מדוע ובעבור מי הומצא ה"המרחב הכפרי"?

נספח ב' למאמר "מורה נבוכים לפריבילגיה הקרקעית בישראל"
דוד בן שבת

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ"
(ויקרא כה כג)

כמה סיפורי-על זוכה כבר אדם לחיות בחייו? הכוונה לאלה היציבים מהסוג שאינו מוחלף חיש קל באחרים. סיפורי-על כדוגמת "החייאת השפה העברית", "העליה הראשונה" (שלפניה כידוע היה רִיק גמור וממנה החל כל סדר העליות), "ההתיישבות העובדת" (שכולם זולתה הולכי בטל), "מעטים מול רבים" ושרשוריו כמו "צבא קטן וחכם", "חינוך חובה חינם" בואך "האינטגרציה" וכיו"ב. ובכן, גדול ורב הוא כוחם של סיפורי העל המוסכמים. גדול ומוכר לכל בר דעה אף אם לא אכל משולחנם של הוגי הפוסט-סטרוקטורליזם. גדול וחודר לב וקרביים ומאליו משתלשל מטה לרוח הזמן ולשפה הדבוּרה, לחוקי מדינה ותקנותיה ובהמשך כמתבקש לסעיפי תקציב חומריים ביותר ולא סיפוריים בעליל.

הפעם אעסוק בסיפור-על מהסוג הנדיר באמת. סיפור-על חדש שנזרע לפני כ-20 שנה, החל להתנסח פורמלית בלהט וחיפזון רק לפני כעשור וממש בשנים האחרונות וכדרכם של סיפורי-על כגון אלה שלמעלה, אף מצא דרכו היישר לליבה של הפריבילגיה שיודעת להשפיע המדינה כל אימת שעולה הרצון מלפניה. ומדוע "נדיר באמת"? מכיוון שלהבדיל מסיפורי-על אחרים שתפוצתם ברבים היא סגולתם המרכזית, על זה אינכם יודעים כלל ובעיקר על עצם היותו סיפור-על. ולא רק אתם – איש אינו יודע עליו דבר בציבור הרחב ואף רובם ככולם של המוטבים שלו, רובם ככולם של ה-5.6% בהם עסקנו במאמרים הקודמים אודות הפריבילגיה הקרקעית בישראל. אלה נמצאים עדיין, כפי שניתן להיווכח מהדיאלוג העקר מול חברי קיבוצים רבים שאינם מבינים כלל על מה המהומה, בסיפור הישן של ה"התיישבות העובדת" ושיח הזכויות ההיסטורי כביכול. אם נדייק, על אודות הסיפור הזה איש לא יודע למעט קומץ אלה שניסחו אותו, מזכירי תנועות ההתיישבות וכמה ראשי אגפים במשרדי הממשל הרלוונטיים שהוזמנו לכנסים אינטימיים שבהם נחצבה דמותו.

ובכן, עסקינן היום ביצור מופלא, חדש, בתולי ותמים למבט ראשון המתקרא "המרחב הכפרי". צמד נאה של מילים בנאליות שכל אחת מהן היא משאת נפש נפוצה וביחד הן מזמנות תמונת שקיעה יפה של תלמים חרושים עד לאופק, בָּאלות חציר מאוגדות ומפוזרות, טרקטור ג'ון דיר ירוק מתנהל בעצלתיים, כמה גגות אדומים בשולי התמונה, נחל תכול מתפתל ביניהם ואולי גם פסקול של כבשים פועות וסוסים צוהלים בחווה.

והסימון הנאה הזה שמייצר כמעט אוטומטית הזדהות בקרב רבים, המרחב הכפרי, הוא הוא היצור החדש שפרש כנפיו ובחר לעצמו מסומנים באופן סלקטיבי ובלעדי ובהם קיבוצים, מושבים וכפרים שיתופיים. המרחב הכפרי הוא האֶתֶּר הקדום, החומר ההיולי והתווך הסודי הממלא 85% מקרקעות המדינה המוחזקות בידי מועצות אזוריות ואשר בתוכן מרוכזים כל ה-5.6% הנ"ל האוחזים בקרקעות משבצת. והמרחב הכפרי הוא גם זה שהחריג החוצה מתוכו ובכוונת מכוון את כל היתר, ובעיקר עיירות פיתוח שכידוע הן ממוקמות עמוק בלבו של המרחב הכפרי אולם תמיד כמובלעות ואיים "מוזרים" בקרבו. זרם הדם וחומרי ההזנה מטעם המדינה ל"מרחב הכפרי" פשוט מדלגים ואינם עוברים דרכן. המרחב הכפרי הוא שגילם עצמו כהגדרה מעוגנת בתקנות ייחודיות של שורת מוסדות מדינה שעובדים בלעדית בעבורו, והוא סיפור העל שיצר הַשְׁגָרָה לשורה ארוכה של מהלכים במשאבי מדינה בנפח עצום שבהם המוטבים הם בלבדית אותם 5.6% לעיל.

