• logo-1
    מוות שקוף
    החברה הערבית ביפו מופקרת לגורלה
  • logo-1
    שמם הטוב
    מדוע הגנה על שמו הטוב של גבר אלים עדיין רלוונטית?

על מקום הימצאנו

הדרך החוצה מקשר מתעתע היא ארוכה. לעתים קרובות היא מתחילה הרבה לפני שאת מודעת לכך שאת בכלל מחפשת את הדרך החוצה. היא כמעט תמיד ממשיכה הרבה אחרי הפרידה עצמה. מחשבות בעקבות קריאה ב"על מקום הימצאה"
קרן שפי

"על מקום הימצאה" של תמר קפלנסקי הוא רומן מעולה, מהנה מאוד, חשוב מאוד, ורדיקלי גם ספרותית וגם פוליטית. כדאי לך לקרוא אותו.

למעשה כדאי, אם כי לא חובה, לקרוא קודם את הרומן (כתר) ורק אז את המאמר הזה, שיש לו שלוש מטרות, וכל אחת מושכת לכיוון קצת אחר: הוא מנסה להיות גם המלצה על "על מקום הימצאה", גם אחרית דבר עבור מי שכבר קראו אותו, וגם דיון עצמאי, שאפשר לקרוא גם בנפרד מהרומן, על מה שהוא בעיני הנושא המרכזי שלו. פחות או יותר בסדר הזה, אבל הגבול ביניהן מטושטש.

*

גילוי נאות: יש לי שמץ של היכרות וירטואלית ארוכת שנים עם תמר בתור דמות חכמה ומרשימה (אני לא הולכת לקרוא לה קפלנסקי או תמר קפלנסקי, אני הולכת לקרוא לה תמר, ברוח הפוסט הבלתי נשכח של עדיה ב"הסיפור האמיתי והמזעזע", שם הכרנו). יש לי גם יותר משמץ של היכרות אישית עם מה שהוא בעיני הנושא המרכזי של "על מקום הימצאה". אפילו כתבתי על הנושא הזה חצי רומן בעצמי, אבל (עדיין) לא הצלחתי להשלים אותו. זו גם חלק מהסיבה שהתרגשתי כל כך לקרוא את "על מקום הימצאה" ושיש לי הרבה להגיד עליו.

*

יש בעולם ספרים רדיקליים ומעולים שקל לזהות ככאלה, והעולם מכיר בהם מיד או במהירות; יש בו גם ספרים רדיקליים ומעולים שקל לפספס, והעולם מכיר בהם באיטיות או בכלל לא. זו שאלה מרתקת בשבילי, מרתקת בשני המובנים של המילה, מה מקור ההבדל בין שני הסוגים – מה הנקודה שבה מי המעיין האחד מתפצלים לשני היובלים, אפשר לומר.

תשובה אפשרית אחת היא שיש מאפיינים צורניים, תמטיים וחוץ-ספרותיים שמקובל תרבותית לזהותם כסממן לכך שספר הוא מעולה ורדיקלי, והספרים שזוכים להכרה רחבה הם אלו שיש להם את הסממנים האלו – בין אם הם באמת מעולים ורדיקליים ובין אם לא; כמו שמקובל תרבותית שמראה חיצוני מסוים הוא סממן לכך שהסקס יהיה טוב. בעצם יש מעט מאוד קשר בין הדברים, אבל כשאת צעירה את עוד לא יודעת את זה, ואת נמשכת בצייתנות למראה החיצוני המסוים.

תשובה אפשרית שנייה שעולה לי פתאום, ואני לא בטוחה מה דעתי עליה, היא שיש שני סוגים של רדיקליות ספרותית. יש רדיקליות שממלאת חלל, מביאה לעולם משהו חשוב שקודם היה חסר בו, ואותה קל יחסית לזהות. ויש רדיקליות שמייצרת מרחב, מצביעה על משהו קיים שחשוב אבל קשה לראות (ולתקן), ואותה קשה לזהות וקל לפספס.

תשובה אפשרית שלישית, אולי הכי טובה שיש לי כרגע: מה שקובע כאן הוא היחס בין כמות תשומת הלב, האמון, ההתמסרות וההקשבה שהספר זקוק לה מהקוראת שלו – אני אקרא לכל זה יחד איכות הקריאה, אם כי זה ביטוי קצת טיפשי. מה שקובע, אם כן, הוא היחס בין איכות הקריאה שהספר זקוק לה מהקוראת שלו, לבין איכות הקריאה שהיא מעניקה לו בפועל. קל לזהות שספר מסוים הוא מעולה ורדיקלי אם ורק אם את מעניקה לו את איכות הקריאה שהוא צריך.

