שכחנו ממיליוני בני אדם שאנחנו כובשים

אנחנו מדחיקים, מצדיקים, חותמים על הסכם נורמליזציה עם מדינות במפרץ, מתעלמים מכך שחמש דקות מכפר סבא, המצב הפוך מנורמלי. יש לנו מה ללמוד מההיסטוריה של החברה הצרפתית ומעלליה באלג'יריה
אילן סבן ודניס שרביט

המאבק החשוב בשלטון נתניהו מטשטש אמת חשובה. יש מאבק אחר, קריטי אף יותר, שלמרבה הצער איבד הרבה מכוחו. אנו ממשיכים לשלוט במיליוני בני־אדם. זהו מצב קולוניאלי, הוא מתקתק, ואנו חירשים או מחרישים.

השוואות היסטוריות מסייעות לנו להבין איך העתיד עלול להיראות, ואנחנו מבקשים להפנות מבט אל צרפת באלג'יריה. סיום המצב הקולוניאלי שם גבה מחיר מבהיל. במלחמה נהרגו מאות אלפי אלג'ירים ומיליונים נעקרו מכפריהם. במקביל נעקרו כמיליון מתיישבים צרפתים והיו אלפי הרוגים צרפתים. צרפת גם ניצבה על סף שברון דמוקרטי ועל ספה של מלחמת אזרחים. התרחש בה מרד הגנרלים שכשל.

אלבר ממי. "מצב קולוניאלי אינו עניין של גיאוגרפיה". צילום: Claude Truong-Ngoc / Wikimedia Commons – cc-by-sa-4.0

אמנם, מאפייניו של כל מקרה קולוניאלי ייחודיים בדרכם. בינינו לבין הפלסטינים לא מפריד הים התיכון; ולפלסטינים, בניגוד לאלג'ירים למול צרפת, יש תביעות גם הנוגעות לישראל ולא רק על השטחים הכבושים, כלומר – על שטחי 1948 ולא רק על אלה שנכבשו ב-1967. אומרים לנו המתנחלים ותומכיהם גם את זה: "אין עם כובש במולדתו". אכן, לעם היהודי יש זיקה ליהודה ושומרון שלא הייתה לצרפתים באלג'יריה.

אבל מצב קולוניאלי, כפי שזיהה בחדות אלבר ממי בספרו, דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש (1956), אינו עניין של גיאוגרפיה, הוא משטר אדונים: כינון סדר משפטי, פוליטי ובטחוני עבור מיעוט של מתיישבים שבאו ממדינת-אם על חשבון רוב של ילידים נטולי אזרחות, משוללי יכולת לשנות את הסדר שנכפה עליהם. מי חולק על כך שאלה פני הדברים בשטחים?

במאמר שכותרתו "כולכם נהדרים" פירק ז'אן פול סארטר ב-1957 את מנגנוני ההגנה שבאמצעותם החברה הצרפתית התכחשה לפשעים שנעשו בשמה כדי להמשיך ולקיים את אדנותם של מתיישביה. במאמר זה נכתבו מילותיו הנוקבות "האמת היא שאנחנו חולים. חולים מאוד", ובו הוא מנה את טיעוני ההדחקה הדומים להפליא לאלה המוכרים לנו: העינויים, הענישה הקולקטיבית, הפגיעה בחפים מפשע הם חריג, מעשי עשבים שוטים; הפוך מאויבינו, הטרוריסטים של ה-FLN. וחוץ מזה, ככה זה במלחמה. ומכל מקום, איננו יפי-נפש שנעסוק בסבלם של אחרים במקום בסבל שלנו. ובנוסף, המבקרים מבחוץ הם צבועים.