או בניו-ג'ורנליסטית: "המרחב הכפרי" הוא הסיפור הכי גדול והכי רלוונטי לחיי כולנו ואשר איש מאיתנו לא חושב עליו ולא עוסק בו.

המרחב הכפרי הוא זה שהחריג החוצה מתוכו בעיקר עיירות פיתוח, שכידוע ממוקמות עמוק בלבו של המרחב הכפרי אולם תמיד כמובלעות. זרם הדם וחומרי ההזנה מטעם המדינה ל"מרחב הכפרי" פשוט אינם עוברים דרכן

המשרד הממשלתי המוביל בטיפול המסור באותו מרחב כפרי הוא כמתבקש משרד החקלאות, ואם נחפש עדות ישירה למועד תחילת השתרשותו של "המרחב הכפרי", הרי שנמצא אותה לפני כעשרים שנים כאשר הוחלף שמו הוותיק של המשרד שבאופן מסורתי עסק בחקלאות כפשוטה ל"משרד החקלאות ופיתוח הכפר". מספר שנים לאחר מכן בוצע ארגון מחודש באגף פנימי במשרד שנקרא עד אז "מינהל התכנון" וזה שודרג ל "הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות ההתיישבות והכפר". ועל נפלאותיו של אגף זה על הגופים השונים בתוכו ובראשם "ועדת הפרוגרמות", אשר עיסוקה המרכזי בעשור האחרון הוא בפמפום הנרטיב של "המרחב הכפרי" תוך כדי העברה מואצת של קרקעות מדינה מחזקת כולנו לחזקת 5.6% מאזרחי המדינה, כתבתי כאן בהרחבה.

במקביל ותחת אותו סיפור, החל לתפוס תאוצה אגף שכוח אל במשרד השיכון בשם "המינהל לבניה כפרית", שתקציביו עד סוף ה-90 היו זניחים אולם חיש קל שולשו אלה וגדלו והוסיפו צמוח וּגְדוֹל רבות וטובות עד כי עקפו בסיבוב את התקצוב לייעודו המקורי של משרד השיכון כמספק פתרונות דיור למעוטי יכולת. כאמור, כל התקצוב של אגף זה נועד לביסוס בנייה חדשה ביישובים מסוג קיבוץ, מושב, כפר שיתופי ואף סיוע ליישובים קהילתיים ושוב לא בעיירות פיתוח. שהרי הן כאמור אינן כלולות שרירותית במרחב הכפרי. וכך ב-2019 הגיע תקציבו של המינהל לבניה כפרית ל-328 מיליוני ₪ בעוד שתקציב הקצאת דיור ציבורי לכלל נזקקי העם ומשוללי קורת הגג עמד על 100 מיליוני ₪ בלבד.

ומה אתם סבורים שקרה בינתיים אצל נאמן הקרקע של כולנו הלוא היא "רשות מקרקעי ישראל"? והכוונה מעבר לענין הידוע של הרכב מועצת הרשות שרובו מייצג את אותם 5.6% כפי שניתן ללמוד מפרוטוקולים גלויים ובעייתיים מאד, של סגירת שורות בין משרד החקלאות, התנועות וקק"ל לגבי תיאום עמדות מוקדם בטרם הצבעות במועצת הרשות. ובכן, לפני שנים ספורות הוקם אגף מיוחד ברמ"י למען אנשי "המרחב הכפרי" ובראשו הועמדה מי שהיתה שנים רבות מנהלת האגף החקלאי, הגב' שולה בן צבי. והאגף הזה נקרא מעתה "אגף חוזים לדורות בהתיישבות" ומטרתו הרשמית היא: "עיגון והסדרה של זכויות החוכרים במגזר ההתיישבותי בחוזי חכירה לדורות". לשון אחר, מדינת ישראל שאמונה על כל הקרקע של כולנו מקימה אגף חדש ויחודי שתכליתו היא טיפול אישי ואינטימי בפריצת עיקרון העל המוסרי-מקראי-חוקתי המתבטא ב"והארץ לא תימכר לצמיתות", ומעבירה קרקע חקלאית דינמית בהיקפים עצומים לחזקה לצמיתות לקבוצה מצומצמת ביותר של אזרחים נבחרים ללא מכרז, ללא דיון ציבורי רחב בצרכים נוספים חיוניים לאותה קרקע, ללא מבט תכנוני רחב הצופה פני עתיד, וממש בשוליים – לאלה שמעולם לא שילמו את תמורת הקרקע הריאלית ואף לא משהו שקרוב לה. ואם ישאל השואל הנבון, הרי מלכתחילה הוחזקו כל מוסדות הפריבילגיה הקרקעית בידי אותם אנ"ש שדואגים בלבדית ל-5.6%, אז מה נשתנה פתאום? ובניסוח מעט שונה: על מה ולמה נצרך לבוא לעולם "המרחב הכפרי" המופלא הזה?

