היפ-הופ מהפכה: להיות אנטי-גזעני.ת

בספרו "How to be an Antiracist" יוצא איברם אקס קנדי מנקודת הנחה כי בכל רגע נתון אנחנו גזענים או אנטי-גזענים: תומכים במדיניות גזענית או מתנגדים לה. הוא מאמין שגזענות אינה תוצר של בורות או שנאה, אלא של אינטרסים. יסמין הלוי קראה ותרגמה מרעיונותיו מעוררי ההשראה
יסמין הלוי

מאז שנחתתי ביבשת אמריקה נתקפתי בולמוס של ספרות שחורה. וככל שאני קוראת (ובעצם, בעיקר מאזינה) אני מגלה כמה דומה הגזענות האמריקאית לזו הישראלית שמוכרת לי כל כך, גם במופעיה וביטוייה וגם ביכולת שלה להסוות את עצמה ולספר סיפור שקרי שכביכול אין בו שחורים. כאילו יש איזושהי היסטוריה אמריקאית שאינה מושתתת על האכזריות המחרידה ועל כמות העבודה הבלתי נתפסת שגזלה אומת השפע במשך מאות שנים בלי לשלם עליה פרוטה. כמו בישראל, לא משנה מי נמצא בשלטון, הערך האמריקאי שכולם תמיד הסכימו עליו הוא עליונות האדם הלבן. כמו בישראל, רצח של אדם שחור שמגיע לכותרות איננו מקרה יוצא דופן אלא עקרון יסוד של חברה שבה שחורים ניצודים וחיים בפחד כבר מאות שנים. מוצרי התרבות האמריקאית שצרכנו כל חיינו לא הסגירו את זה, ואני שוב ושוב נדהמת שהצלחתי, גברת עם תודעה פוליטית מסוימת, להגיע עד הלום כמו קורבן תמים של פרויקט תגלית שמספר למבקרים התמימים על הדמוקרטיה ועל השגשוג הישראלי, כאילו אפשר בכלל להפריד אותו מן ההיסטוריה המוכחשת שעליה הוא בנוי.

כריכת הספר

לאחרונה נקרה על דרכי הספר How to Be an Antiracist, שנראה בהתחלה מייגע ודידקטי, ולאט-לאט התגלה כדיון מרענן ואמיץ. המחבר, איברם אקס קנדי, תוקף את הגזענות מכל זווית אפשרית: ביולוגיה, אתניות, גופניות, תרבות, התנהגות, צבע, מעמד, מרחב, מגדר ומיניות, ובתוך כך שוזר בכנות ובאומץ את סיפורו כמי שעבר מסע שהפשיט אותו פעם אחר פעם מהדעות הקדומות ומהגזענות שלו עצמו. רבות מאיתנו יזהו את עקבותיהן של התפיסות שהוא תוקף לא רק בגזענות הקטלנית והגלויה של יהודים נגד ערבים, אלא גם בגזענות האשכנזית נגד מזרחים שעברה סובלימציה מסוימת בשנים האחרונות. ועם זאת, הוא לא מקבל את הטענה ששחורים לא יכולים להיות גזענים; לדבריו אין דבר כזה להיות "לא גזעני", כי בכל רגע נתון אנחנו או גזענים או אנטי-גזענים: תומכים במדיניות גזענית או מתנגדים לה. והוא גם לא חושב ששורשי הגזענות טמונים בבורות ושנאה, אלא באינטרסים – דעה שאולי קשה לקבל כשבקושי יבש הדיו על פתקי ההצבעה של הבחירות בארצות הברית:

"מקורם של רעיונות גזעניים לא היה בורות או שנאה, אלא אינטרס. ההיסטוריה של הרעיונות הגזעניים היא ההיסטוריה של קובעי מדיניות חזקים שייסדו מדיניות גזענית מתוך אינטרס, ואז ייצרו רעיונות גזעניים כדי להגן ולהצדיק את התוצאות הבלתי שוויוניות של המדיניות שלהם, בשעה שאנשים רגילים צרכו את הרעיונות הגזעניים האלה, שמצידם מעוררים בורות ושנאה".

