סיפוח? תקראו לזה בשמו: אנשלוס

"במשך תקופה ארוכה, ארוכה מדי, כותב  הפילוסוף ג'. ל'. אוסטין "הניחו הפילוסופים כי תפקידה של "טענה”, הוא "לתאר" מצב עניינים כלשהו או "לקבוע עובדה כלשהי", וכי עליה לעשות זאת באורח אמיתי או שיקרי". כמה שנים טובות לפניו כבר ידע ג'ורג אורוול כי לא הפילוסופים עושים שפה אלא הפוליטיקאים. וכי את היחסים בין אמתי  לשקרי ניתן להחליף באמצעות מילון מילים מומצאות. מילים התובעות לעצמן מעמד של מתארות מציאות "אמיתית".

אני רוצה להתייחס לשתי מילים לכאורה בעברית פשוטה, אמתית, 'בנאלית', ולמעשה, טעונות בחומרים פוליטיים ביד מכוון, כדי לשפץ מציאות, להעלים עוול, לדחוק את המילה כיבוש החוצה מן המילון הישראלי. האחת: 'סיפוח', או בלשון רמה 'ריבונות'. השנייה, 'מחבל' שבאה כפי הנראה לשדרג את המונח טרור שמסיבות הטמונות בהיסטוריה של ימי המנדט ('הטרור היהודי') עדיף לשכוח ממנה. לשתי המילים הללו, שקבעו להן מקום של קבע בתקשורת הישראלית, יש מכנה משותף בסיטואציה הנמשכת כבר למעלה מחמישים שנה; 'הכיבוש' ולא 'השחרור' הוא מצב העניינים האמתי והוא המגדיר האמתי של המציאות.

השימוש ב'סיפוח' או ב'ריבונות' הוא טריק מוכר בהכחשת מציאות: לבוא למציאות לכאורה מהצד הטוב של היהודים – קיום המצווה הלאומית שיש לה תימוכין מאצל הקדוש ברוך הוא. אלא שהמילה הנכונה לתאר את המעשה במציאות של כיבוש והתנחלות כבר בשימוש במילון הבין לאומי: 'אנשלוס'. אנשלוס, כפי שלמדנו מההיסטוריה של טרם מלחמת העולם השנייה, הוא כפייה (מותר לומר אונס) של חזק על חלש, בתירוץ שלראשון מגיע היסטורית ומוסרית לכפות עצמו על האחרון, ממש לטובתו.

בפנים גלויות, עם שק תירוצים מזוהם, ישראל עומדת לבצע תהליך מוכר: תחילה משתילים מתיישבים דוברי שפתינו על אדמות שיש להן 'קושאן יהודי' (לשם כך מייצרים חוק ומשפט של צד אחד בלבד) אחר כך, מסיבות טובות כמובן, צריך להגן עליהם, לטפח אותם וצריך להחיל עליהם את החוק הישראלי לכסות אותם בריבונות. אלא לא המילים קובעות אלא המעשה: אתם יכולים לקרוא לזה מה שתרצו, זה יהיה אנשלוס והוא יחול על כולם- כל ההתנחלויות "הריבוניות" תשאנה את תג המצורע. ובכל זאת, נחמה פורתא, ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. האוסטרים למדו זאת על בשרם: במרץ 1938 הם סופחו 'מרצון' תחת הריבונות הגרמנית, לאחר המלחמה בוטל הסיפוח.

מדוע 'מחבל' ולא, למשל, 'פרטיזן'?

למה 'מחבל'?, למה סתם מישהו שמקלקל לאחרים, כמו במקור "אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֻֽׁעָלִ֔ים שֻׁעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃ (שיר השירים ב' פסוק ט"ו). אני מניח שמי שהמציא והביא בכוונת מכוון לציבור את המילה מחבל התכוון בעצם לטרוריסט, לדמות השפלה ביותר שאין למעשיה שום הצדקה והיא ראויה לדבר אחד, כדור בראש. אלא שוב, הפרוש הנכון של מילה, אמתי או שקרי, נקבע במציאות הנתונה. והמציאות שבה מדובר היא של כיבוש ולכיבוש חוקים משלו.

מדוע לא 'פרטיזן'? מי שמבקש לסלק את הכובש מעל אדמתו בתנאים שאין הוא יכול להתמודד עמו פנים אל פנים בשדה קרב פתוח ובוחר במה שיש. הפרטיזנים היהודים במלחמת העולם השנייה, הפרטיזנים הרוסים באותה מלחמה. הפרטיזנים של טיטו והרשימה ארוכה כרשימת המלחמות. והיו להם שירים כל כך יפים ששרנו בהתלהבות. 'פרטיזן' זו מילה שמבשרת איכות, מוסר, הסרת מגבלות הפייר פליי של מלחמה בכובש. מבחינתה של ההנהגה הישראלית לדורותיה, מאז 1967 הפלסטינים אינם ראויים לתואר הזה כי השימוש בו מעלה מיד את טענת הכיבוש — אמיתית או שקרית.

פלסטינים החיים על אדמתם ונלחמים בצבא הכיבוש הישראלי אינם מחבלים, גם לא טרוריסטים (זו קטגוריה אחרת). ומטבע הדברים של מצבו הנחות מן הבחינה הצבאית, פרטיזן מחפש כל דרך להכות בכובש: הוא מידה אבנים באמצעות מקלעת, הוא יורה, הוא מטמין מוקשים, הוא משליך בקבוקי תבערה פרימיטיביים, מקררים ואבנים מהגג. זה מה שיש לו וזה, אכן, הורג. מדוע בעצם פלסטינים הנאבקים על זכותם להיות חופשיים, במחיר חייהם, אינם נחשבים פרטיזנים?

לפני ימי דור אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר את המשפט הביזארי המתנשא הבא "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו, אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם". כמה יפה, כמה מעודן, כמה חסוד, כמה מעוות מציאות.

'אנשלוס' היא מילה גסה. 'החלת ריבונות' היא מילה יפה, יש לה נופך של צדק היסטורי, של השלמת העבודה הציונית. 'מחבל' היא מילה מכערת, מקטינה, מעוררת איבה. מחבל הוא איש העושה דברים רעים לאנשים טובים "שכל רצונם הוא לחיות בשלום". סיפוח-ריבונות ומחבלים הן מילים מן המילון העברי שמטרתו לייצר טענת 'מציאות אמיתית'. מילים בנאליות לכאורה, שהיו לשגרה יומיומית בקרב הציבור הישראלי, קרי היהודי. מילים הטובלות בצדקתו של "המשחרר". "בימינו," כתב ג'ורג אורוול ב'פוליטיקה והשפה האנגלית', "השיח הפוליטי בעל-פה ובכתב הוא בעיקרו הגנה על הבלתי-ניתן-להגנה. על דברים כמו המשך השלטון הבריטי בהודו, הטיהורים וההגליות ברוסיה, הטלת פצצות האטום על יפן, אפשר אמנם להגן, אבל רק באמצעות טיעונים שהם ברוטליים מדי עבור רוב האנשים, ושאינם מתיישבים עם המטרות המוצהרות של פלגים פוליטיים. לפיכך השפה הפוליטית מוכרחה להיות מורכבת בעיקר מלשון מעודנת, הנחות מעוררות תהייה וענני עמימות."

העברית המנשלת רוויה מילים מכובסות המתייבשות בשמש אל מול מציאות של כיבוש. "אור השמש," לדברו של השופט ברנדייס,  הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". באור השמש, כדאי לזכור, אין זו 'החלת ריבונות' אלא, בשמה האמיתי, אנשלוס.