מה קובע אם זה יקרה? יש כאן כל מיני משתנים, משני הצדדים. מצד אחד, ספרים שונים זקוקים לאיכויות קריאה שונות, תלוי באופי הדבר שהם מנסים לעשות, מה שמחזיר אותנו גם לתשובה הקודמת. מצד שני, איכות הקריאה שאני מעניקה תלויה במי אני כקוראת ובמידת הפניות שלי באותו רגע, אבל גם בכך שאצליח לזהות מה איכות הקריאה שהספר צריך, וגם בכך שאסכים להעניק לו אותה. ושני המשתנים האחרונים גם תלויים זה בזה, ותלויים בסממנים החיצוניים מהתשובה הראשונה.

*

"על מקום הימצאה" שייך לסוג הספרים שקל לפספס, כפי שמוכיחות כמה מן הביקורות עליו. הוא מראה משהו שחשוב אבל קשה לראות, אפילו כשמראים לך אותו, וכדי להצליח להראות לך אותו, הוא זקוק ממך להרבה אמון, התמסרות, הקשבה ותשומת לב. אבל גם את זה לא טריוויאלי לזהות.

ראשית כל, כי הכתיבה שלו מאוד סוחפת. מה זה אומר בעצם, כתיבה סוחפת? היא לא נתקעת או מתעכבת, לא תוקעת או מעכבת אותך, אין בה עריצות או קפיצות שפתיים, היא כל הזמן מעניקה בנדיבות לסיפור את מה שהוא צריך, גם בניגון שלה, במקצב. יש בה כוח נטול פומפוזיות, תנופה חזקה, שלקוראת נעים להתמסר לה, לגלוש על הגל שלה. אבל יש סכנה לגלוש מהר מדי, לא לקרוא מספיק מקרוב.

שנית, הוא מספר על אישה בת ארבעים, בתקופה לא טובה בזוגיות שלה, שקמה ונוסעת לבד להודו ומתאהבת שם במישהו. והוא מתאר בצורה חיה וחזקה ומדויקת את החוויה של להיות אישה בת ארבעים בתקופה לא טובה בזוגיות שלה, ואת החוויה של להיות אישה שפתאום קמה ונוסעת לבד, ואת החוויה של להתאהב במישהו, ואת החוויה של להיות ישראלית שמגיעה בפעם הראשונה להודו, ואת כל ההשפעות ההדדיות בין כל החוויות האלו. אז אפשר להניח שזה הנושא שלו, אפשר לתייג אותו בתור סוג כזה של ספר. אבל זה לא הנושא שלו בכלל. זה רק הרקע.

(אז למה הוא כתוב בשפה כזאת? למה הוא מספר על הדברים האלו? כי ככה הוא צריך להיות כתוב ועל הדברים האלו הוא צריך לספר כדי לעשות את הדבר החשוב שהוא עושה ושעליו אני עדיין לא כותבת, רק חגה סביבו במעגלים קטנים והולכים, לא כמו כריש, בהחלט לא, כמו עולה לרגל.)

(אבל אולי הגיע הזמן? כן. הגיע.)

*

בעיני, הנושא המרכזי של "על מקום הימצאה" הוא סוג מערכת היחסים בין הגיבורה לבין מי שהיא מתאהבת בו. עניינו של הרומן הוא לחקור ולהראות, בצורה מעמיקה ועדינה כמו שרק פרוזה יודעת, את המנגנון, את הדינמיקה, את ההיגיון הפנימי של הסוג הזה של יחסים. וחלק מרכזי מהדינמיקה של סוג היחסים הספציפי הזה, היא שלא ברור, בטח לא מההתחלה, בטח לא מבחוץ, מה בעצם סוג היחסים.

קצת קשה לכתוב על ספר כזה, כמו שאני מנסה לעשות עכשיו, כי בכתיבה עליו את חייבת לתת שם להתרחשות שחלק ניכר ממה שהספר עושה זה להראות לך, ולתת לך לחוות, את האין-שם שלה, ואת סיבותיו והשפעותיו, ואת הדרך החוצה ממנו.