אז של מי האינטרס? הנה תשובה שעשויה להדהד מציאות מוכרת:

"גם לבנים רגילים מרוויחים משלטון גזעני, אבל לא כמו שבעלי הכוח מרוויחים ממנו, ודאי שלא כמו שהיו מרוויחים מחברה שוויונית, שבה לבוחר הממוצע יש כוח שווה לזה של גברים לבנים עשירים לקבוע את תוצאות הבחירות, או להתוות מדיניות שבה בתי הספר הטובים של ילדיהם ידמו למכינות המיוחסות של העשירים המופלגים; שבה ביטוח רפואי ציבורי יציל מיליוני חיים של לבנים; שבה הם לא יצטרכו עוד להתמודד עם בעלי בריתה של הגזענות שתוקפים גם אותם: סקסיזם, אתנוצנטריות, הומופוביה וניצול".

"אבל רעיונות גזעניים גם מדכאים את ההתנגדות למדיניות שההשפעה שלה על לבנים היא הרסנית, משום שהם משכנעים אנשים לבנים שחוסר השוויון נובע מכישלון אישי ואין לו שום קשר למדיניות. שלטון גזעני חופר ללבנים על מה שהם מפסידים ממדיניות שוויונית, משכנע אותם שתקנות שוויוניות הן אנטי-לבנות, ומתמרן אותם להתנגד להן."

לצד הרעיונות המרעננים, נדמה לפעמים שהספר הוא פואמת היפ הופ אחת גדולה, עם חזרות על גבי חזרות שיוצרות טקסט קצבי ומשכנע. הנה למשל מתוך הפרק על הקפיטליזם, שמצטט את הביקורת של מרטין לותר קינג: "אי אפשר להפריד בין בעיית הגזענות, בעיית הניצול הכלכלי ובעיית המלחמה. שלוש הרעות החולות האלו שזורות זו בזו":

מגיני הקפיטליזם השמרנים אומרים באופן קבוע שמתנגדיהם הסוציאליסטים הליברלים מתנגדים לקפיטליזם.

הם אומרים שמאמצים לספק רשת ביטחון לכל האנשים היא אנטי-קפיטליסטית.
הם אומרים שניסיונות למנוע מונופולים הם אנטי-קפיטליסטיים.
הם אומרים שמאמצים לחזק איגודי עובדים חלשים ולהחליש מעבידים נצלנים הם אנטי-קפיטליסטיים.
הם אומרים שתוכניות לנרמול הבעלות על העבודה ורגולציות שמגינות על לקוחות, על עובדים ועל הסביבה מפני חברות ענק הם אנטי-קפיטליסטיים.
הם אומרים שחוקים שמטילים על העשירים מסים גבוהים יותר מאשר על המעמד הבינוני, מחלקים מחדש עושר מופלג ומבטיחים הכנסה בסיסית לכול, הם אנטי-קפיטליסטיים.
הם אומרים שמלחמות שמבקשות לשים קץ לעוני הן אנטי-קפיטליסטיות.
הם אומרים שקמפיינים לביטול הרווחיות של מגזרים מרכזיים כמו חינוך, טיפול רפואי, תשתיות, תקשורת המונים וכליאה הם אנטי-קפיטליסטיים.
בכך, אותם שמרנים מגדירים את הקפיטליזם שהם מגינים עליו.

הקפיטליזם, לפי הגדרתם, הוא החופש לנצל בני אדם ולהרוס אותם כלכלית,
החופש לרצוח איגודים,
החופש לטרוף צרכנים חסרי הגנה, את העובדים ואת הסביבה,
החופש להעדיף רווחים רבעוניים על פני שינויי האקלים,
החופש להתנכל לעסקים קטנים ולרפד תאגידים,
החופש מתחרות,
החופש לא לשלם מיסים,
החופש לערום את נטל המיסים על המעמד הבינוני והנמוך,
החופש להפוך כל דבר וכל אחד לסחורה,
החופש להשאיר את העניים עניים, ולהשאיר את בעלי ההכנסה הבינונית להיאבק על הכנסתם הבינונית ולהפוך את העשירים לעשירים יותר.

