רחוק מלהיות תועמלן של בן גוריון

אדם רז משיב לביקורתה של רונה סלע על ספרו "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות" שראה אור לאחרונה
אדם רז

אני מודה לרונה סלע על ביקורתה על ספרי – "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות" – שפורסמה כאן תחת הכותרת "התעמולה של בן-גוריון נחתה הישר לתוך הספר הזה". סלע קראה את הספר, והבינה בו מה שהבינה. הבנה לקויה זאת, קשורה, לשיטתי, לעמדה יסודית אצלה, ולא לתחום הכרת ההיסטוריה; תחום שבו חשוב לעמוד על ההבדל בין פוליטיקה ואידיאולוגיה ובין עובדות לערכים. ואולם, מכיוון שבכל זאת כתבתי ספר, ורציתי לומר בו משהו על מה שאני חושב שהתחולל (ועודנו מתחולל) בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשמח להעמיד דברים על דיוקם.

מאמרה של סלע פורסם באותו יום שבו פורסם מאמר ביקורת אחר על ספרי תחת הכותרת הקולעת "עוד עלילה בזויה על בן-גוריון" ("הארץ", 12.10.20). מחברו, יואב לביא, היסטוריון שכתב כמה מחקרים על בן-גוריון, קבע שלא רק עסקתי ברקימת "ספקולציה עלובה" אלא גם ב"האשמה בזויה" כנגד ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. לא הופתעתי מביקורת מהצד הבן-גוריוניסטי, ולא מביקורת מהצד האנטי-ציוני  – כביכול, שני הפכים מוחלטים. אולם, יש משהו משותף ללביא ולסלע: אצל שניהם "הציונות" היא סובייקט. אין מחלוקות, אין אינטרסים – אלא סובייקט פעיל בעל מדיניות אחת ויחידה. ויותר מכך, אצל שניהם "ציונות" = בן-גוריון. את ביקורתי על לביא נניח בצד ונתייחס ברצינות הנדרשת לטענותיה של סלע.

טענותיה של סלע רבות ומגוונות ואמנה את עיקריהן: א. הספר נכתב מ"פרספקטיבה ציונית"; ב. אינני מבדיל בין "תפיסה בכוח" של כוחות מאורגנים רכוש פלסטיני לבין ביזה פרטית על ידי יחידים; ג. בכך שאני מייחס משקל רב למעשי ביזה פרטיים, אני מקטין את "האחריות השלטונית" ומסקנותיי "מטאטאות, מוחקות ומסירות" את האחריות של גופים רשמיים. ד. אני מתעלם בספר מ"לקיחת שלל מאורגנת של אוצרות תרבות ורוח פלסטיניים"; ה. אני עושה שימוש במושגים קולוניאליסטים ודכאניים כגון "ערבי" (ולא "פלסטיני"), "מלחמת העצמאות" (ולא "נכבה", לדוגמה) ועוד; ו. אני מתעלם או מקטין מחקרים אחרים שנעשו בתחום בכדי להציג את מחקריי כ"חלוצי". נדון בטענות אלו בהגינות הראויה.

הציונות כסובייקט פושע

אכן, אני ציוני. ואוסיף לחטאיי, הספר הוקדש לסבי שלחם במלחמה (וכך כתבתי: "לסבא, שמחה (סימי) שילוני, איש הפלמ"ח"). כמו כן, אני משתמש בספר במושג "מלחמת העצמאות". למעשה, כבר בפתח ספרי אני מבהיר את בחירתי ומציין שאינני עושה בספר שימוש במונחים "נכבה" או "מלחמת 1948" (מושג לא מדויק דיו מכיוון שהמלחמה החלה בסוף 1947 והסתיימה במחצית 1949). ישנם שמות שונים שהשתרשו בעברית למלחמה: מלחמת תש"ח, מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות ועוד. עבורי, "מלחמת העצמאות" הוא קודם כל ביטוי עברי שגור ונוח לשימוש, שגם ערבים השתמשו בו לאחר המלחמה (למשל, בנאומו המפורסם של תופיק טובי לאחר המלחמה), ולא נקיטת צד בסכסוך בין קהילות. השם עצמו – "עצמאות" – קולע למדי לתיאור מה שהתחולל אז: הקהילייה היהודית קיבלה עצמאות לאחר שנים ארוכות של שלטון זר (בריטי). העובדה שעבור קהילייה אחרת מדובר באסון בקנה מידה אדיר אינה מנוגדת וסותרת זאת (לכן, בתרגום לערבית של הספר, המיועד לקוראי השפה הערבית, בחרתי מושגים אחרים הנהוגים בערבית).

עבורי "ציונות", בקיצור נמרץ, היא בדיוק רב מה שנקבע ב"תכנית באזל" (1897): "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל". כידוע, כתנועה לאומית, היו בציונות זרמים שונים ומנוגדים: כאלו שרצו להקים פה דור "גאון, ונדיב ואכזר" בלי יותר מדי ערבים בתמונה, ואחרים שחשבו שצריך לכונן פה מדינה דו-לאומית פדרטיבית. הראשונים והאחרונים היו כולם "ציונים" ולכן לדבר על "ציונות" כפרספקטיבה אחידה זה לא רק חסר משמעות (ומגוחך), אלא בעיקר מעיד על חוסר היכרות עם קורותיה של תנועה זו שקומוניסטיים ופאשיסטיים, לדוגמה, נאבקו זה בזה בתוכה. ואולם, אצל סלע "פרספקטיבה ציונית" פירושו שהמחקר מגויס, אינו אמין.