ההבדל בין קילו ברזל לקילו נוצות

שנות ה-90 סימנו קו שבר עמוק בתנועה הקיבוצית, שהתפשט גם למושבים בכל הקשור להגבלות אופני ההתפרנסות מקרקעות "משבצת" בחקלאות בלבד. פתיחת היבוא החקלאי מהעולם יצרה תחרות שחלקה היתה בלתי הוגן וערער את הגנות משטר מיכסות היצור. במקביל ובסיבת לחץ ליצירת פתרונות מגורים לגל העלייה המסיבי של תחילת ה-90 הוסר הריסון הוותיק מעל גופי התכנון ברמה הארצית והמקומית, מה שגרם להפשרות משמעותיות של קרקע חקלאית לבנייה ויצירת פיתוי עצום לכל מי שאחז בעתודות קרקע גדולות להצטרף לשוק הנדל"ן המניב.

הרקע הזה הביא למה שנודע כרצף "החלטות הבואינגים" (717, 727, 737) במינהל מקרקעי ישראל (כשעוד כונה כך), אשר כולן סיפקו בדרכים שונות מעמד עודף לקיבוץ/מושב/כפר שיתופי ביחס ליזום ולתמורות בבניה על קרקעות בחזקתם.

בתחילת האלף הנוכחי (2002) נחתה משמי בג"צ הפסיקה המהדהדת שהנכיחה כלל חדש ונוסף במשחק: צדק חלוקתי, ולא רק כמינוח מרענן לסוציולוגים אלא ממש כעיקרון בגיץ ושפיט. הפסיקה הזו הביאה לביטולן של רבות מהחלטות הבואינגים וגדעה באיבו את חלום יזמות הנדל"ן של קיבוצים ומושבים רבים. מחטפי הנדל"ן של חלק מקיבוצי מרכז הארץ ועסקאות שהספיקו להירקם בחופזה בחסות אותם בואינגים חיסלו את שיירי התעדוף וההערכה שנשמרה להתיישבות השיתופית המאוגדת בקרב הציבור וגם מייצגיו במוסדות הקרקע.

גם הסוכנות היהודית נזכרה שהיא קיימת וצריכה המון כסף לתחזק את המנגנון הענק שלה ברקע התדלדלות התרומות מחו"ל. עוד נזכרה, כי תורמים העבירו באמצעותה כספים להתיישבות משך עשרות שנים. ואז ביום בהיר אחד במהלך 2007 החליטו בסוכנות שגם הם רוצים להנות מהחגיגה וכי כספי התורמים הם לעניות דעתם הלוואות שיש להחזיר (למרות שהתורמים לא ביקשו החזר מעולם). או אז ולמרות שמעולם לא הוגדרה הסוכנות כ"בנק סוחר מורשה", הדבר לא עצר אותה משיגור עשרות תביעות מופרכות לקיבוצים ומושבים שנוסחו כ"הצעה שאי אפשר לסרב לה". קרי: "אתם חייבים לנו 40 מיליון ש"ח (כי החלטנו אצלנו שהתרומה נושאת ריבית והצמדה). שלמו רק 2 מיליון ש"ח ונרד מכם ולא נעקל לכם את תמורות הקרקע ואפילו נסכים לצאת מהחוזה המשולש, ואז תהיו משוחררים להתנהג ממש כמו בעלי קרקע לכל דבר מול המינהל".

כמתבקש, קיבוצים ומושבים רבים קיבלו את "ההצעה" המופרכת ובכך סיפקו עוד כמה שנות חיים והנשמה מלאכותית לסוכנות היהודית, ורבים מהם עברו לחוזה דו צדדי ארוך טווח בקרקע מול המדינה. אלה שסירבו קיבלו על הראש מפרק שמינה רשם האגודות השיתופיות לדרישת הסוכנות היהודית, ששודרגה בהבל קולמוס של רשם האגודות ל"נושה מובטח של ההתיישבות". על הדרך ובלא דיון ציבורי מעמיק נגרסה תפיסת החזקה הארעית בקרקע חקלאית שהבטיח "החוזה המשולש".

בשלב מסוים לאחר רצף ההתרחשויות האלה, חילחל לקֹדקֹדם של ראשי התנועות (קיבוצית, מושבים והכפרים השיתופיים) כי הזמנים השתנו וכי ה"התיישבות העובדת" עומדת בפני ערעור הנכס המרכזי שלה: אובדן הסיפור. סיפור-העל הקדוש בבסיס מעמדן ההגמוני הוותיק כלפי כל מוסדות המדינה כבן המועדף בכל הקשור להקצאות משאביה, מקרקע דרך מים עבור במכסות יצור מוגנות ועד להטבות מס יחודיות חסרות פשר (מקלט המס הקרוי "אחזקת אדם"). ההון הסמלי שליווה אותן מקום המדינה וזה אשר יצר בעבורן את המשוואה אשר בצידה האחת ניצבת צורת חיים מאוגדת שיתופית ומצידה השני כל נכסי המדינה שביכולתה להשפיע. ומשוואה זו הינה ישות שאינה מוכרת בציבור הרחב, אולם היא לבדה שימשה הבטוחה המרכזית שקשרה בין אותו הון סמלי להון הממשי.