מתוך ההיסטוריה של הקפיטליזם, של מלחמות העולם, של המעמדות, של סחר העבדים, של הקולוניזציה, של הקפאת השכר ושל נישול האדמה והעבודה והמשאבים והזכויות, עולה ההגדרה השמרנית של הקפיטליזם.

אבל הסיבה האמיתית שלשמה הטרחתי הנה את עצמי ואתכם היא כמה עצות ותובנות של המחבר על אקטיביזם שמכוון באמת לשנות משהו בעולם חולה כל כך, וחשבתי שיהיה בהן ערך לאחיי ואחיותיי בציון. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

בעיית הגזע תמיד הייתה במהותה בעיה של שליטה, לא בעיה של חוסר מוסריות או של בורות. בפנייה לשידול מוסרי וחינוכי מנשבת ההנחה שצריך לשנות דעות גזעניות לפני שמשנים מדיניות גזענית, אבל ההיסטוריה מוכיחה את ההפך:
ראו למשל איך המריאה התמיכה של הלבנים בביטול ההפרדה בבתי ספר ובמגורים – עשרות שנים אחרי שהמדיניות שונתה, בשנות החמישים והשישים.
ראו למשל איך המריאה התמיכה של הלבנים בנישואים בין-גזעיים – עשרות שנים אחרי שהמדיניות שונתה, בשנת 1967.
ראו למשל איך המריאה התמיכה באובמהקר – אחרי שהתוכנית עברה, ב-2010.
קובעי מדיניות גזענית מלבים פחדים ממדיניות אנטי-גזענית באמצעות רעיונות גזעניים, כי הם יודעים שאם היא תיושם, הפחדים שהם מפיצים לא יקנו להם אחיזה.
אם הפחדים לא יקנו להם אחיזה, אנשים יניחו למגננות וייהנו מהיתרונות.
אם רוב האמריקאים ירוויחו מכך, הם יתמכו במדיניות האנטי-גזענית שהפחידה אותם ויגנו עליה.
כשנלחמים למען שינוי מוסרי ותודעתי אחרי שהמדיניות משתנה, נלחמים לצד יתרונות גוברים והולכים, ולצד התפוגגות הפחדים שמאפשרים לכוחות אנטי-גזעניים להצליח.
כשנלחמים למען שינוי מוסרי ותודעתי כתנאי לשינוי המדיניות, נלחמים לצד אדישות ופחדים גוברים והולכים, שמונעים את הצלחתם של כוחות אנטי-גזעניים.
ידע הוא כוח – אבל רק כשהוא מנוצל כדי להילחם בכוח.

שוב ושוב הוא מפציר בנו לא להיות הו כה טהורים וצודקים, לא לפחד מהשלטון, מהפוליטיקה, מהכוח:

שינוי דעות אינו תנועה.
ביקורת על גזענות אינה אקטיביזם.
שינוי דעות אינו אקטיביזם.
אקטיביסט מביא לשינוי במבנה הכוח ולשינויי מדיניות, לא לשינוי תודעתי.
בלי קבלות של שינוי ביחסי הכוח או של שינוי מדיניות, אין מדובר באקטיביזם.
כשאנחנו לא מצליחים להרחיב את האופקים הצרים של האנשים שצורכים רעיונות גזעניים, אנחנו מאשימים את צרות האופקים שלהם במקום את ההחלטה הטיפשית שלנו לבזבז זמן על הרחבת אופקים אבודים.
כשההתקפות שלנו על אנשים רחבי-אופקים שצורכים רעיונות גזעניים לא מצליחות לשנות אותם, אנחנו מאשימים את השנאה שלהם במקום את השנאה המנוכרת ואת חוסר הסבלנות שלנו כלפיהם.
כשאנשים לא מצליחים לצרוך את הרעיונות האנטי-גזעניים הנפתלים שלנו, אנחנו מאשימים את הטיפשות שלהם במקום את חוסר הבהירות הטיפשי שלנו.
כשאנחנו מצליחים לשנות את דעותיהם של אנשים אבל לא מציעים להם שום אפיק של תמיכה, אנחנו מאשימים את חוסר המחויבות שלהם במקום את חוסר היכולת שלנו להנהיג.
כשפוליטיקאי שתמכנו בו לא משנה מדיניות גזענית מסוימת, אנחנו מאשימים את עיקשותה של הגזענות במקום את עצמנו, שתמכנו במועמד הלא נכון.
כשמחאה שארגנו לא מצליחה לגייס די תמיכה, אנחנו מאשימים את הפחדנות של אחרים
במקום את האופן המרוחק והמנוכר שבו אנחנו מציגים את הדברים.
כשהמחאות שלנו אינן מצליחות, אנחנו מאשימים את השלטון הגזעני במקום את המחאה הכושלת שלנו.
כשהמדיניות שלנו לא מביאה לשוויון גזעי, אנחנו מאשימים את האנשים שלא ניצלו את ההזדמנויות החדשות במקום את הפתרון הלקוי שהצענו.
דוקטרינת הכישלון מונעת מאיתנו להתבונן במראת ההאשמה העצמית.
דוקטרינת הכישלון היא שמולידה את הכישלון.

