לקסיקון קורונה

משבר הקורונה חושף עד כמה הטבעי הוא חברתי ועד כמה החברתי הוא טבעי. בני אדם חיים בחברה שהיא טבעית עבורם ובטבע שהוא חברתי עבורם. הפרת שגרת החיים – הן במובנם הטבעי והן במובנם החברתי – חושפת את פריכותם ואת פגיעותם. אי-שוויון ואי-צדק קיימים בחברה מכבר והמגיפה וההתנהלות מולה מעמיקות אותם ואף מוסיפות עליהם. מכאן הצורך לחשוב מה עושה הקורונה ליחסים, למוסדות ולמושגים חברתיים קיימים, ומה הם עושים לה.

בשבועות הקרובים נביא מקבצי ערכים מתוך הלקסיקון הסוציולוגי לעת קורונה, בעריכת פרופ' אורי רם, ד"ר שלמה סבירסקי ופרופ' ניצה ברקוביץ שהוא פרי שיתוף פעולה של מרכז אדוה וכתב העת 'סוציולוגיה ישראלית'. הכותבות והכותבים של מגוון הערכים בלקסיקון מספקים התבוננות ממוקדת בתופעות החברתיות העכשוויות, המתלכדת לכדי תמונה קליידוסקופית של המפגש בין מגיפה, חברה ומדינה ותוצאותיו; אפילו אם זו התבוננות ראשונית בלבד, העולה תוך כדי ההתרחשויות.

עוני | גל לוי ודנה קפלן, האוניברסיטה הפתוחה

מזה זמן, כלכלנים ואידיאולוגיים מהימין הנאו-ליברלי והנאו-השמרני מבקשים לשכנע אותנו שהעוני הוא לא כצעקתה. עיקר הטיעון, הרווח גם בציבור, הוא שמדד העוני מסמן רף הכנסות שרירותי שמתחתיו אנשים מוגדרים כעניים "רק" סטטיסטית, גם אם הם לא חווים בהכרח מחסור פיזי וחומרי חמור. הדוגמא החביבה עליהם היא החרדים, קבוצה שחבריה, בשפת הכלכלנים, "מעדיפים" עוני.
לשיטתם, רמת הכנסה נמוכה בקרב חרדים אינה משקפת בהכרח את תחושת הרווחה הסובייקטיבית שלהם. בקרב מומחים אלה דוח העוני אינו יותר משקרים ומניפולציות, מאחר והוא מתעלם מהעלייה הכללית ברמת החיים בחברה לאורך זמן. כך, "מאיפה יש לך כסף לסמארטפון?" הוא "העניים זורקים את כספם על אלכוהול וקלפים" החדש. השיח הימני, אם כך, מבקש להתנער מעצם קיומו של העוני כבעיה חברתית על ידי טשטוש הקו המפריד את העניים ממעמד הביניים הנמוך, ובהתבסס על מאפייני תרבות ועל תחושות רווחה סובייקטיביות הוא מטיל את האחריות על "תחושת" העוני על העניים עצמם.

זאת ועוד, בעוד שמזה חמישה עשורים לפחות הגישה ההוליסטית לחקר העוני רואה בו תופעה יחסית הנמדדת גם במידת הפגיעה בחיים הנורמטיביים, הימין מאמץ-חלקית את הגישה היחסית הזו, אבל רק כדי להצביע על כך שבמונחים כלכליים מוחלטים הבעיה אינה כה חמורה. הפרדוקס הוא שבעוד שמדינת הרווחה אחראית (במידה) לצמצום תחולת העוני, הימין מטיל את האחריות לעוני על "עיוותיה" ומתאר כאמור את השיח סביב החיים בעוני כלא יותר ממניפולציה.

לרגע, משבר הקורונה יצר סימולציה כוללת-כל של אפשרות החיים בעוני. עם זאת, ואף כי שמץ מחוויית החיים במחסור ובדאגה מכרסמת אכן חלחלה לכלל האוכלוסייה, משבר הקורונה הדגיש ביתר שאת את קיומו הממשי של קו עוני כגבול חברתי המבחין, הלכה למעשה, בין מי שחיים בעוני ובין מי שלא.