קרי: אנו, חבורה בת מאתיים חברי אגודה בממוצע, "נשלם" בשיתופיות מוחצנת ואז נתוגמל מנגד בשפע חומרי מאת המדינה, שכן ולו למראית עין אין שיוך של ההטבה לאדם קונקרטי. ז"א השפע נרשם על שמו של כלל מעורפל (אגודה) ואז זו מעין מקבילה לכלל אזרחי המדינה וכך מתרחש הנירמול. ז"א עד שמחצינים וחושבים על כך לרגע, או סתם שואלים: "הלו רגע, למה בעצם?" אם נותנים מיליון לעשרה אנשים באגודה מדוע שונה הדבר ממענק של מאה אלף ש"ח לאיש עם שם ופרצוף? שנאמר, מה ההבדל בין קילו ברזל לקילו נוצות? ובכן יש הבדל כידוע, שהרי קילו נוצות נפוח ומושך העין ודיון ציבורי וקילו ברזל קטן ונחבא אל הכלים.

ובכן, הסיפור המרכזי הזה החל להתערער ולהשמיע קולות של סוף הדרך. בתנועה הקיבוצית החלו ללבלב פתרונות יצירתיים במיוחד בואך עברייניים בכדי לשמר נפחי קרקע גדולים ומכסות מים מוזלות בקרב קיבוציה. אחת הטכניקות השימושיות ביותר היתה "קיבוצים בהתהוות" או העברת ניהול קיבוצים צעירים שבחזקתם קרקע משבצת, לניהול התנועה (בחסות תקנה מיוחדת שאישר רשם האגודות השיתופיות) ותוך מניעת חברות רשמית מהחברים בפועל. כך יכלה התנועה לבחוש במאגר הקרקע המיוחס לקיבוץ הצעיר ולהעבירו לתועלת קיבוציה הותיקים. מעין קיבוץ רפאים לחלפים. אבל זה לא הספיק.

צילום: cc by-Jun-ichi Matsui

"צדק חלוקתי" למחלקים בלבד

נחוץ היה עוד דבר מה בכדי לחזור למרכז הפריבילגיה, וזה נמצא בדיוק במושג החדש שבתחילה היה מוקד הסיוטים של ראשי כל התנועות. הקיבוצית, המושבים, האיחוד החקלאי וגם מושבי אֲמָנָה הדתיים. והמושג הגואל היה, לא תאמינו: "צדק חלוקתי".

כאן המקום להתוודות שמעולם לא חיבבתי את המינוח "צדק חלוקתי". ז"א צדק הינו ערך עליון בכל הקשור לבניין חברה כלשהי, אולם הצימוד הזה עם חלוקה הנכיח דימוי אינטואיטיבי מתבקש של בסטה שממנה מחלקים איזה טובין מתכלה. ובכל הקשור לקרקע, הרדוקציה הזו מזמינה צרות בשל רמיסת העיקרון המקראי הנעלה יותר של "הקרקע לא תימכר לצמיתות". קרי, קרקע אמורה להיות מקור חיים גמיש ולא קומודיטי (סחורה) שסיחורה מעשיר את האוחז בה ורק אותו. זו היתה הרוח המכוונת את כל נושא החזקה הזמנית והבלתי מהודקת בקרקע החקלאית מקום המדינה. כך היא באה לידי ביטוי בחוק ההתיישבות ובסנקציות שבאמת הופעלו בעבר כנגד שימוש שאינו חקלאי בקרקע המוחכרת לצורך זה בלבד.

והנה מגיע לו לחלל הטעון "צדק חלוקתי" שאמנם הכניס מחד (רק בתיאוריה) למעגל המוטבים גם כאלה שמעולם לא זוכו בקרקע ציבורית אבל מאידך, הכיר ואישרר את ההנחה המובלעת של קרקע כקומודיטי ומאליו את החזקה של ה-5.6% ברוב הקרקע ובעיקר דחף אותם לעשות הכל לצורך קיבוע החזקה הרופפת בה.

ובכן, הגיעה פסיקת בג"צ 244/00 ולאחר ההתאוששות מהסטירה המהדהדת בשל פסילת החלטות הבואינגים, הבינו ראשי התנועות שסופסוף הגיעה האסמכתא המטהרת מהשמים לחזקת קבע על קרקע חקלאית זמנית; זו שבדרך הטבע תפתח את הדלת לשורה ארוכה של שימושים שבינם לבין חקלאות אין חצי דבר. ואז באופן מופלא ובמהלך מבריק של ריקליימינג מהגהינום, הופקע מושג ה"צדק חלוקתי" ופשוט נוכס לשימוש בשיח הפנימי שבין התנועות. כאשר התבהר כי הצרה היא משותפת לכל התנועות, החליטו אלה לעשות ביניהן ורק ביניהן, "צדק חלוקתי" של ממש בהקצאות המדינה למגזר "ההתיישבות העובדת".