סארטר לא פטר מאחריות את התקשורת, שעל פי רוב אינה חוסכת במילים ובתמונות כדי לתאר את זוועת הרצח של משפחת מתיישבים תמימה, ובו-בזמן מסתפקת בשלוש שורות כדי לדווח שאסיר ערבי "התאבד" בתאו. כמו כן, העסיקה אותו מאד שתיקת האינטלקטואלים. יש כַּתָּבִים ישרים, אמיצים, שכותבים את מה שהם יודעים, כתב, ולעומתם יש המבקשים לסתום את פיותיהם ולזרוק אותם לכלא. את אנשי הרוח הוא האשים בשתיקה, דווקא כמי שלקולם עשוי להיות הד.

הוא דחה גם את הטענה שהצרפתים מן השורה לא יודעים דבר על הנעשה באלג'יריה. הם ידעו די והותר. על כן הוא תיאר את הקולוניאליזם כגנגרנה שהולכת ומתפשטת, הרת אסון, אם צרפת לא תשתחרר מקללתה.

איננו חושבים שהוא הגזים. תמצתנו לעיל את מחיריה המזעזעים של אותה מלחמה. מנהיגותו של דה-גול ופיכחון שחלחל בציבור הצרפתי לאחר שנים ארוכות של התעלמות הם שחילצו את צרפת מאלג'יריה ומנעו זוועה מבעיתה עוד יותר. ההיחלצות לוותה בניסיונות להתנקש בדה-גול ובטרור נורא של מחתרת ה-OAS אשר בשם המתיישבים ולמען השארת אלג'יריה בידי צרפת, ניסתה להפעיל מדיניות של "אדמה חרוכה".

ואנחנו, גם אנחנו חולים. מאוד. לאן מועדות פנינו?

חלקנו מרוצים, רובנו שותקים. במקרה הטוב, אנו עוסקים בדברים חשובים אחרים, כמו המאבק בשלטונו המשחית של נתניהו, אלא שפשע הקולוניאליזם לא הולך לשום מקום והוא מעמיק שורשיו

מדחיקים, מצדיקים, בונים על דה-גול משלנו שטרם הגיע, חולמים על הסארטרים שלנו, שרובם כבר הלכו לעולמם. ובהיעדר שלום של אמיצים, חותמים על הסכם נורמליזציה עם מקצת ממדינות ערב, תוך התעלמות מכך שחמש דקות מכפר סבא, המצב הפוך מנורמלי.

חלקנו מרוצים, רובנו שותקים. במקרה הטוב, אנו עוסקים בדברים חשובים אחרים, כמו המאבק בשלטונו המשחית של נתניהו, אלא שפשע הקולוניאליזם לא הולך לשום מקום והוא מעמיק שורשיו. רע להדחיק את תקתוק השעון האחר. ראש ממשלה נרצח בישראל רק משום שביקש לשנות את כיוון הדברים, והרבה מכל מה שקורה לנו מיני-אז כרוך לבלי הפרד במחלה הקולוניאלית.

מעציב שאיננו לומדים ומלמדים את הלקחים המדממים שההיסטוריה רווייה בהם – באלג'יריה, בדרום אפריקה ובמקומות רבים נוספים על פני הגלובוס. למרות ההבדלים; בשל הדמיון הבסיסי.

ד"ר אילן סבן מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה; פרופ' דניס שרביט מלמד במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה

 

ילד במחסום קלנדיה. צילום: תמר פליישמן
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שמרן בעל כורחו.

    מעבר להשקפה פוליטית אני לא חושב שמישהו מאושר מהמצב הזה, גם לא הימין שמסרב להכיר במציאות של הכיבוש ולכן לועג לה בכל הזדמנות אפשרית.
    העניין הוא שרוב העם מוכן לחיות עם הפצע הזה, בעיקר מסיבות פרגמטיות ומחשש אמיתי שקשה לטעון כי הוא מופרך לחלוטין ממחירים קשים וכבדים עד מאוד שהעם יצטרך לספוג.
    כיבוש הוא ברירת המחדל למציאות פוליטית סבוכה עד מאוד, לכן גם השמאל ובטח המרכז דחקו את הנושא הזה לשולי השוליים של השיח במדינה.