אמנם, בתקשורת וברשתות החברתיות לא פסקו מלדון בהשלכות המשבר על יכולת השרידות של משפחות ויחידים תחת סגר וללא עבודה או הכנסה שוטפת. אולם הרשת הוצפה בעיקר בגילויי חוסן חברתי ובהתחברות-מחדש, מענגת יותר או פחות, לחיי המשפחה, לבית, למטבח ולמלאכת הבישול הבריא והמזין. בעוד מעמד הביניים זכה להתכנס אל חללי הבית המנחמים, חוויית הסגר של מי שחיה בעוני קודם לכן הייתה רחוקה מכך אלפי מילין.

כך, אף כי היקף הפגיעה במעמד הביניים לאור משבר הקורונה עדיין אינו ידוע, ולמרות שבהחלט יתכן שסגר הקורונה אפשר, למי שהכירה בכך, לדמיין את ההיתכנות של עוני בחייה, בפועל, האפשרות לקיים חיים יציבים מכווני עתיד ומבוססים על יכולת תכנון לטווח רחוק נותרה בלתי שוויונית כשהיתה.

אין זה מפתיע שהימין הקפיטליסטי נאחז בסממנים של נורמטיביות על מנת לבטל את הדיון הציבורי על עוני ואי-שוויון. לדידם, אי-שוויון הוא רצף שבו לאחת יש יותר ולאחר פחות, והעוני הוא לא יותר מנקודה בזמן שבה אפשר לבחור לאן לפנות. לכן במקום שבו חוקרים ביקורתיים רואים מדרגה שרגל אדם לא תוכל לעלות בכוחות עצמה, כלכלני השוק יצטרפו למי שהתבטאו, ספק בפליאה ספק בזלזול, נגד מי שלא הבטיחו לעצמם עתודה כספית לשעת צרה.

אך סממנים של נורמטיביות הם גם בגדר הטעיה. האם הבעלות על טלפון חכם או מחשב היא עדות-לכאורה לאפשרות לבחור בחיים ללא עוני? הסגר לימד אותנו כי בעוד שעבור הכלל הטלפון החכם יצר מרחב וירטואלי שמיתן את תוגת הבדידות, עבור נשים עניות הוא היה מכשיר חיוני להבטחת מזון להן ולבני ביתן. זאת מאחר שלא רק שהמדינה עצרה מלכת אלא גם ארגוני הסיוע נסגרו כליל. עבור נשים ומשפחות בעוני הסגר היה המשכו של מאבק הקיום היומיומי אליו הן מורגלות, וחוויית המחסור הוקצנה אמנם, אך לא חרגה בהרבה מהשגרה המוכרת. במובן זה, מצבן של נשים ומשפחות בעוני חושף בדיוק את האמת שאידיאולגים של השוק מבקשים להסתיר: העוני הוא אמיתי להחריד, הוא מצב מתמשך ואין בינו לבין בחירה דבר וחצי דבר.

אם לפי הגישה ההוליסטית העוני אינו רק מחסור חומרי, הרי שהסגר הציף את החֶסֶר שמעבר לחומר, ואת כשלונה של המדינה לאפשר לכל אחת ואחד מאזרחיה את היכולת להביט קדימה ולתכנן עתיד. וזה האיום המרחף על חברה שבה העוני העמוק הוא חלק מהשגרה. איום זה לא יעלם עם עוד תמונה באינסטגרם של לחם המחמצת או סלט השוק הצבעוני שהרגע חתכת במו ידייך.

עובדות חיוניות | יעל חסון, מרכז אדוה ואוניברסיטת בן גוריון

על מנת להתמודד עם התפרצות נגיף הקורונה ולצמצם את הפצתו, נקטו מדינות בעולם ובהן ישראל במניעת התקהלות ובכלל זה בצמצום פעילות מקומות העבודה, העסקים והמסחר, מערכת החינוך ופעילויות תרבות ופנאי. עובדים.ות רבים נשלחו לעבוד מהבית, פוטרו או הוצאו לחל"ת בעוד שאחרים.ות הוגדרו "עובדים חיוניים". משבר הקורונה מאפשר לנו לבחון מהי עבודה חיונית ומיהם עובדים חיוניים. ניתוח שנעשה במספר מדינות בעולם מראה כי לנשים ייצוג גדול בקרב העובדים החיוניים להתמודדות עם נגיף הקורונה, עם השלכותיו ועם ההיערכויות הנדרשות והמשתנות חדשות לבקרים. בתוך כך הן מהוות רוב בקרב עובדי הבריאות, החינוך והרווחה כמו גם בקרב עובדות ניקיון, מוכרות וקופאיות – תפקידים שדורשים מפגש של פנים-אל-פנים עם לקוחות וחולים (ובכך מעלים את סיכויי ההידבקות וההדבקה) ולא מאפשרים עבודה מהבית.