במאמר מוסגר, מדובר בפלנטה תודעתית מקבילה שהתקיימה עשרות שנים ובה נודעה בכירות מובנית לתנועה הקיבוצית. זו שמושכת בכל קצוות החוט לפריבילגיה של הקרקע, מכסות מים ומכסות היצור. כמתבקש, היא גם שלטה בגאון בכל מוסדות הממשל הרלוונטיים ובהם משרד החקלאות, מנהל מקרקעי ישראל, נציבות המים, ובעוד אגודות כלכליות כמו תנובה, ניר שיתופי, ביטוח חקלאי, ארגוני קניות ועוד. מאחורי התק"צ נסרכו מסורתית לפי סדר הירידה ברמת השיתוף בתוך האגודות, תנועת המושבים וכפרי האיחוד החקלאי והחטיבה להתיישבות שטיפלה במקור בלעדית בהתנחלויות הגדה (עד שאורי אריאל הכניס אותה בדלת הראשית למשרד החקלאות והרחיב את מוטת כנפיה משמעותית). והמעמד השונה מול המדינה יצר מתח לא מבוטל בין התנועות ויריבות קשה.

ואילו עתה למען המטרה הקדושה של מימוש "הצדק החלוקתי" בפרשנותו המופרכת והמרתקת כאחד, נשכחו איבות ישנות ונסדקו חומות הזכוכית המסורתיות שבין התנועות המיישבות: התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים והאיחוד החקלאי. התק"צ היהירה הסכימה לרדת לחברת "הפלאחים הפּוּשְטִים" וכך התאפשרה נביטת ההריון מחוץ לרחם שהוליד בסופו את הנרטיב המשותף החדש המלהיב ומעשיר בו זמנית. הלוא הוא "המרחב הכפרי". סיפור-העל הגואל והשמיכה העבה שתכסה את העובדה הבסיסית שרוב משאבי הקרקע של מדינת ישראל מוקצים בדרכים יצירתיות במיוחד ל-5.6% מתושביה בלבד. ולדורות.

למען המטרה הקדושה של מימוש "הצדק החלוקתי" נשכחו איבות ישנות ונסדקו חומות הזכוכית המסורתיות שבין התנועות המיישבות: התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים והאיחוד החקלאי

הרך הנולד קרם עור וגידים והתחיל ללכת וחיש קל מילא ביעילות את יעודו כאשר גולת הכותרת שלו היתה שינוי מעמדן של קרקעות חקלאיות שהוחכרו זמנית לאגודות מהסוגים הנ"ל ולצרכי חקלאות, לקרקעות משבצת בהחכרה לדורות. (ואודות השוני התהומי בהגדרת קרקע כמשבצת דן מאמר האב אודות הנושא באתר זה).

החל מהעשור הראשון של המאה ה-21 התמצקו המוסדות הקריטיים שתוארו למעלה ובראשם ועדת הפרוגרמות וועדת הקרקעות העליונה במשרד החקלאות, אבל הפעם בהרכב מאוזן חלוקתית ומופלא – נציג אחד לכל אחת מהתנועות ולחטיבה להתיישבות. כך, בהיעדר אופוזיציה פנימית או הנודניקים מעיירות הפיתוח או מהעיתונות הכלכלית, יכלו לראשונה לפקח כל החתולים לבדם על השמנת ולחלק אותה ביניהם. ורק ביניהם. חיש קל החלה העברה מואצת על סטרואידים של קרקע למעמד משבצת בכמה אופנים: הראשון והפשוט, הגדלת תקן דונמים לנחלה נורמלית. מה שהיה במקור 30 דונם, קפץ ל-80 ואח"כ ל-120 והיום יש גם 200. השני נעשה בהגדלה שרירותית של תקן מספר נחלות ליישוב במועצה אזורית נתונה, השלישי בהגדלה שרירותית ומנותקת זיקה לגודל הישוב של כמות הנחלות בו. מ-60 ל-100 ועד ל-240. וכך קיבוצון קטנטון שהחל לסרך דרכו עם 60 נחלות כפול 30 דונם לנחלה או ביחד 1,800 דונם, ואשר כלל לא הגדיל את מספר חבריו בעשורים האחרונים, יכול בשנים האחרונות לאחוז במשקפת עוצמתית וגם איתה להתקשות לזהות באופק את גבולות אדמותיו שצמחו ל-80 דונם לנחלה במכפלת 200 נחלות, או 16,000 דונם קרקעין ותקילין. יותר מסכום שטחי שדרות, גבעתיים ומעלות ביחד. והכל שריר וברי וקיים, בלא מכרז, בלא דיון ציבורי אודות משחק סכום האפס עם אותה קרקע בדיוק הנחוצה למגורי אלפי זוגות בעיירת הפיתוח הצמודה, והכי חשוב בחינם (כפי שנסקר במאמרי השני בנושא זה בהעוקץ).