לסלע יש טריק נוח מבחינה מחקרית (וחברתית, כלומר מבחינת פוזיציה פוליטית אקטואלית שלה). היא כותבת "ציונות" והכל נפתר מבחינתה. ואולם, למה היא מתכוונת כשהיא משתמשת בביטוי זה? היא לא מרחיבה על כך ורק נותנת את הרושם ש"ציונות" – אותו "סובייקט" מדומיין שיצרה לעצמה – זה שם כולל לכל המעשים הנפשעים (גירושים, ביזה, הרס) שאותם היא שופטת (בצדק) לשלילה. אבל מה עם אלו שהתנגדו לכך? כאמור, מחלוקות בתוך הציונות אצלה כמעט ולא קיימות. אבל מדוע? את הסיבה לכך צריך למצוא בכך שלא נוח לסלע עם כך שהיו "ציונים" שחשבו אחרת. הסבר מדעי למילה "נוח" יהיה: פוגע בתזת אשמת הציוניים המונוליטיים. האם לסלע יש ברומטר שקובע האם השר אהרן ציזלינג ממפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) או השר בכור שלום שיטרית ממפלגת הספרדים ועדות המזרח, אם אציין רק שניים ממבקרי בן-גוריון, היו "ציונים" פחות מראש הממשלה? מדוע ה"פרספקטיבה ציונית" שהיא מייחסת לי בתור עדות לחוסר ביקורתיות זה לא דווקא ביקורת מעשי הגירוש והביזה? (מעשים שרוב ההנהגה, לשיטתי, התנגדו להם).

עבור סלע, מחלוקות בתוך הציונות הן זוטות. עבורי, כהיסטוריון, הן עיקר. מדוע? כי הציונות איננה סובייקט, אלא תנועה לאומית שבתוכה התרוצצו – ועודם מתרוצצים – זרמים שונים

דיון בהיסטוריה של הציונות יחרוג ממטרת המאמר. ואולם, מכיוון שברשימה הביבליוגרפית המרשימה שסלע צירפה למאמרה כדי להוכיח שאני מוחק/מתעלם מחוקרים אחרים – בהמשך נגיע לטענה זו – היא ציינה 12 פרסומים שלה (ו-6 פרסומים של מחברים אחרים), אפנה גם אני את הקוראים לפרק הפותח את ספרי "טבח כפר-קאסם: ביוגרפיה פוליטית" (אולי גם חיבור זה הוא תעמולה ציונית) שבו הפרק הראשון מחזיק את הכותרת "המחלוקת במפא"י סביב היחס לערביי הארץ ותפקידו של הממשל הצבאי", ובו יוכל המתעניין לקרוא את פרשנותי לגבי שני קווים מנוגדים בתוך הנהגת מפא"י (הציונית) לגבי עתיד היחסים בין שני העמים החולקים את הארץ.

עבור סלע, מחלוקות בתוך הציונות הן זוטות. עבורי, כהיסטוריון, הן עיקר. מדוע? כי הציונות איננה סובייקט, אלא תנועה לאומית שבתוכה התרוצצו – ועודם מתרוצצים – זרמים שונים. היסטוריון נטול פניות נדרש לתאר את המחלוקות ולא לציין "ציונות" או "ישראל" ובכך להתעלם מהניגודים הפנימיים. דבר זה נכון לא רק לגבי המושג "ציונות", אלא, לדוגמא, לתנועה הלאומית הפלסטינית – שגם בה היו וישנן מגמות שונות.

אחריות שלטונית

אחת מטענותיה המרכזיות של סלע היא שאני מקטין את "האחריות השלטונית" למעשי הביזה האינדיבידואליים. לשיטתה, אני לא פחות מאשר מטאטא את האחריות של הגורמים הרשמיים לגזל הרכוש הפלסטיני (מסקנותיי, במילותיה: "מטאטאות, מוחקות ומסירות" אחריות מבן-גוריון). חשוב להדגיש שכהיסטוריון, אני לא מחלק ציונים או מטיל "אחריות" – אני מתאר ומפרש על בסיס מסמכים את ההיסטוריה. ואין זה משנה האם מדובר בהיטלר או באמא תרזה. לשיטתה של סלע, אני עושה "פליק-פלאק אידיאולוגי מרשים" בכך שאני מראה, במילותיה, ש"השלטון עשה שימוש מדיני/פוליטי" בביזה לבין הטענה שלי כי "האחריות היא של האזרחים". כמה טעויות במשפט אחד! ראשית, אני לא טוען ש"השלטון" עשה שימוש ("שלטון" זה כמו "ציונות" אצל סלע – סובייקט ממשי), אלא שהמדינאי המאוד ספציפי בן-גוריון עשה שימוש. באותו מקום אני גם מראה את המאבק שציונים (בלי מרכאות) אחרים ניהלו נגדו בעניין זה. בנוסף, בשום מקום אינני טוען, כפי שסלע כותבת, שעל האזרחים מוטלת ה"אחריות".

כריכת ספרו של אדם רז

זהו המקום להציג בקצרה את ספרי ואת הטענות המרכזיות בו.

ספרי נחלק לשני שערים. השער הראשון, המחזיק למעלה ממאתיים עמודים, מציג את ביזת הרכוש הערבי בעשר ערים ערביות ומעורבות שנכבשו במהלך המלחמה. מן העיר הראשון שנכבשה, טבריה, ועד באר-שבע. שני פרקים נוספים יש בשער הראשון: האחד מוקדש ל"ביזת הכפרים הפלסטיניים" והשני מוקדש ל"ביזת מסגדים וכנסיות". פרקים אלו הם, בהכללה, תיאוריים. כלומר, הם אינם עוסקים בפירוש האירועים ובפרט לא בניתוח המאבקים הפוליטיים בתוך "הציונות". אבל הם כן מכילים חומר חדש רב, שהמחבר והתעמולן הבן-גוריוניסטי הצליח לחשוף בארכיונים רבים. התיעוד שהבאתי, כך נראה לי, גם שופך אור על פרשיות של גירושים, הרג בהמות עבודה, שריפת כפרים ויבולים, ייבוש פרדסים ועוד.