עוד חשף משבר הקורונה את היחס ההפוך שבין חיוניותה של העבודה ובין התגמול הכלכלי בעבורה. המגיפה חשפה חוסר הוגנות בשוק עבודה מבודל ומקוטב שבו חלק ניכר מהעובדות החיוניות ביותר הן גם אלו ששכרן נמוך מאוד. כך למשל, לצד עליה בשיעור הרופאות עם השנים והיותן של נשים רוב בקרב האחיות, הן גם מהוות רוב ברבדים הנמוכים של מערכת הבריאות בעיסוקים המאופיינים ברוב נשי, בחלקיות משרה ובשכר נמוך: עובדות מעבדה, פיזיותרפיסטיות, מטפלות פארא-רפואיות, מרפאות בעיסוק, פסיכולוגיות – כולן חיוניות עתה, יותר מתמיד, באיתור חולים, במתן סיוע רפואי, תמיכה נפשית או פיזית ובשיקום. 

משבר הקורונה החריף גם את עומס העבודה על העובדות הסוציאליות שהוכרו כעובדות חיוניות. מצוקות נפשיות וכלכליות שנוצרו או הועצמו בצל המשבר הביאו לעליה בפניות ללשכות הרווחה. העובדות הסוציאליות, שגם בימים שבשגרה כורעות תחת הנטל בשל תקצוב חסר ומחסור בתקנים, יצאו למאבק על שיפור תנאי העסקתן ועל זכותן לסביבת עבודה בטוחה.

אל אלו, יש להוסיף את מטפלות הסיעוד – מהגרות עבודה וישראליות – המועסקות בבתיהם של קשישים.ות, בבתי אבות ובמסגרות דיור מוגן. המטפלות מוגדרות בזמן משבר הקורונה "חיוניות", אך האם עבודתן זוכה להערכה ולתגמול ראוי? תנאי ההעסקה שלהן, אשר אינם מספקים ביטחון בסיסי או פרנסה ראויה, יוצרים תחלופה גבוהה, חוסר מתמיד במטפלות והישענות של סקטור הטיפול בכבדות על עבודה ללא שכר שנעשית על ידי בני ובעיקר בנות משפחה. 

עובדות חיוניות הן גם מי שבלעדיהן לא ניתן היה להשיב את המשק לפעילות ולהניע מחדש את גלגלי הכלכלה, שהושבתה בעקבות התפרצות הנגיף. על אלו ניתן למנות את עובדות מערכת החינוך והטיפול בילדים: מורות, גננות, מטפלות המשפחתונים והמעונות והסייעות בגנים, בצהרונים ובחינוך המיוחד.

התגמול הנמוך לעבודות החינוך והטיפול והאחריות של נשים לעבודות אלו עומדים במשך שנים רבות במרכז תשומת הלב של הכלכלה הפמיניסטית. המחקר הפמיניסטי מאיר את הדרכים בהן נשען הייצור הכלכלי על עבודות אלו ואת תרומתן לרווחת החברה כולה. ביתר שאת חושף זאת עתה משבר הקורונה ובכך הוא טומן הזדמנות לחשיבה מחודשת על הכרה ותגמול ראויים לעבודות אלו, בהתאם לחיוניותן. 

עבודה מהבית | אורי רם, אוניברסיטת בן גוריון                            

עבודה מהבית בזמן קורונה, משמעה שהמועסק, הנתון בסגר או בריחוק חברתי, והמעסיק, הנדרש לדלל את מספר העובדים המסתופפים בחלל התעסוקתי, מסכימים על ביצוע של משימות המשרה על-ידי העובד בבית מגוריו, ללא נוכחותו הפיזית במקום העבודה, במשרד או במפעל, או עם זמן נוכחות מופחת. 

