מתוך דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:
"השכלה גבוהה בישראל - נתונים נבחרים לשנת הלימודים תשע"ט (2018/19)

[2] נתונים מתוך דוח מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת: "ייצוג נשים באקדמיה – ריכוז נתונים"

[3] לטענת קפלן וכרכבי סבאח (2017) עבודות שקופות הן עבודות המתקיימות הן בספירה הציבורית והן בספירה הפרטית
ואינן מזכות בתשלום. עיקר העבודות השקופות הן עבודות הבית וטיפול בילדים ובבני משפחה אחרים.
ראו: קפלן, עמית וכרכבי סבאח, מהא. (2017). עבודות שקופות בישראל. מכון ון ליר: ירושלים

[4] ראו למשל: קפלן, עמית וכרכבי סבאח, מהא. (2017). עבודות שקופות בישראל. מכון ון ליר: ירושלים;
הרצברג-דרוקר, אפרת, מאיר יעיש וטלי קריסטל. 2020. משפחה ותעסוקה בעת משבר: ישראל תחת מגפת הקורונה

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נועה

    בהחלט נכון. תודה על השמעת הקול שלנו.

  2. יובל

    טור בעיתי בעיניי.
    לא ברור ממך אם לפני עידן הזום האירועיים הפיזיים היו בשעות מוקדמות יותר, ואם כן האם השינוי אינו זניח.
    שנית אני מתאר לעצמי שבקרב משקי בית של חוקרות חלוקת העבודה היא יותר גמישה הואיל והם כנראה ליברליים ושוויוניים יותר (בהשוואה למשל כזה מסורתי שראשיו צווארון כחול). ואולם יכול להיות שלאותה חוקרת יש בעל הייטקיסט שדפוס עבודתו מחייב כי אישתו תעמיס עליה את נטל ביתם – אבל זו החלטה של שניהם (הוא היה יכול גם לעבוד כמורה להרוויח שליש).
    שלישית לא הצעת פיתרון. ואין חובה להציע, אבל יכול להיות שיש אילוצים אחרים והפתרון הנוכחי עדיף על אפשרויות אחרות. באותה מידה אפשר להגיד שהמעבר לזום מונע מבעלי הכנסות נמוכות לרדוף אחרי קריירה באקדמיה כי כל חוקר צריך "חדר משלו" ופרטיות וזו פריווילגיה – האם היית מציעה לוותר על עריכת כנסים כליל בשם השוויון?