המאבק על האקלים עוד לא אבוד

בין יתר התמורות המסתמנות, גם פרנסי העולם בעידן הזה, נשיאי התאגידים הרב-לאומיים והמשקיעים הגדולים, מתחילים להפנים שרפורמת אקלים חייבת לקרות או שהקרקע תישמט מתחת לרגלי השיטה
רמי קפלן

בספרו ״הקץ של קץ העולם״ שיצא לאחרונה בעברית (עם עובד), הסופר ג׳ונתן פראנזן טוען שהמערכה נגד התחממות כדור הארץ אבודה, איחרנו את הרכבת. על כן, על שוחרי הסביבה להפנות את האנרגיות ליעדים צנועים יותר ובני השגה. זה לא שפראנזן מתכחש לשינוי האקלים וממעיט מגודל הקסטרופה הצפויה למין האנושי בעטיה של ההתחממות — כלל וכלל לא; אבל הוא טוען שהתנועה הסביבתית משלה את עצמה שישועה עוד אפשרית. בתגובה לדברים האלה, אקטיביסטים האשימו אותו בפחדנות אקלים.

אבל האמת היא שהספקות שפראנזן מציף אמורים להטריד את כל מי שעוקב אחרי הנתונים ומזהה את הפער העצום בין מילים גבוהות לצעדים מעשיים להגבלת פליטות גז חממה. בשל כך, חשוב לדעתי להתעמת עם הטענה הזאת ישירות. אני רוצה לטעון פה בקצרה שתחזיתו של פראנזן פסימית מדי. ההנחה שמה שהיה הוא מה שיהיה — המשך הכישלון הפוליטי של הרפורמה האקלימית הגלובלית — היא בעייתית. למעשה, מצטברים כיום סימנים לכך שאנחנו, אולי, על סף נקודת מפנה. ההתקרבות לקטסטרופה מחוללת התגייסות גוברת כנגד שינוי האקלים, כולל, וחשוב מאד, מצד כוחות קפיטליסטיים שהיו עד כה לרועץ.

ספרו החדש של פראנזן

פראנזן צודק שהישגי מאבק האקלים עד היום הם עלובים. מאז יציאתה לדרך של התגובה הגלובלית לשינוי האקלים, בפסגת ריו (1992), פליטת גזי החממה לא הפסיקה לצמוח, ושיעורה העולמי גבוה כיום ב-60%. מצד שני, עד עכשיו הטמפרטורה הממוצעת עלתה במעלה אחת בערך מעל הרמה הקדם-תעשייתית, ולדעת מדעני הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים יש היתכנות טכנולוגית וארגונית להשגת יעדי הסכם פריז (הגבלת ההתחממות לשתי מעלות, ועדיף אחת וחצי). הסוסים עוד לא עזבו את האורווה, אם כך.

הבעיה העיקרית היא של היתכנות פוליטית, כמובן. לכישלון הרפורמה עד היום יש גורמים רבים, אבל הסיבה היסודית היא התמדתו של היפר-קפיטליזם גלובלי שבו צמיחה מואצת מבוססת תחרות שוק היא ערך עליון. למרות לחצי התנועה הסביבתית, ולמרות שרוב הציבור בעולם, כולל בארה״ב, מצפה לפעולה ממשלתית אקלימית נחושה יותר, העסקים הגדולים הצליחו להשפיע על רוב הממשלות, ובראשן האמריקאית, להתנגד לשינוי סדרי העדיפויות הגלובליים. התאגידים היו מתוחכמים כי לצד ההתנגדות להתערבות בשווקים הם קידמו בהצלחה מדיניות אקלימית ידידותית לשוק. התוצאה היא שבמקום להתאים את הקפיטליזם לאינטרס הסביבתי, קרה ההפך: רפורמה סביבתית נחשבת לגיטימית כל עוד היא לא פוגעת בצמיחה ובתחרות. הביטוי האבסורדי הנוכחי של הסד הזה הוא כישלונן של רוב המדינות להתחייב, ולו על הנייר, לתוכניות רפורמה שאפתניות דיו בראי יעדי פריז.

זה לא נראה טוב, אבל ייתכן שהדברים עומדים להשתנות. במצב מלחמה, חברות מסוגלות להתגייס לפעולה קולקטיבית מרחיקת לכת, כולל השתלטות המדינה על הפעילות הכלכלית. אמנם, הטווח הארוך של סכנות האקלים — יחד עם הכחשת האקלים הפעילה של תעשיית הנפט והימין האמריקאי, ופרקטיקות השטיפה הירוקה של תאגידים — עיכבו את התפתחותה של תחושת חירום כללית. אבל שלושת העשורים המייאשים שחלפו גם קירבו אותנו אל הסכנה, שהולכת ומתגשמת בהתאם לתחזיות המדענים. התקרבנו ל״נקודת החומריות״, כפי שקוראים לכך בעולם ההשקעות הפיננסיות, שאותו תכף נזכיר, שבה הסיכון הופך לממשי ומשנה את קבלת ההחלטות.