אבל עוד הרבה יותר קשה לכתוב את הספר. את הולכת על גשר צר מאוד בין הסכנה לא להיות מספיק חד משמעית, ושהקוראת לא תבין בכלל על מה הספר (מה סוג היחסים), לבין הסכנה להיות יותר מדי חד משמעית, ושהקוראת לא תבין בכלל על מה הספר (כי כאמור, חלק מרכזי בסוג היחסים הוא האמביוולנטיות, התעתוע, הקושי לתת להם שם). וכל קוראת היא הלוא נפש אחרת, עם רגישויות אחרות. ויש קוראות שהן בכלל קוראים. בקיצור, הגשר צר מאוד. תמר הולכת עליו בביטחון מרהיב ומדויק בלי לפחד כלל.

*

לפני חמש שנים בערך, כשיצאתי בעצמי ממערכת יחסים כזאת והתחלתי לנסות להבין מה קרה לי בתוכה, היתה הרבה התעסקות סביב השם, איזה שם לתת לזה. היתה תקופה שנאחזתי במונח "מערכת יחסים אלימה רגשית", "מערכת יחסים מתעללת רגשית". הוא מילא תפקיד חשוב, עזר לי לעמוד מול שטף הקולות המזלזלים, המבטלים והמנרמלים שהגיעו מבחוץ ובעיקר מבפנים. השם אפשר לי לעמוד מולם ולומר: לא, זו לא פגיעה שאף אחד לא אשם בה או ששני הצדדים אשמים בה ("הקיצוניים משני הצדדים"); זו פגיעה מודעת ומכוונת ושיטתית מצד אחד. לא, זה לא הכאב הרגיל של אהבה שלא הצליחה, שלא הצלחתי להתגבר עליה; זה דבר מסוג אחר, והנה השם של הדבר הזה. אם יש לכם בעיה בואו, תגידו לי בפנים שהשם הזה לא מתאים, ואני אוכיח לכם שהוא כן.

אבל להחזיק את זה היה קשה וגבה מחיר. בין השאר, נדמה לי, כי בתוך השם "מערכת יחסים אלימה רגשית" או "מתעללת רגשית" מתחבא רפרנס למערכות יחסים אלימות או מתעללות נקודה, כלומר אלימות פיזית. וזה ממקם אותך מראש בעמדה של מתחזה, של מישהי שנדחפת, מישהי שמה שקרה לה הוא גירסה חלבית של אלימות פיזית, או אולי שלב ראשון בדרך אליה. אבל לא פחדתי שהוא יהיה אלים כלפי פיזית, וגם היום אני לא חושבת שזה היה בדרך לשם. מה שקרה היה משהו אחר, עם היגיון פנימי אחר, דינמיקה פנימית אחרת.

אחרי שקראתי את "על מקום הימצאה" אני חושבת שאולי שם טוב לסוג היחסים הזה יהיה "מערכת יחסים מתעתעת", אם נצליח לשים על המילה "מתעתעת" את כל המשקל שיש לה בבודהה-דהרמה: "תעתוע" בתור עיוות יסודי של חוויית הקיום שלך בעולם; "מערכת יחסים מתעתעת" בתור מערכת יחסים שהלב של הדינמיקה שלה הוא העיוות היסודי הזה, שבה צד אחד מוצא את הכוח, הביטחון, העונג, השלווה שלו, או מה שזה לא יהיה שהוא מוצא, בעיוות מתמשך של חוויית הקיום של הצד האחר, וזה דבר מרכזי, הייתי אפילו אומרת ה-דבר ה-מרכזי, שהוא מחפש בקשר. לא באג, פיצ'ר.

זה לא רק גזלייטינג. גזלייטינג – שימוש בשקרים, דיסאינפורמציה ומניפולציות כדי לגרום לך להטיל ספק בדברים שאת מרגישה ויודעת, בתשוקות שלך, באינטואיציות שלך ובשפיות שלך – זו פרקטיקה מרכזית במערכות יחסים מתעתעות, אבל יש בהן עוד הרבה מעבר לזה. גם דברים ישירים וחומריים יותר, למשל העובדה שהוא מרחיק אותך מהחברות שלך ומהבית שלך, מנטלית אבל גם פיזית, פשוט לוקח אותך למקום רחוק, כמו שאכן קורה בכמה הזדמנויות ואופנים גם ב"על מקום הימצאה"; וגם דברים ספציפיים ומורכבים יותר, למשל כל מנגנון ה"איתך זה אחרת", ש"על מקום הימצאה" מתאר כל כך במדויק –