חלקו השני של הספר הוא העיקר בו (מבחינת התזה) והוא מהווה חולייה נוספת בכתיבה שלי על הפוליטיקה הישראלית והמאבקים בתוכה באותן השנים. כך כתבתי במבוא לספר: "החלק השני, שבו ימצא הקורא דיון סוציו־פוליטי המתבסס על ממצאי החלק הראשון, מוקדש לעמדות הפוליטיות השונות שהתגלו בארץ בנוגע לביזה, לתוצאותיה ולמשמעויותיה. אני טוען כי הביזה האינדיבידואלית גייסה את הציבור היהודי לתמיכה במדיניות שחתרה לסלק (ו/או לא להחזיר( את התושבים הערבים בסוף המלחמה". אני מפתח את הנושא בהרחבה בספר ופה אתייחס לכך בקיצור נמרץ.

למי שקרא את חלקו הראשון של הספר, העובדה שרובו הגדול של הרכוש הפלסטיני נבזז ונגזל במהלך המלחמה אינה צריכה להיות מוטלת בספק. אני טענתי שהתרת הביזה האינדיבידואלית הייתה ביטוי לקו פוליטי שחתר לערב את רוב הציבור היהודי במדיניות שחייבה את ריקון הארץ מיושביה הערבים. למדיניות זו היה ביטויים נוספים: גירושי תושבים, הרס כפרים, הרג בהמות עבודה, שריפת קציר, ייבוש פרדסים ועוד. מה שמייחד את הביזה מיתר הפעולות המוזכרות הוא שבהוצאתן לפועל השתתפו מעטים, ובביזה – רבים. מכל מקום, בסופו של יום, משקו של החקלאי הפלסטיני הושמד ולחזור, הלכה למעשה, לא היה לו לאן (דבר זה נכון גם ליושבי הערים). עוד טענתי, שלבזיזה העצומה היו שתי תוצאות חברתיות משמעותיות: הראשונה, והברורה מעליה, היא שהבוזז שפלש לבית שכנו ורוקן אותו מרכושו, עשה מעשה פשע במובן הפשוט של המילה. השנייה, שבמעשה הביזה הוא הפך – בעל כורחו – לשותף לקו הפוליטי המוזכר. אמנם מבחינתו של הבוזז הוא רק בזז, אבל אין-ספור ביזות אינדיבידואליות (או של משקים) הופכות להצבר, למציאות חברתית-פוליטית.

טענתי, שמי שנכנס לבתים וחנויות בטבריה, חיפה, ירושלים, יפו, עכו, צפת, בית שאן, רמלה, לוד, באר-שבע ובמאות כפרים, כנסיות ומסגדים, ושדד אותם עד היסוד – עשה בעצמו, על דעת עצמו, מעשה. במילים אחרות, מעשי הביזה עיצבו אותו בלי שיהיה מודע בהכרח לתוצאות מעשיו. מה המעשה? לא רק הפשע עליו הוא היה האחראי הישיר. אלא שמי שבזז את שכניו, נדרש לתרץ לעצמו את מעשיו, וכמובן שהוא לא רצה לראותם – ויהיה זה השכן הפלסטיני הקונקרטי, או תושבי הכפר השכן של הקיבוץ – חוזרים חזרה לביתם שנשדד על ידו. הרי, מה הדבר אומר עליו? לשבעים אלף התושבים היהודים בחיפה, לדוגמה, לא היה שום מושג, האם שבעים אלף תושבי עירם הפלסטינים יחזרו בסוף הלחימה. אבל השתתפותם בביזה של הרכוש שבני עירם השאירו מאחור הפכה אותם לבעלי אינטרס באי-חזרתם. הווה אומר, לשותפים לקו פוליטי שהשפעותיו חרגו מימי המלחמה עצמה.

לאורך עשרות עמודים אני מראה את המאבק שהתנהל בנושא זה בצמרת הפוליטית בין בן-גוריון למתנגדיו, ואני מביא ציטוטים רבים שמוכיחים, לשיטתי, שהתרת הביזה הייתה חלק מהפוליטיקה של בן-גוריון. הווה אומר: הוא השתמש בביזה ככלי גיוס עבור האזרחים היהודים. יתר על כן, אני מראה שבן-גוריון הוא שהוביל את מדיניות הגירוש, הרס הכפרים, ייבוש הפרדסים וכדומה. אבל לפי סלע אני "משכתב" את ההיסטוריה כתעמולן בן-גוריוניסטי כי אני א. מנסה לצייר את לקיחת השלל כפעולות אינדיבידואליות; ב. וכי אני מקטין "את האחריות השלטונית הישירה". כהיסטוריון, אני לא עוסק בחלוקת ציונים, אבל אם כבר נדרשנו לכך, הטענה שלי, לשיטתי, חמורה כפליים: אני מראה איך בן-גוריון עשה שימוש מניפולטיבי בציבור היהודי בכדי לגייס אותם לפוליטיקה ריאקציונית. המניפולציה הייתה דרושה לבן-גוריון כי בעוד שבגירוש תושבים או הרס כפרים השתתפו, כאמור, כוחות לוחמים לא רבים, הביזה שיתפה את הציבור היהודי הרחב באסון שהומט על הפלסטינים.

סלע, שספק קראה ספק מיהרה בקריאתה, כותבת שבניגוד לדברי "גם אם הממשלה לא החליטה רשמית על מעשי השוד, בעלי תפקידים רשמיים כמו מפקדי צבא, מנהלי מוסדות רשמיים או גופים שעבדו עבורם, או בעלי תפקידים יישוביים רבים לקחו החלטות לקחת שלל הלכה למעשה". לו הייתה קוראת בניחותא את הספר, הייתה מוצאת שזה בדיוק אחד מממצאי המחקר. אבל את הטענה המרכזית שלי בנוגע לשיתוף בפשע היא פשוט לא הבינה.