לכן הוא מציע להפנות חלק מהביקורת שאנחנו מצטיינות בה גם לעצמנו, ולשנות את דפוסי הפעילות שלנו כך שיהיו יותר מעשיים ופחות נשגבים:

מה אם, כאנטי-גזענים, נבקר ללא הפסקה את הרעיונות שלנו?
מה אם נאשים את האידיאולוגיות ושיטות הפעולה שלנו,
נלמד את האידיאולוגיות ושיטות הפעולה שלנו,
נגדיר מחדש את האידיאולוגיות ושיטות הפעולה שלנו, שוב ושוב עד שהן יעבדו?
מתי נפסיק סוף-סוף עם הניסיון הבלתי שפוי לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות?
ביקורת עצמית מאפשרת שינוי; שינוי מעיד על גמישות; וכוחות אנטי-גזעניים מוכרחים להיות גמישים לפחות כמו הכוחות הגזעניים, שלנגד עיניהם עומד הרצון לעצב מדיניות שתשרת את האינטרסים הלא-שוויוניים שלהם.
הכוחות הגזעניים מאמינים שכל האמצעים כשרים; אנחנו, שמבקשים לאתגר אותם, בדרך כלל לא – אפילו לא אלה ששואבים השראה ממלקולם אקס.
אכפת לנו יותר מהטוהר המוסרי והאידיאולוגי והפיננסי שלנו,
אכפת לנו יותר מאידיאולוגיות ואסטרטגיות וגיוס כספים ומנהיגים וארגונים;
אכפת לנו פחות להביא תוצאות ושוויון לאנשים שנמצאים במצוקה.
ובזמן שאנחנו מכריזים שאנחנו מטהרים את עצמנו למען אלה שסובלים מצוקה,
ובזמן שהטהרנות שלנו משאירה אותם במצוקה,
ובזמן שאנחנו מותחים ביקורת על הפריבילגיות ועל חוסר המעש של הכוחות הגזעניים,
אנחנו מותחים ביקורת על כל אסטרטגיה אפקטיבית, חושפים את הפריבילגיות שלנו, ובסופו של דבר מצדיקים את הישיבה שלנו בחוסר מעש על הכיסא הנוח של הפריבילגיה.
אנחנו איננו גמישים כלל וכלל; נהפוך הוא, לעיתים קרובות מדי אנחנו כבולים לאידיאולוגיות שכבולות לאסטרטגיות כושלות של שינוי.
מה אם היינו בוחנים את שיטות הפעולה ואת המנהיגים שלנו ואת הארגונים שלנו על פי התוצאות, על פי שינויי המדיניות והשוויון שהם הצליחו לחולל?
מה אם האסטרטגיות ופתרונות המדיניות שלנו לא יצמחו מתוך אידיאולוגיות, אלא מתוך הבעיות?
מה אם מה שיניע אנטי-גזענים יהיה רק הרצון להיות מסוגלים לעצב מדיניות שוויונית שתשרת אותם?