מפתה לתת פה רשימה שלמה. ובאמת, נדמה לי שרשימות כאלו נעשו די פופולריות לאחרונה. "עשר נורות אזהרה לקשר מתעלל", "בחני את עצמך: האם את בזוגיות אלימה?". באופן אישי אני קצת אמביוולנטית כלפי רשימות כאלה. נדמה לי שהן יכולות לעזור בנסיבות מסוימות למי שכבר נמצאת, בין אם היא יודעת את זה ובין אם לא, בדרך החוצה, בייחוד אם הן ארוכות ומגוונות, אבל הן לא יעזרו למי שנמצאת על סיפו של קשר כזה לזהות אותו ולא להיכנס אליו, ורשימות קצרות מדי וכתובות בטון ידעני מדי עלולות אפילו להזיק.

אנחנו רוצות להאמין שאם נדע מראש, אם נשנן ונזכור את המאפיינים של מערכת יחסים מתעתעת, אז נהיה מוגנות, נדע איך להישמר ואיך להזהיר את החברות שלנו או את הבנות שלנו

הרשימות מפתות כי אנחנו רוצות להאמין שאם נדע מראש, אם נשנן ונזכור את המאפיינים של מערכת יחסים מתעתעת, של גבר מתעתע, אז נהיה מוגנות, נדע איך להישמר ואיך להזהיר את החברות שלנו או את הבנות שלנו. אבל העניין הוא שמאוד קשה לנו, לרובנו, להאמין שמישהו יכול לשקר ולפגוע באנשים הקרובים אליו בצורה שיטתית ומכוונת. בתור טענה מופשטת זה קל, וגם ביחס למישהו שאת שונאת או נרתעת ממנו או אפילו סתם אדישה אליו זה יחסית קל, אבל ביחס למישהו קרוב או מקסים זה מאוד מאוד קשה.

יתר על כן, ובאופן משלים, קל לנו להבין באופן תיאורטי שיש נשים שמוצאות את עצמן בקשרים אלימים או מתעללים, אולי להבין אפילו שזו לא אשמתן, אולי להבין אפילו שזה עלול לקרות לכל אחת. האמת היא שאפילו זה לא קל. אבל עוד הרבה יותר קשה לנו להבין ולהאמין שלא רק ה'כל אחת' התיאורטית, אלא המישהי האחת הזאת שהיא אני, או החברה הזאת שאני אוהבת, עלולה ליפול בפח, שהמאוהבות היפה הזאת שיש לי עכשיו עלולה להיות פח.

אז מה כן? מה כן יכול לעזור?

נדמה לי שאולי אחד הדברים שיכולים לעזור זה ספרים כמו "על מקום הימצאה". ספר כזה הוא סוג של חיסון. הסוג הישן של חיסון, זה שעשוי מחיידקים מוחלשים. בעיני זה משהו שרק פרוזה יכולה לעשות. את עוברת את מה שהגיבורה עוברת, אבל בלי שזה באמת יסכן אותך, ואחר כך את מניחה את הספר וזה מאחורייך, אבל עכשיו את כבר מכירה את זה – לא מבחוץ, כרשימה של מאפיינים מופשטים, אלא מבפנים, את ההיגיון של זה, את הדינמיקה של זה, את ההשפעות של זה, את הדרך החוצה.

בשביל שזה יקרה, בשביל שהחיסון יעבוד, הסופרת צריכה להצליח לתעתע בקוראת כמו הגיבור בגיבורה, ובה בעת היא צריכה לרצף בסתר, גם בשביל הגיבורה וגם בשביל הקוראת, את הדרך החוצה. זה כאמור גשר צר מאוד, ותמר חוצה אותו בלי ליפול יד ביד עם הקוראת הקשובה.