גירוש תושבות אל-טנטורה. צילום: בנו רותנברג, גנזך המדינה, 18.06.48 (מתוך "סדק")

תעמולה בן-גוריוניסטית

לפי סלע, "התעמולה של בן-גוריון שרדה שבעה עשורים ונחתה הישר לתוך ספרו של רז ללא בחינה ביקורתית". מכיוון שקוראי מאמרה לא קראו את הספר, קשה להם להתמודד עם הטענה הזאת, ובכך סלע עשתה לעצמה מלאכה קלה: הנה החוקרת שחשפה את ההיסטוריון הציוני המחפה על פשעי בן-גוריון. אתן דוגמא נוספת למופרכות טיעוניה.

בחלק השני של הספר אני מקדיש פרק ארוך לפרשת העיר נצרת. כל מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של התקופה יודע שגורל העיר הצפונית ותושביה היה שונה מהותית מכל עיר אחרת: תושביה לא גורשו והעיר לא נבזזה. זהו המקרה היוצא דופן מזמן המלחמה. סוגיית כיבוש נצרת זכתה לכמה התייחסויות לאורך השנים וגם היסטוריונים וסוציולוגיים ביקורתיים (לא כמו התעמולן הבן-גוריוניסטי נטול הביקורת!) התייחסו לכך וכתבו שהמקרה של העיר אינו מעיד על הכלל. אני, בניגוד לרובו של המחקר, לא השתכנעתי מהנימוקים השכיחים בספרות המחקר בנוגע לגורלה השונה של העיר; נימוקים שרובם ככולם מתבססים על עדותו של בן-גוריון. אני טענתי שגורלה השונה של העיר צריך לעורר תהיות רציניות. הרי, מדוע בן-גוריון תומך (ומוביל מדיניות) בגירוש בכל מקום ורק בנצרת לא? האם "העולם הנוצרי" הוא באמת זה שהדאיג את ראש הממשלה כפי שנטען בספרות?

בפרק בספר שכותרתו "פרשת נצרת – לבן-גוריון היו 'חושים היסטוריים חזקים ביותר'", אני מנסה להוכיח שתושבי העיר לא גורשו והעיר לא נבזזה  – לא בגלל שבן-גוריון התנגד לכך, אלא למרות שבן-גוריון תמך בכך. במילים אחרות, בן-גוריון בהחלט היה מעוניין בגירוש התושבים. אני מביא מסמכים ועדויות שונים בפרק זה ומציג פרשנות אחרת ומנוגדת לזו המקובלת לגבי ההיסטוריה של העיר בזמן המלחמה וכלפי בן-גוריון בפרט. אבל לא זה העיקר פה. אפשר להשתכנע מהעדויות שאני מביא בנוגע לסיבות שהתושבים לא גורשו – ואפשר, כמובן, לא. מכל מקום, לא עליי להעיד על פירות מחקריי.

אולם, עולה פה שאלה מעניינת אחרת המעידה דווקא על מהימנותה של המבקרת סלע: מדוע היא לא מזכירה את הפרשה הזאת בביקורת המפורטת כשהיא כותבת שהתעמולה של בן-גוריון "נחתה" בספר ללא כל "ביקורת"? הרי, מדוע שהתעמולן של בן-גוריון –  כלומר אני – שכותב "ללא בחינה ביקורתית" ומאמץ את הפרופגנדה של ראש-הממשלה, יתאמץ בכלל להפריך את התזה המקובלת (שכאמור, גם חוקרים ביקורתיים מחזיקים בה) הגורסת שבן-גוריון התנגד לגירוש התושבים, ושרק בגלל התערבותו הם לא גורשו? מדוע פשוט לא שתקתי והמשכתי ליהנות "בחיקה החמים של הציונות"? ברור מדוע סלע אינה דנה בדוגמא זו וברבות אחרות: הן סותרות את טענתה שאני תעמולן של בן-גוריון.

מצעד יום העצמאות בנצרת, 1954. צילום: אוסף התצלומים הלאומי (ויקיפדיה)

טהרני מושגים

סלע משתייכת לקבוצה של טהרני מושגים. השימוש במילה "ערבי", לדידה, הוא ביטוי לאסטרטגיית מחיקה דכאנית של הקבוצה ההגמונית (היהודית) כנגד הפלסטינים. בביקורתה של סלע מוקדש מקום מרכזי לשימושי במושגים מקבילים: "ערביי הארץ", "ערבים" או "פלסטינים". כל מי שבקיא במונחים שנעשה בהם שימוש בשנים שבהן עוסק ספרי, יודע שהביטוי "פלסטיני", כמושג המשמש להגדרת זהות לאומית של קהילייה מסוימת, נכנס לשימוש על ידי יהודים וערבים/פלסטינים כאחד בשלב מאוחר יותר. אין בכך בכדי לטעון ש"העם הפלסטיני" הומצא ביחד עם האייפון, אלא שהמילה עצמה לא הייתה נפוצה בשפת היומיום. אני מניח שסלע בקיאה בכתיבה ערבית של פלסטינים מימי המלחמה ואחריה. לפיכך, היא יודעת היטב שרובה המוחלט של הכתיבה מאותם השנים עושה שימוש במושג "ערבים" ולא "פלסטינים". ואציין כבר עתה שאת הסיבה לכך אין לחפש במנגנונים קולוניאליסטיים ציוניים חבויים. ועם זאת, אין להבין מהשימוש בתיבה "ערבי" – כפי שסלע טוענת –  שבכך מוחקים את "הפלסטיניות".