"Ibram X. Kendi (American University)" by AAUP is licensed under CC BY-NC-SA 2.0

כאמור, הספר מספר על הדרך שעבר המחבר כדי להשתחרר אט-אט משלל תפיסות שספג בשכונה, במשפחה ובכנסייה, ומספר על שני סוגים של מודעות שמשכו אותו בכיוונים מנוגדים – תודעה אנטי-גזענית, ולצידה דעות קדומות שעולות בקנה אחד עם מדיניות גזענית, שליוו אותו עד שלב מאוחר למדי בחייו. הוא יודע שקשה להשתנות:

לא הייתי אינטלקטואל גדול. סגרתי את עצמי בפני רעיונות שלא גרמו לי להרגיש טוב, כלומר חיפשתי תפיסות של גזענות שהתאימו לאידיאולוגיה ולזהות העצמית שלי. לבקש מאנטי-גזענים לשנות את השקפתם על גזענות יכול להיות מערער לא פחות מאשר לבקש מגזענים לשנות את השקפתם עליה.

אנטי-גזענים יכולים להיות דוגמטיים בהשקפתם לגבי הגזענות לא פחות משגזענים יכולים להיות דוגמטיים לגבי אי-גזענות.
איך אנטי-גזענים יכולים לבקש מגזענים לפתוח את הראש ולהשתנות, כשאנחנו עצמנו סוגרים את הראש ואיננו מוכנים להשתנות? התעלמתי מהצביעות שלי עצמי, כפי שאנשים עושים לא פעם כשהמשמעות היא ויתור על מה שקרוב לליבם. הייתי מתפרץ על כל אחד שהיה תוקף את הדעות שלי, אלא אם כן פחדתי או כיבדתי אותו.

הוא מפציר בפעילים לרדת מהאולימפוס ולהבין מה מטריד באמת את האנשים שאנחנו נלחמים בה בעת נגדם ולמענם:

כשאנחנו מבינים שמילים ישנות לא מעבירות בדיוק ובבהירות את מה שאנחנו מנסים לתאר, עלינו לפנות למילים חדשות. אני נאבק כדי להסביר מה משמעותה של גזענות ממוסדת לאיש המזרח-תיכוני שבבעלותו עסק קטן, לעובדת השירותים השחורה, למורה הלבן, לאחות הלטינית, לעובד המפעל האסייתי, לקופאית הילידית בחנות –
אלה שלא לוקחים את הקורסים על גזענות,
לא קוראים את הספרים על גזענות,
לא הולכים להרצאות על גזענות,
לא צופים בסטנד-אפ על גזענות,
לא מקשיבים לפודקאסט על גזענות,
לא הולכים לעצרות נגד גזענות.
אני משתמש במושג "מדיניות גזענית" במקום ב"גזענות ממוסדת", כי אני מנסה לפנות לאנשים רגילים.

ואחר כך, ללמוד למצוא את המפתחות לשינוי ולא להסס ללכלך את הידיים:

להודות שאי-שוויון גזעי הוא בעיה של מדיניות גרועה, לא של אנשים רעים.
לזהות את כל הצמתים והמופעים של האי-שוויון הגזעי.
לחקור ולחשוף את המדיניות הגזענית שגורמת לאי-שוויון גזעי.
להמציא או למצוא מדיניות אנטי-גזענית שיכולה לחסל את האי-שוויון הגזעי.
לברר מי או איזו קבוצה מחזיקה בכוח למסד מדיניות אנטי-גזענית.
להפיץ וללמד על מדיניות גזענית גלויה ועל הדרכים לתקן אותה.
לעבוד עם קובעי מדיניות שמזדהים עם מטרותינו כדי למסד מדיניות אנטי-גזענית.
לפרוש כוחות אנטי-גזעניים כדי להדיח את קובעי המדיניות הגזענים שאינם מזדהים עם מטרותינו או כדי למסד מדיניות אנטי-גזענית.
לעקוב מקרוב כדי להבטיח שמדיניות אנטי-גזענית מפחיתה ומבטלת את האי-שוויון הגזעי. וכשמדיניות נכשלת – לא להאשים את האנשים, אלא להתחיל מחדש ולחפש דרכים חדשות וטיפולים אנטי-גזעניים יעילים יותר עד שהם יעבדו, ולעקוב מקרוב כדי למנוע את הנהגתה של מדיניות גזענית חדשה.