למען הסר ספק מיהו אותו "מרחב כפרי", השקיעה הרשות לתיכנון במשרד החקלאות רבות בעשור האחרון בכנסים, מצגות ואף מפגשי זום עתירי שקפים ודוברים ממחזרי הגות ירוקה מיובאת שכידוע אופנתית היום ובהם המילה sustainable מככבת ברוב רושם. כמוכן משלחות סיורים לחו"ל ובעיקר לגרמניה, מולדת התודעה הירוקה העדכנית שבה נטבע כזכור בסוף המאה ה-19 מונח דומה אידיאית ל-"מרחב הכפרי". בצילום למטה שקף ממצגת של הרשות לתכנון ובה מוגדרים סוגי הישובים במרחב הכפרי. לעין בלתי מזוינת חשוב לציין שהמשותף בין כל סוגי הישוב הקרויים עתה במאוחד "המרחב הכפרי" הוא שכולם בלא יוצא מן הכלל מקיימים סלקציה בהרשאת גישה לקרקע הלאום או בפשטות: "ועדת קבלה". שהרי המרחב הכפרי מיועד לבני תמותה נדירים עם נפש רחבה במיוחד וכפרית, ואת אלה יש לברור בקפידה לרבות מידת התאמתם למרקם הקהילתי.

החבר'ה הטובים

"המרחב הכפרי" נולד ויצר התכה מושלמת בין שתי עוולות יסוד ושני איפיוני קרקע שונים: קרקע שיפוט מוניציפלי וקרקע משבצת. המוניציפלית שבחזקת המועצות האזוריות ששטחה 85% מכל קרקעות המדינה ובהן חיים בסה"כ 9.7% מאזרחי המדינה. בתוכם נותני הטון ומכתיבי הדרך במוא"זים, שמהווים בסה"כ 5.6% מאזרחי המדינה, אשר מחזיקים בקרקע בחוזי משבצת בנפח 4 מיליוני דונם.

חברי המליאה במועצות אזוריות הם בדרך הטבע נציגי האגודות בעלות המשבצות ונציגי היישובים הקהילתיים. באותה "דרך טבע" הם גם מאיישים את הועדה המקומית לתכנון ובנייה שאחראית לספק להם היתרי בנייה לכל גחמה, לשנות יעודי קרקע לכל צורך שעולה אבל חשוב מכל – לעצב את דמותם של 85% משטחי המדינה בהתאם להשקפתם ונטיית לבם. שוב, 5.6% מאזרחיה המדינה, בנוסף לאחיזת קרקעות המדינה הבלתי פרופורציונית, מכריעים בנוסף, דה יורה ודה פקטו כיצד ייראו רוב פני המדינה. והדברים התחדדו ברקע שינויים גורפים שתכליתם צמצום בקרת המדינה והרחבת קשת הסמכויות של הוועדות המקומיות בשנים האחרונות.

בתוך קדירת האפולוגטיקה שנדרשה לבסס את "המרחב הכפרי" על כנו, לא נפקד מקומו של המחקר וגם כאן חיש קל נמצא תנא דמסייע, אפילו תנאית מסייעת, חוקרת רצינית ומומחית בינלאומית לתכנון סביבתי מהטכניון בשם פרופ' רחל אלתרמן. ניתן להתרשם מהלהט והדבקות במטרה כאשר מעיינים במחקר הזה למשל שערך השוואה עם מדינות ה-OECD ומצא, פלא פלאים, ששם נוהגים להעביר הקרקע החקלאית לבעלות לדורות של מפעיליה החקלאים. השוואה מרתקת במיוחד כאשר בוחנים את צפיפות האוכלוסין ונפח הקרקע הפנויה בממוצע במדינות אלה מול ישראל הזערורית. בנוסף המחקר גם ערך סקר מאד רחב שהתעניין (שוב פלא פלאים) בדעותיהם המרתקות ועמדותיהם המלומדות של קיבוצניקים ומושבניקים בלבד כלפי עתיד ומעמד הקרקע שהם מחזיקים. כלומר, נציגי ה-5.6% בלבד נתבקשו אחר כבוד לחוות דעתם למען כלי לגיבוש מדיניות קרקעית כללית בישראל. ובמחקר הממומן ע"י משרד החקלאות של כולנו.