שלושת העשורים המייאשים שחלפו  קירבו אותנו אל הסכנה, שהולכת ומתגשמת בהתאם לתחזיות המדענים. כעת הסיכון הופך לממשי ומשנה את קבלת ההחלטות

יש סימנים לכך שאנחנו בעיצומה של התפכחות ותפנית התנהגותית. הממשלות, שאחרי עשורים של גלובליזציה ניאו-ליברלית הפכו לאיבר של השוק, הן אמנם האחרונות להתעורר. אבל הרעיון של גרין ניו דיל, שתופס תאוצה באירופה ובמפלגה הדמוקרטית בארה״ב, עשוי לבשר על שינוי מגמה. נצחונו של ביידן בבחירות לנשיאות מעורר אופטימיות, ואם ארה"ב תחזור להסכם פריז שממנו פרשה לפני עשרה ימים, זו תהיה התחלה טובה. במישור החברה האזרחית, הגיחו לאחרונה תנועות מחאה חדשות כגון ״מרד בהכחדה״ ותנועת הדור הצעיר של גרטה ת׳ונברג, שהדימוי המניע שלהן הוא השעון המתקתק. מוביליזציה אזרחית כזאת צפויה להתגבר.

ובאופן קצת מפתיע, ועל זה ארחיב מעט, אפילו מהקפיטליסטים תצא בשורה. פרנסי העולם בעידן הזה, נשיאי התאגידים הרב-לאומיים והמשקיעים הגדולים, מתחילים להפנים שרפורמת אקלים חייבת לקרות או שהקרקע תישמט מתחת לרגלי השיטה. בתי ההשקעות הגדולים יצאו לאחרונה לקמפיין אגרסיבי למען קידום יעדי הסכם פריז. אחת היוזמות, +Climate Action 100, מאגדת 450 קרנות החולשות על קרוב למחצית הנכסים הפיננסיים בתבל. היוזמה מפעילה לחץ ממוקד על 160 תאגידים נבחרים, שאחראים לשני-שליש מהזיהום הגלובלי. בשנתיים האחרונות, לחץ זה הוביל רבים מאותם ״פולטים מערכתיים״ להצהיר על התחייבויות לקיצוצים בטביעת הרגל הפחמנית שלהם, ולעיתים אף לכרוך את שכר המנהלים ביעדים אלה.

יתר על כן, האקטיביזם הפיננסי החדש מפגין רדיקליות שלא נצפתה עד כה בקרב מחבקי מדדים. חלק מהם מתבטאים במפורש בזכות התערבות מדינה, ובמקרה חסר תקדים אחד ממאי האחרון, משקיעים הובילו החלטה באסיפת בעלי המניות של שברון לדרוש מהנהלת התאגיד לדווח על הקשר בין פעילות הלובינג הפוליטי שלו ליעדי פריז (חמשת תאגידי הנפט הפרטיים הגדולים בעולם, שברון ביניהם, מוציאים כ-200 מיליון דולר בשנה על בלימת מדיניות ציבורית בתחום האקלים).

מדובר בהחלטה לא מחייבת בינתיים, ומוגבלת לשברון, וגם את גל ההתחייבויות לדה-קרבוניזציה דרסטית יש לקחת בערבון מוגבל – בינתיים זה לא יותר מניסיון להרוויח זמן. אבל עולם התאגידים והמשקיעים הגדולים מפנים שהשעון מתקתק, ושסכנת ההפסד הפרטי והחורבן הכללי הופכת ממשית מיום ליום. על הרקע הזה, ועם התמשכות הספירה לאחור, סבלנות העולם הקפיטליסטי עצמו לשטיפה ירוקה עשויה להתמצות.

כל אלה הם סימנים, גם אם לא ודאויות, שאנחנו עומדים לקראת עלייה גלובלית וחוצת סקטורים בתודעת החירום והנטייה לפעול כנגד מקור הסכנה. מדובר בתופעה חברתית שעשויה להתרחב עם התקדמות המשבר. ההתנגדות לרפורמה האקלימית הגלובלית וניסיונות ההתחמקות וודאי יימשכו וילבשו צורות חדשות. אבל זהו בדיוק, לא הזמן להתייאש.

ד״ר רמי קפלן מלמד באוניברסיטת ת״א וחוקר פוליטיקה סביבתית גלובלית

"Greta Thunberg" by World Economic Forum is licensed under CC BY-NC-SA 2.0

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.