ולסיום, כמה מילים על פרקטיקות של כישלון והצלחה:

אנחנו משתמשים במושגים "הפגנה" ו"מחאה" לסירוגין, כמו שאנחנו משתמשים לסירוגין במושגים "גיוס" ו"ארגון". מחאה פירושה ארגון של אנשים לטובת קמפיין ממושך שמאלץ את הכוחות הגזעניים לשנות את המדיניות.
הפגנה פירושה גיוס של אנשים באופן מיידי כדי לתת פרסום לבעיה.
נואמים ושלטים ופוסטים ומצעדים, עצרות ועצומות והאשטגים ויראליים מציגים את הבעיה. והפגנות, באופן לא מפתיע, אהובות על שדלנים.
הפגנות מציקות לבעלי הכוח, כמו שילדים שבוכים בגלל משהו שהם לעולם לא יקבלו מציקות להורים.
אם בעלי הכוח יכולים להרשות לעצמם פרסום גרוע מבחינה כלכלית או פוליטית או מקצועית
שלא כמו בעידן של מלחמה קרה
שלא כמו בעונת בחירות
שלא כמו על סף פשיטת רגל  –
הם בדרך כלל יתעלמו מהפגנות.
ההפגנות היעילות ביותר, כמו המאמצים החינוכיים היעילים ביותר, נותנים לאנשים שיטות פעולה שבאמצעותן הם יכולים לתת לאחרים את הכוח האנטי-גזעני שלהם, לתת לאחרים משאבים אנושיים וכספיים, ולרתום את המשתתפים בהן ואת כספם לארגונים ולמחאות ולקמפיינים שמבקשים להשיג כוח.
הפגנות יכולות לספק תמיכה רגשית למחאה מתמשכת. אבל המחאות היעילות ביותר יוצרות סביבה שבה שינוי המדיניות הגזענית הופכת להיות אינטרס של בעלי הכוח:
כמו ביטול ההפרדה בעסקים משום שמשמרות המחאה מבריחות את הקונים;
כמו העלאת השכר כדי להתחיל מחדש את הייצור;
כמו מתן משכורות למורים כדי שישובו לבתי הספר;
כמו יצירת כוח מאורגן של תורמים או של מצביעים.
הסיבה שקשה ליצור סביבה כזאת היא שהכוחות הגזעניים מחוקקים חוקים נגד המחאות שמאיימות עליהם.
קשה הרבה יותר לארגן ולמחות, אבל זה יעיל הרבה יותר מאשר לגייס ולהפגין.
קשה הרבה יותר לתפוס עמדות כוח מאשר למחות נגד בעלי הכוח ולהפגין נגד הניצול לרעה של הכוח.
כשאנחנו מארגנים הפגנה או משתתפים בה וחושבים שהיא מחאה, חושבים שהיא יכולה לשנות את השלטון או את המדיניות, ולא רואים שום שינוי, קשה לא להיות ציניים.
קשה לא לחשוב שהגזענות היא מעין גוליית בלתי מנוצח.
קשה לחשוב על האסטרטגיות והפתרונות והאידיאולוגיות והרגשות שלנו כעל כישלון אמיתי.
קשה לחשוב שלמעשה – היו לנו את כל הכלים להצליח.

***

הייאוש וחוסר המעש רודפים אותנו כבר שנים. זה מחניק במיוחד בישראל, אבל גם מעבר לים הכוחות שחפצים בשינוי מדשדשים כבר זמן רב באותה ביצה. ספרו של קנדי עוסק בגזענות בארצות הברית על תצורותיה הייחודיות, אבל הוא מומלץ לכל מי שמעזה להישיר מבט ולבחון את גבולות הנאורות והמודעות שלה, ולכל מי שמוכן לחדש את ארגז הכלים האקטיביסטי כדי לצאת מחוסר המעש ותחושת החידלון.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.