קחו לדוגמא את אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על הממשל הצבאי: "הערבים בישראל" מאת סברי ג'רייס שיצא לאור בישראל ב-1966. האחרון, ערבי-פלסטיני, מהקולות הביקורתיים ביותר נגד המדיניות הישראלית עושה שימוש בספרו במושג "ערבים" ולא פלסטינים. האם ג'רייס נפל קורבן להגמוניה הציונית? האם הוא לא קרא את אנטוניו גראמשי? (וליתר ביטחון, גם כשספרו של ג'רייס פורסם בערבית בביירות הוא החזיק באותה כותרת: العرب في اسرائيل); האם הסופר הנצרתי עטאללה מנצור, מחבר ספר הפרוזה היפה "באור חדש" (1966) שכח שהוא פלסטיני כשעשה שימוש במילה "ערבי"?; האם עורך הדין אליאס כוסא, מגדולי המבקרים של המדיניות הישראלית בשנות הארבעים והחמישים, שכח שהוא פלסטיני כשהוא כתב ודיבר ללא הרף באותם השנים על המדיניות הישראלית "נגד הערבים" שחיים בארץ?; האם הסופר עודה בשאראת שכח את הערים "עאכא" ו"טבריא" כשהוא מעז – ברוב ציוניותו – לכנותן "טבריה ו"עכו" כשהוא כותב בעברית?; האם ההיסטוריון מוסטפא עבאסי שכח את מורשתו כשהוא קבע שכותרת ספרו תהיה "צפת בתקופת המנדט 1948-1918. ערבים ויהודים בעיר מעורבת"? מדוע לא פלסטינים?; האם ההיסטוריון מוסטפא כבהא עושה מניפולציה כשהוא "מוחק" את זהותו ועושה שימוש במושג "ערבי" בפרסומיו? (למשל, במחקרו "העיתונות הערבית בישראל 1984-2006 כמכשיר לעיצוב זהות חדשה"). מדוע כבהא לא כתב "העיתונות הפלסטינית"?; כידוע, הרשימה של תועמלנים ציונים שעושה שימוש במושג "ערבי" עוד ארוכה. בנוסף, כמדומני, שגם בלי היכרות עם הספרות הענפה על הערבים-פלסטינים בישראל בשנים שלאחר קום המדינה, מפגש יום-יומי עם פלסטינים אזרחי ישראל בימינו מגלה שלרבים מהאחרונים אין שום בעיה בשימוש במילה "ערבי" והם בטח לא רואים בה בהכרח ביטוי לקולוניאליזם או לפטרנליזם (ולא, הם לא כופים על עצמם בהכרח "שתיקה" מול היהודי ההגמוני).

אדגיש, שבלי כל קשר לכך שאינני רואה בשימוש במושג "ערבי" ביטול "הפלסטיניות", כהיסטוריון, שחומר הגלם שלו הם מסמכים ועדויות מזמן אמת, אני נדרש – לרוב – לעשות שימוש בשפה שהייתה נהוגה בזמן אמת. לכן, כשאני עושה שימוש בתיבה "ערבי", אני לא "מוחק" את הפלסטיניות (בדיוק כמו שכל הדוברים והכותבים שהבאתי למעלה לא עשו זאת). הרי ידוע שניתן לעשות שימוש במושגים שונים לאפיון תופעות דומות. דבר זה נכון גם לקהילייה היהודית שחבריה דיברו בזמנו על "מדינה עברית", לדוגמה, ולא על "מדינה יהודית" (מושג שהפך פופולארי בשיח הציוני בשלב מאוחר יותר).

לאחר שחשפה את ערוותי "הציונית" ולאור מדיניות הדיכוי שאני כופה על המיעוט הערבי/פלסטיני בשימוש במושג "ערבי", היה הוגן לו ציינה שבחרתי לכתוב בערבית את שמות כל הערים, הכפרים ושמות האישים הערבים הרבים שהזכרתי בספר

אינני יודע האם סלע קוראת ערבית. אני מניח שמי שעושה שימוש ב"טבריא" ו"עאכא" יודעת ערבית על בוריה. אבל היה הוגן, כמדומני, שלאחר שחשפה את ערוותי "הציונית" ולאור מדיניות הדיכוי שאני כופה על המיעוט הערבי/פלסטיני בשימוש במושג "ערבי", היא הייתה מציינת שבחרתי לכתוב בערבית את שמות כל הערים, הכפרים ושמות האישים הערבים הרבים שהזכרתי בספר (כמדומני, דבר זה כמעט ולא נעשה בספרות העברית ובחרתי לעשות זאת מסיבות פוליטיות, על אף שלקורא העברי הדבר מסורבל). סלע לא מציינת זאת בביקורתה מכיוון שהדבר סותר את התזה שלה לגבי אסטרטגיית המחיקה ההגמונית שאני נוקט בזמן שאני מדכא את הפלסטינים. די לה בכך שיש לי "פרספקטיבה ציונית". עם זאת, העובדה שסלע לא ציינה את  מעלה שאלות לגבי המהימנות שלה כמבקרת.

מחיקת ספרות

סלע כותבת בפתח מאמרה שאני מתעלם מספרות מחקר שאינה נוחה לי. בעולם שאני מסתובב בו זו האשמה רצינית. לעצם העניין, צריך להבחין בין "מתעלם" לבין "מוחק" לבין "לא מכיר". כל התופעות האמורות עשויות להימצא במחקר כלשהו, ויש להבחין ביניהן; אבל לא זה המקרה פה. מכיוון שאני רואה את עצמי כחוקר הוגן, אני חושב שראוי להתייחס בכובד ראש לטענותיה. היא מונה את ספרו של תום שגב "1949 – הישראלים החדשים"; מאמר של שירין סקאלי על קורות משפחה בחיפה; "מחקרים נוספים של נור מסאלחה" (היא מפנה רק לספרו "הנכבה הפלסטינית" מ-2012, אז נתייחס אליו); ספרו של גיש עמית "אקס ליבריס"; ואת סרטו של בני ברונר "שוד הספרים הגדול". היא גם מציינת ב"גילוי נאות" מספר עבודות שלה, אולם לא ברור האם היא טוענת ש"מחקתי" גם אותם. אתייחס לכך בסוף המאמר.