וכאן פיסקה אופיינית מהמחקר שמספקת על הדרך הצדקה אירופית מן המובחר, למתיחת המושג "חקלאות" לכל דבר ועניין בו יחפוץ לעסוק יחיד הסגולה בן "המרחב הכפרי": "בשל הכללים האוניברסליים של האיחוד האירופי לעניין זה, מצאנו דמיון רב בין השימושים המקובלים בארצות המחקר השונות כשימושים נלווים לחקלאות, ובעיקרם: עיבוד ראשוני של תוצרת חקלאית; שימוש במשאבי טבע, כולל אנרגיה חלופית; שירותים לקהילה; שירותי דרך; אומנות ומלאכה; נופש; פעילות חינוכית; תיירות, קמפינג ואכסניה כפרית; פעילות לתועלת הציבור (כגון ספורט, תרבות, תשתיות, נגישות, טיפול בפסולת) אחסנה. כאמור לעיל, הפעילויות המוכרות זוכות לסבסוד ניכר מכספי האיחוד האירופי". ההגיגים דלעיל לא נותרו בחשכת הליל אלא שווקו בעוז בערוצים שונים בכותרת אמל"ק אופיינית ל״ידיעות אחרונות״: "מחקר חדש של פרופ' רחל אלתרמן מהטכניון מוכיח: המגזר הכפרי-החקלאי בישראל מקופח ומופלה לרעה".

וכך, בתמיכת בעלי ענין דלעילא ודלתתא, החל "המרחב הכפרי" להתהלך ולהראות עצמו כנרטיב הכי תועלתי שמתקיים היום. חדי העין והזיכרון בודאי שמו לב שבהרכב ועדת הפרוגרמות החשובה נעדר מקומו של בעל הקרקע (רמ"י) וכי גוף שאינו סטטוטורי דן ומחליט אודות העברות חזקה בקרקע בהיקפים עצומים, בלא מכרז ובחינם למיעוט מבוטל של אזרחי המדינה. ובכן הסירו דאגה מליבכם, "המרחב הכפרי" עמיד בפני מחשבות כפירה.

אותם גופים המיוצגים בוועדת הפרוגרמות, קרי משרד החקלאות, החטיבה להתיישבות והתנועות מחזיקים יחדיו מחצית מהקולות במועצת מקרקעי ישראל. שבעה מתוך ארבעה עשר. ותשאלו איך? הרי אין לתנועות למשל נציג במועצה… מאד פשוט, מכיוון שלקק"ל יש שישה נציגים קבועים במועצה שמצביעים בקול אחד ולמשרד החקלאות יש נציגה קבועה שהיא לגמרי "במקרה" יו"ר הרשות לתכנון שאחראית על אותה ועדת פרוגרמות, ועוד מכיוון שכל השבעה הללו פועלים בתיאום מוקדם ופסול ביניהם, הרי שבאופן עקבי, פועלת רשות מקרקעי ישראל להנפיק החלטות המיטיבות בעיקר עם "המרחב הכפרי" חביבנו.

זאת ועוד, סיפור-העל הזה הושתל בטבעיות כה מושלמת, עד כי נראה הדבר נורמלי לחלוטין לכל בעלי הענין שציינתי בפיסקה למעלה, להתכנס על דרך מפגש חמש המשפחות המפורסם של "החבר'ה הטובים" מ-1931 שהידהד בסרטי ״הסנדק״, ולהעלות על הכתב הסכמה ביניהם שבו תיעדוף מפורש של ה-5.6% על כלל אזרחי המדינה. ואפילו לרשום פרוטוקול שיכבול את כל בעלי הענין לסיכום. ככה בלי בושה ומהמקפצה. ככה בהשתתפות ראשת הרשות לתכנון במשרד החקלאות (של כולנו) ויו"ר קק"ל (של כולנו) וכמו שניתן ללמוד מישיבה שהתכנסה בחודש שעבר במרכז המועצות האזוריות שזו בתמצית תכליתה כדברי אחת המשתתפות:

אמירה כה ברורה וחסרת מודעות למשמעותה, עד כי היא ממש מבהירה מהו כוחו המְאַלְחֵש של סיפור העל בו עסקינן בשירות נירמול עיוותים מוסריים וחוקיים. אנא עיינו היטב במסמך הקצר והמעיד שבמהלכו הופרחו המילים למעלה:

*

מָה נוֹסִיף וְנִמְנֶה מִדְּבָרִים פְּעוּטִים
נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת זֶה הַחֹמֶר
מָה נָשִׁיר עֲלֵיהֶם מָה נָשִׁיר
הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ
בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר
וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נַתָּנוּ
זֶהוּ טִיב הַפַּלְמָ"ח הוּא אֵינֶנּוּ מַשְׁאִיר
כָּל מְלָאכָה לְשֶׁלֹּא מִשֶּׁלָּנוּ.