"עבודה מהבית" היא צורת העסקה שהחלה כבר בשנות התשעים עם התפשטות אמצעי התקשורת המשוכללים, מרשתת האינטרנט וצורת הייצור הפוסט-פורדיסטית. משבר הקורונה התפיח באחת את ממדי התופעה, עד שדומה כי שטח רב ממגדלי המשרדים המעטרים את קו האופק בתל-אביב ובמרכזי עסקים והייטק אחרים צפוי לחפש ייעוד חדש בקרוב. אם הלהיט של תמול-שלשום היה We-Work  (שכירת עמדות עבודה בחללים משותפים), הרי דומה כי הלהיט הנוכחי הוא I-Work מהבית.

אל היתרון הבריאותי המצופה מדפוס עבודה זה, היינו הקטנת ממדי ההידבקות בנגיף, מצטרף גם יתרון ברור של חסכון בזמן נסיעה, וממילא בעומסי התחבורה ובנזקיה. 

עם זאת, לעבודה מהבית יש גם משמעויות נוספות. העבודה מהבית מתאימה רק לסוג מסוים של תעסוקה, שניתן להגדירה כשירותים מתוקשבים, ואינה מתאימה לעבודת ייצור או בניה הכרוכה בעיבוד חומרים ובפעילות פיזית. במילים אחרות היא זמינה רק לפלח מיוחס ממילא של מועסקים בתעשיות ובשירותים עתירי טכנולוגיה. 

בכל מקרה, העבודה מהבית נוגסת בשכר העבודה, כאשר המעסיק נהייה "שותף סמוי" של העובד בשימוש במשאביו הפרטיים: שטח מדירת המגורים, חשמל, מים, ציוד וכן הוצאות בלאי, תחזוקה ונקיון למיניהן. הסדרי המס הקיימים  בחוק אינם נותנים מענה לסוגיה זו. בנוסף, במקרים רבים חלק מן השכר מוגדר כהוצאות רכב או נסיעה — ומעסיקים נוגסים גם בזה. זאת ועוד, תאונת עבודה בבית היא כפי הנראה קטגוריה שאינה מכוסה ביטוחית היטב. 

בטווח הארוך, העבודה מהבית צפויה להשליך על מבנה המשפחה והיחסים המגדריים. אחת התוצאות של המהפכה התעשייתית הייתה היווצרות מוסד המשפחה הגרעינית (הבורגנית, ובתנאים גרועים יותר גם הפועלית). דגם משפחתי זה אומנם שימש חממה לחלוקת עבודה וסטאטוס מגדרית, אך בהמשך ההיסטוריה אפשר גם (לאחר מאבקים) יציאה של נשים לתעסוקה מחוץ לבית, על כל המשתמע מכך, ולבסוף גם את התגוונות טיפוסי המשפחה. שיבת התעסוקה לתחום הביתי "מחזירה הביתה" גברים ונשים גם יחד, ועוד לא ברור כיצד היא תשפיע על חלוקת העבודה ועל היחסים ביניהם. 

ולבסוף, העבודה מהבית מאיצה גם את המהפכה הניאו-ליברלית המתחוללת ביחסים המעמדיים, או במינוח ממסדי יותר, ביחסי העבודה. תעסוקה מהבית היא צעד ענק קדימה במגמה של הפרטת יחסי העבודה. היא כרוכה בהפרדה חברתית ותקשורתית בין העובדים, המחלישה את כוח המיקוח שלהם מול המעסיקים והעלולה לגרוע מיכולת ההתאגדות שלהם  — אשר ממילא הולכת ונפגעת אנושות בעידן הניאו-ליברלי. וכמו שלמדנו  מההיסטוריה החדשה – פחות התאגדות, פחות רווחה.

אף שהעבודה מהבית נתפסת כרגע כהוראת שעה נוכח מגפת הקורונה, יש לה, אם כן, היבטים מבניים ועשויות, או עלולות, להיות לה השלכות ארוכות טווח על אורח החיים – הפרטי והציבורי –שלאחר המגיפה.