סלע כותבת כך: "'חלוציותו' של הספר היא בכך שהוא נכתב מפרספקטיבה ציונית וממשיך מסורת מפוארת של מחיקה משיקולים פוליטיים". לפני שאדון ב"מחיקות" שעשיתי, רק אציין שלא פה ולא בשום מקום אחר אני עסוק בלהעיד על "חלוציתם" של מחקריי. אני נותן להם לדבר בשם עצמם. אבל, אם כבר, אביא את מה שכתבתי בספר: "למיטב ידיעתי, זהו החיבור הראשון שנושאו העיקרי הוא ביזת הרכוש הערבי. ואולם אין זה החיבור הראשון שעוסק בגזל הרכוש הערבי". אבל ניחא. "חלוצי"? "חלוציותו"? מדובר בהמצאות של סלע.

באותה פסקה בה סלע מונה את חמשת הפרסומים המוזכרים שמחקתי היא גם קובעת ש"נעדרים מן הספר" "עדויות של פלסטינים". טענה זו לא נוגעת כלל להתעלמות מספרות המחקר, אלא פירושה שמעלתי בתפקידי כהיסטוריון. ובכן, הרשו לי עתה לקבוע כי סלע לא קראה את הספר כפי שנדרש מאדם הכותב ביקורת. איך אני יודע? כי מי שיקרא את הספר יימצא בו עשרות רבות (עשרות) של "עדויות של פלסטינים". בפועל, עשיתי בספרי שימוש רב במכתבים ומסמכים של תושבים ערבים. קל מאוד "לעלות" על כך: רק צריך להסתכל בהערות השוליים ובציטוטים הארוכים שאני מביא מתוך המכתבים הרבים שנכתבו בזמן אמת ושאיתרתי בארכיונים שונים. איך סלע כתבה בלי שתרעד לה היד שאין "עדויות של פלסטינים"? אני לא יודע – אבל הנה כבר השבתי לאישום אחד של "מחיקה" אחת שסלע ייחסה לי.

לדבריה של סלע, "תום שגב, הראשון שעסק בהרחבה בנושא בשנות השמונים, מוזכר בהערת שוליים שולית". סלע אוהבת לספור הפניות, אלא שתום שגב מוזכר הרבה יותר מפעם אחת בספר (שש פעמים סך הכול). בהנחה שסלע קראה את הפרק הרלוונטי בספרו של שגב, היא לבטח יודעת שהוא מקדיש מספר עמודים בודדים לסוגיה של ביזת רכוש נייד על ידי אזרחים ואנשי צבא ובאחת מהערות השוליים הוא אף מונה רשימה ארוכה של תיקים ארכיונים שהוא היה רוצה לעיין בהם בסוגיה זו, אולם הדבר לא התאפשר לו בגלל שהם עדיין היו סגורים בשעתו (למעלה משלושים שנה לאחר מכן, אני הגעתי לתיקים שנפתחו). רובו של הפרק בספרו של שגב נסוב על סוגיה של גזל אדמות, חלוקת הבתים הנטושים, פלישות לבתים וכדומה. כלומר, הרוב מוקדש לגזל ממוסד ומאורגן על ידי המדינה. נושאים, שכאמור, לא עסקתי בהם בספר. אז עד כאן התייחסותי לקביעתה חסרת השחר של סלע ששגב "מוזכר בהערת שוליים שולית".

הלאה. את מאמרה של סקאלי לא הכרתי, אז לא יכולתי "למחוק" אותו. הפעם היחידה שהרגשתי אי-נוחות מקריאת מאמרה של סלע היה במקרה הזה. האם לא פעלתי כשורה? האם פספסתי פרסומים חשובים? הרי ביליתי שבועות ארוכים בספריות. ומה עם הקולגות והחברים שקראו את כתב היד? מדוע הם, העצלנים, לא העירו לי על כך? ובכן, כפתור ופרח. אני מודה לסלע שהפנתה את תשומת ליבי למאמר הקצר של סקאלי (שאותו קראתי לפני כתיבת מאמר זה) שאין לו כל קשר לנושא הספר. אם ארצה לעסוק בסכסוכי אדמה בין אחים או בכתיבת היסטוריה משפחתית בהתבססות על ארכיונים אישיים – אולי ארוויח מהמאמר של סקאלי. לתיאור הביזה – תיאור שמתבסס על עבודתי בארכיונים רבים – אין במאמר תרומה משמעותית.

"מחיקה" נוספת שעשיתי היא התעלמות מספרו של נור מסאלחה שכותרתו "הנכבה הפלסטינית". את כתיבתו של מסאלחה אני מכיר היטב – מכיר, ולא מוקיר. אבל זה עניין אחר. בספר האמור של מסאלחה יש פרק בן 13 עמודים שכותרתו: " Appropriating History: Looting of Palestinian Records, Archives and Library Collections, 1948–2011". את הספר קראתי זמן קצר לאחר שיצא לאור, וכשעבדתי על כתיבת הספר על הביזה – חזרתי ועיינתי בו. לא זה המקום לעסוק בביקורתי על מסאלחה, אלא ב"מחיקות" שעשיתי לפי סלע. מי שקרא את ספרו של מסאלחה יודע שרובו של הפרק האמור בספרו עוסק בגורל שני ארכיונים: זה של מכון המחקר הפלסטיני בביירות (1965-1982) וזה ששכן באוריינט האוס (1979-2001).

הסיפור של גורל שני הארכיונים המוזכרים מעניין – אולם לא נוגע לספר שלי שעוסק ב-1948. כך, ש"המחיקה" שעשיתי למסאלחה חייבת להיות ממוקמת איפשהו בחמשת העמודים הראשונים של הפרק בספרו (לפני הדיון על הארכיונים) – עמודים שאינם מכילים הפניות לשום מקור ארכיוני, אלא לספרו המוכר של בני מוריס ולעוד חצי תריסר פרסומים, חלקם מאמרים בעיתונות, נטולי חשיבות של ממש. ואולם, גם חמשת העמודים הללו עוסקים רק בחלקם באסון הפלסטיני שהתחולל ב-1948 ואין בהם כל מידע שהייתי צריך לציין או להפנות אליו בספר. מסאלחה כמעט ואינו עוסק בספרו בביזה (בטח בביזה ב-48') ובמחקריו אין הבדל בין גזל לשלל לביזה – קריטריונים שונים לפי דעתי. למעשה, ההתייחסויות המאוד מעטות שלו בספר לנושא מבוססות על מחקרים של אחרים ולא על מחקר ארכיוני רציני. כך, שלא "מחקתי" את מסאלחה – הוא פשוט לא רלוונטי למחקר שלי.