לסיכום… אין מה לסכם. "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֶכָה", כי הדברים קורים עכשיו. היום, ביום הזה ממש ובזמן שאנחנו מלרלרים על "צדק חלוקתי" כשצדק פשוט מתעופף מהחלון. המונח בו נגענו למעלה, הווירטואל ריאליטי המתקרא "המרחב הכפרי", הוא-הוא ההצדקה והכלי המרכזי בשימוש אלה המנווטים את שימור ועדכון הפריבילגיה של ה-5.6%!! התנועות והרשות לתכנון ופיתוח הכפר במשרד החקלאות יחד עם מרכז המועצות האזוריות יוצאות מגדרן בכדי לתת לסיפור הזה תוקף של קונסטרוקט בנוי לתלפיות משכבר הימים, ובכלל זאת מפיקות כנסים וניירות עמדה שאיש לא קורא (זולת הח"מ כנראה) והכל בכדי לייצר, יש מאין, הצדקה נרטיבית שבלעדיה, אין כל דרך לאזן את הפער הבלתי נתפס בגישה החופשית למשאבי מדינה עבור אותו קומץ.

והבית שניקדתי למעלה מהשיר המכמיר שמתנגן לכם באוזניים כרגע, הוא רק עוד עדות נוספת לכוחו העודף של מחזה שהשחקנים בו כותבים אותו בעצמם ולמענם.

*

הכותב הוא חוקר שפה וחבורות משמעות. חבר קיבוץ הר עמשא שבמועצה תמר (קיבוץ בהסבה למושב שיתופי) מסוף שנת 1996. הגיע לקו התפר בדרום הר חברון כדי לקדם שת"פ עברי-ערבי אבל גויס לשרת כמזכיר הקיבוץ ומרכז משק 14 שנים, חבר מליאה במועצה תמר, יועץ למערכת החינוך שלה ומייסד מכון מחקר ים המלח ומנהלו בין 2014 ל-2020. מכון מחקר שקם בהשקעה כבדה של תמר, יחד עם המשרד לשיתוף פעולה איזורי, אוניברסיטת תל אביב קרן פורטר וקרן יק"א.

בסוף 2019 הפיק במסגרת המכון כנס תקדימי בתמה "הצעות להנדסת המרחב" ובו נידונו הצעות מנומקות לארגון המרחב המשותף אשר בבסיס כולן, עומדת תפישת הצדק החברתי כמושכל ראשון המונע החרגת פרטים בבואך לתכנן מרחב אנושי.

בשנת 2003 ולאחר מאבק נפתל בן 5 שנים כנגד המחלקה המשפטית של התנועה הקיבוצית והסוכנות היהודית, הביא תקדימית להוצאת התנועה הקיבוצית מאחיזתה בקיבוץ שאותו הוזמן לשקם ואותו ניהל ואשר את קרקעותיו ונכסיו יעדה התנועה לעצמה ולקיבוצים מבוססים אחרים שחבריהם ניהלו את מוסדותיה. ברקע היכרותו עם הנושאים למעלה, הוזמן לאחרונה להעיד בפני ועדת הגבולות דרום שדנה בין היתר בגורלה של המועצה האזורית תמר. והוא באמת העיד.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רועי

    סדרת המאמרים המרתקת הזו ראויה להתפרסם בכל כלי תקשורת מרכזי שמכבד את עצמו. זה לא יקרה, אבל מותר לחלום

  2. משה דהן

    דיי לעושק . אנחנו הדור השני של עולי עיירות הפיתוח שלא מצליחים להתבסס עם מגורים במרחב(בית עם גינה). הגיע הזמן לעשות את הצדק עם כלל תושבי ארצנו.הקרקעות הללו
    שייכות לכולם.אסור לתת לפשע הזה לקרות
    בימנו .מתן קרקעות לא שום יחס לכמות האוכלוסיה שמקבלת אותן.מנגד אוכלוסיה
    עצומה שלא מקבלת כלום.דיי נמאס מהאפלייה
    שנמשכת מקום המדינה!!!

  3. סמולן

    מקסים ומעניין, אבל לא פותר את התמיהה הרגילה. לשיטתך, המדינה מעניקה שלל משאבים, בעיקר בפריפריה, לכל מי שמעוניין לחיות ככפרי דה לוקס. כלומר, אדם שמשבצתו מצויה, והוא מגדל עליה פוטונים. או משהו אחר שדורש בעיקר פעילות חוזית.

    השאלה, לכן, היא מדוע אין ביקוש לכל הטוב הזה? מדוע עיירות הפיתוח לא מתרוקנות בקבוצות של 200 משפחות, המקימות להן את תל חמציצי המשבצת? או, עזוב את עיירות הפיתוח: למה לא באים גרעיני הקמה מפלורנטין, דניה וסביון? מן הסתם יש כמה, אבל נראה שתנאי האפשרות לכל מה שאתה מתאר הוא חוסר אכפתיות מדינתית, ששורשו היסודי הוא בחוסר עניין ציבורי.

    ומרגע שקוראים כך את המאמר, הוא נחזה קצת אחרת, כמציע קומבינה שאולי תביא קצת אוכלוסיות תאבות בצע אל המשבצות וחייהן. אמנם בניגוד לרוח של המאמרים, אבל בהחלט בהתאמה לחזון העסקי שמוצג בהם. מה שמוביל אותי לגרסה האחרונה של השאלה: זה עובד? יש זרימת יזמים ובקשות מידע?