מדוע סלע הזכירה דווקא את ספרו של מסאלחה? אני מניח שבגלל שמסלאחה עוסק בפרק בספרו בגורלם של ארכיונים פלסטיניים – נושא שהוא גם בלב עיסוקה של סלע וניכר ממאמרה שהיא רואה בו נושא מרכזי בנכבה הפלסטינית. זו הסיבה לכך שהזכירה את ספרו של גיש עמית ואת סרטו של בני ברונר ברשימת חמשת הפרסומים שמחקתי. נפנה לכך מיד.

תל אביב-יפו בסוף 1947. צילום: בנו רותנברג, ארכיון המדינה

גזל אוצרות התרבות והרוח הערבים

לטענתה של סלע אני מתעלם מ"לקיחת שלל מאורגנת של אוצרות תרבות ורוח פלסטיניים, ארכיונים וייצוגים חזותיים". סלע כתבה כמה מחקרים על גזל הארכיונים הפלסטיניים ותרמה בנושא זה להכרת העניין (הנושא שלנו פה הוא ביקורת ספרי, לא איכות מחקריה). ואולם, נושא זה לא קשור כלל לספריי כפי שברור לכל מי שקורא את הספר. הרשו לי לצטט מפתח ספרי, שבו אני מבהיר לקורא מה צפוי לו בהמשך הספר: "חיבור זה עוסק בביזת הרכוש הנייד שהותירו אחריהם הערבים. קרי, תכולת עשרות אלפים של בתים וחנויות, תוצרת חקלאית מגוונת, מקנה בהמוניו, מכוניות, ציוד מכני רב, בתי חרושת ועוד רבות". ספריות? ארכיונים? אוספי אומנות? אני לא עוסק בכלל בספרי בגזל ארכיונים ערבים/פלסטיניים (ולא נדון כאן בסוגיה זו, שלדעתי לא הייתה משמעותית – בטח לתזה שלי – בזמן המלחמה). כאמור, יש עוד "גזלות" שנעשו שאני לא עוסק בהם: גזל הקרקעות, המטת החורבן על השדות החקלאים והתוצרת החקלאית הערבית, חשבונות הבנק של התושבים הפלסטיניים שהופקעו על ידי המדינה, שוד מנועי ההשקיה ועוד רבות.

סלע נדרשת – משום מה – להגנתו של גיש עמית שכתב ספר קצר ומאיר עיניים שזכה לתהודה רבה בשם "אקס ליבריס" שבו ישנו פרק על גורלם של הספרים הפלסטינים בעקבות המלחמה. סלע כותבת ש"עבודתו המונומנטלית זכתה אצל רז לשני אזכורים שוליים" ובהמשך מציינת שהמחבר (אני) חולק על "הטון הכללי" בספרו של עמית כי לעמית היה "טון ביקורתי" – ולי, הציוני, כך מסתבר, לא. קצת מעייף להתווכח עם ספירת אזכורים שראינו למעלה שסלע מתמסרת אליה (אגב, גם הפעם סלע טועה: הזכרתי את עמית שלוש פעמים בספר!), אבל אתייחס לכך בקצרה מכיוון שיש בעניין זה להבהיר סוגיה בעלת חשיבות הנוגעת לסוגיית הביזה.

בספרי, אני עוסק מעט בסוגיה של ביזת ספרים. עמית ייחד לכך פרק בספרו, אני התמקדתי בנושאים אחרים: פחות ברכוש מוגדר, יותר בהסבר הפוליטי. אבל מדוע כתבתי שאני חולק על "הטון הכללי" אצלי עמית? מכיוון, שלשיטתי, חלק גדול מהספרים ניצלו בזמן אמת מהשמדה פיזית בגלל מדיניותו של השר (הציוני) בכור-שלום שיטרית ומשרד המיעוטים שעמד בראשו. לא נפתח את הנושא הזה פה (ואני מתייחס לכך רק בהערת אגב בספרי כי זה לא העניין בו באתי לטפל), אבל הספרים שהתגוללו ברחובות (חלק מהם בעקבות היחס של הכוחות הלוחמים הערבים) נפלו קורבן לפגעי מזג האוויר. כך כתב, לדוגמה, יהודה בורלא, לימים סופר בעל שם ואז איש משרד המיעוטים, על מבצע הצלת הספרים שהוא מילא בו חלק מרכזי:

"בשטח התרבות הביאה המציאות לידי פעולה אחרת גדולה, רבת עניין וחשיבות, זוהי אוסף ספרים ערבים. נתגלה שבקשר עם כיבוש יפו ונטישת הבתים, נעזבו במצב הפקר גמור ספרים ערבים לרבבות, מספריות פרטיות, ספריות ציבוריות ובתי מסחר לספרים. כל הרכוש העצום הזה ששוויו מאות אלפי לא"י נמצא בתהליך של הפקר והשמדה בזדון. נגנבו ספרים, הושלכו לאשפה, נשדדו, נשרפו".

סלע לא מתייחסת לדקויות כאלו. הרי איסוף הספרים נעשה על ידי ציוניים ואנחנו כבר יודעים שהם רק רוצים לגזול. היא בכלל לא מתייחסת לציטוטים כאלו ואחרים שאני מביא, כי זה פוגע בתזה שאני לא "ביקורתי". אכן, יכול להיות שבורלא ושיטרית שקרנים. יכולים להיות שהם חשבו קדימה ועבדו עליי כשהשאירו את המסמכים האמורים. אבל, ראוי להפריך את הדברים שאני מביא. סלע לא עוסקת בהפרכות של עובדות וכבר ברור לקורא שהגיע עד פה מדוע. העובדה שלאחר המלחמה, נמצאו אלו שדרשו את ספריהם בחזרה מהספרייה הלאומית ונענו בסירוב – זה דבר נוראי ומבזה שיש לו רק תקנה אחת כיום – החזרת הספרים לבעליהם. אולם, בהנחה שסלע קראה את ספרי, אז לבטח היא שמה לב לכמה תיאורים קשים למדי על ביזה והרס של ספרים. קריאתה השטחית של סלע באה לידי ביטוי בין היתר בהעדפתה להתעלם מלמעלה מ-300 עמודים מזעזעים למדי בספר ולהתמקד בספירת הפניות לספרו של עמית תוך התייחסות להערת שוליים(!) שבה כתבתי שורת ביקורת עליו. ומה לגבי סרטו של ברונר? ובכן, הסרט מראה איך עשרות אלפי ספרים הועברו בזמן המלחמה לספרייה הלאומית, והוא נשען על מחקריו של עמית ועל עבודה משותפת שלו עם הבמאי ברונר. דעתי בנושא הספרים שונה מזו של עמית, ומוזכרת בקצרה בספר מכיוון שזה לא העיקר בו.

לסיכום, אם רק אלו "המחיקות" שסלע מצאה שכחלק מהתעמולה הציונית החלטתי להחביא מהקוראים  – כנראה עשיתי עבודה עלובה למדי כתועמלן.

ובכן, עד כה סקרנו את חמש "המחיקות" שעשיתי לפי סלע. ומה לגבי מחקריה של סלע? סלע לא כותבת מפורשות ש"מחקתי" את מחקריה, אבל היא כן כותבת כשהיא דנה במחיקותיי ש"למען הגילוי הנאות, אומר כי החל משנת 2000 חשפתי מספר ארכיונים ואוספי צילום שנבזזו ב-1948, של צלמים כמו ח'ליל רסאס (ריסס) וח'ליל רעד (ראאד), וכן בהמשך ארכיונים נוספים כמו זה של קרימה עבוד, וארכיונים ואוצרות תרבות שנלקחו שלל לאורך המאה העשרים וכפופים למערכת ניהול דכאנית בארכיונים הישראליים".

יסלחו לי הקוראים שאבקש להימנע פה מהתייחסות למחקרים שהוזכרו על ידי סלע בפסקה האחרונה. לא זה המקום. די בכך שאציין שמי שחושב שהעובדה שלא התייחסתי לספר הצילום שאצרה על חליל ראאד או למאמר שכתבה על צילומיו של הצלם ח'ליל רסאס זה ביטוי לגישתי הציונית המניפולטיבית – נו, ניחא. לעניינו ובקצרה, מחקריה של סלע לא היו ועדיין לא רלוונטיים לספר שלי משום שהם עוסקים בנושאים אחרים (ואני מהרהר: אולי פה טמון העניין בקריאתה החפוזה ו"הביקורתית" את ספרי?). אציין, שאתר "העוקץ" מוזמן לבקש ממני מאמר על תוצריה המחקריים של סלע ואעשה זאת בשמחה רבה.

לסיכום, אני מברך על כל ביקורת על מחקריי, אך סבור שמוטב לקרוא אותם היטב ולגלות יושרה בכתיבה על אודותיהם.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איתמר

    כשאתה משתמש במילה ״עצמאות״ ולא ״אסון״ אתה ועוד איך לוקח צד, וגם כאשר אתה אומר ״סכסוך בין קהילות״ (היית מתאר אונס כסכסוך בין גבר לאישה?).
    אתה למעשה טוען שתיאור של האירועים כ״מלחמת 1948״ הוא לא תיאור מדויק דיו, אז כיצד תיאור של האירועים כ״מלחמת עצמאות״ הוא מדויק יותר?
    הוא לא, ומבחינה מוסרית ראוי להשתמש בהגדרה שרואה את הקורבנות ומכירה בעוול שלהם ולא בכזו שמעלימה אותם.

    וזו בדיוק הפרספקטיבה הציונית שעליה הכותבת דיברה, ידוע לכל שישנם ושהיו חילוקי דעות בתוך הציונות, אך בסופו של דבר דרכי הפעולה של התנועה הציונית הן באופן עקבי של דיכוי אלים ואכזרי כלפי הפלסטינים. אכן היו חילוקי דעות דוגמת המחלוקת שציינת שהייתה בתקופה מסוימת בתוך מפאי כלפי הממשל הצבאי (אך האם כלפי החזרת הפליטים היה איזשהו מחלוקת ממשית במפאי או בשאר המפלגות הציוניות?) או זו שלום שטרית (שהיה חסר כל כוח רלוונטי), אולי הכותבת היא היתה צריכה לומר ״מיינסטרים ציוני מובהק״ במקום ״ציונות״ אך זה לא יותר מאשר התקטננות, או כפי שכתבת ״טהרנות מושגית״

  2. עזרא ד.

    יפה עשתה רונה סלע שחשפה את הכוונה הגלומה מאחורי הספר הלכאורה רדיקלי הזה. הצורך 'לטהר' את הציונות מפשעיה מופיע גם במאמר התגובה האפולוגטי והאומלל הזה. עניין אחד שכדאי לאדם רז ללמוד מאותם 'טהרני מושגים', שהוא כל כך בז להם, הוא שההתעלמות מסובייקטיביות קולקטיבית היא פעולה של הסרת אחריות פוליטית. במקרה של הנכבה והביזה,לפי רז זו אינה פעולה של ציונים או ישראלים (משום שאין דבר קטגוריות קולקטיביות לסובייקט, אלא רק יחידים מתווכחים), אלא של יחידים 'רעים'. ואולם הביזה והגרוש היו תוצאה של הסכמה חברתית ונורמה. נורמות אלו נבעו בעיקר מלמעלה (שלטון, אליטות אינטלקטואליות) וחצו מעמדות ומסגרות אידיאולוגיות.