יש כאן גם אתגר ספרותי ואתי מרתק שנוגע לסוגייה של נקודת התצפית ומהימנות המספרת. המחברת בהכרח יודעת מהרגע הראשון מה בעצם קורה; הדמות בהכרח לא יודעת; איפה בין שתי נקודות התצפית האלו נכון למקם את המספרת, ולפיכך גם את המידע שהיא מוסרת לקוראת? הפיתרון של תמר, וזה בעיני פיתרון חכם להפליא, הוא שהמספרת נאמנה לחוויה של הדמות בכל רגע, ולכן לאו דווקא לסיפור שהיא מספרת לעצמה בכל רגע על החוויה שלה. החוויה שלנו תמיד כוללת רגעים שלא מתיישבים טוב בסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו עליה, ולכן חולפים בלי שנתעכב עליהם, רק מהבהבים על סף המודעות או מבזיקים בה ונעלמים. המספרת יכולה להתעכב עליהם בשבילנו, להחזיק אותם עד שנוכל להשתמש בהם, בזמן שבו הנסיבות ישתנו מספיק כדי שסיפור אחר יוכל להציע את עצמו. אפשר היה לומר על זה עוד הרבה, אבל הפוסט הזה ממילא נורא ארוך ואנחנו גם כבר לא ב"הסיפור האמיתי והמזעזע של".

"על מקום הימצאה", מאת תמר קפלנסקי (כתר)

*

אבל אני כן רוצה להתעכב עוד קצת על השאלה למה כל כך קשה להבין היטב, או לתאר היטב, מערכות יחסים מתעתעות. בין השאר פועלת כאן, כמו שרוב ברבאה מלמד בהקשר אחר, תלות הדדית בין החלק והשלם. מרגע שאת מניחה שמערכת יחסים מסוימת היא מתעללת או מתעתעת, קל להבין פעולות ספציפיות שקורות בתוכה כמתעתעות או מתעללות, והתובנות הנקודתיות האלו שבות ומחזקות בתורן את ההבנה של מערכת היחסים השלמה ככזאת. אבל כל עוד את מניחה שאת במערכת יחסים אוהבת וטובה, גם הפרשנות שלך לפעולות ספציפיות תהיה אוהבת. יהיו דברים שפשוט לא תצליחי לראות. יהיו דברים אחרים שתראי, אבל תניחי שלא הבנת נכון, שאת מגזימה, שאת לוקחת דברים קשה מדי, שזה משהו שהוא עשה פעם אבל מאז הוא השתנה, שהוא מתכוון לטובה, שהוא לא מבין שהוא פוגע בך, שגם את פוגעת בו, שיש לו בעיות רגשיות אבל הוא עובד על זה, שגם לך יש בעיות, או לכל היותר, שהוא משקר לעצמו. אבל כל עוד זה מישהו שאת אוהבת, הבן אדם הכי קרוב אליך בעולם, יהיה לך מאוד קשה לחשוב שהוא משקר לך בכוונה או פוגע בך בכוונה.

תוצאה מוזרה של מצב העניינים הזה: אין אף אחת שנמצאת בעמדה טובה כדי להבין מערכת יחסים מתעתעת. מי שבפנים לא יכולה להבין כי היא בפנים ולכודה בתוך התעתוע, ומי שבחוץ לא יכולה להבין כי היא בחוץ. גם זו סיבה שהפרוזה חשובה כאן כל כך. היא מאפשרת לך להיות בעמדה שהיא לא בפנים ולא בחוץ.

*

בסדר, אז מבפנים קשה לצאת. אבל מה עם מי שעדיין לא בפנים? איך היא נכנסת פנימה? למה היא לא רואה לתוך מה היא נכנסת?

הנה ההתחלה. או על כל פנים, הנה התחלה אפשרית. אני כותבת אותה בכוונה בצורה יחסית כללית ומופשטת; גירסה אחרת שלה, קונקרטית וחיה, מתוארת להפליא ב"על מקום הימצאה". אבל אולי יש טעם להעמיד את שני התיאורים האלו זה לצד זה, לתת להם להדהד זה את זה.

*

זה יהיה גבר מרשים וכריזמטי, מישהו שגלוי לכל כמה הוא מיוחד, מישהו שכל אישה היתה רוצה, כך תחשבי בגאווה כשהוא יבחר דווקא בך. בעצם זה לא יהיה בדיוק נכון. יהיו מסביב גם הרבה אנשים שיהיו אדישים אליו או יירתעו ממנו, שלא יבינו מה אחרים מוצאים בו, שיחשבו שיש בו משהו קצת בזוי, קצת עלוב, קצת מגוחך. בעצם, גם את עצמך תראי בו מדי פעם דברים כאלה, מרתיעים, עלובים, מגוחכים, אבל מיד תרגישי לא נעים ותסיטי מהם את המבט, כי בגדול תהיי ממש בקטע שלו. והאנשים שלא יהיו בקטע שלו, גם הם ירגישו לא נעים לדבר על זה, כי יהיו מסביבם, בין החברים שלהם, גם לא מעט אנשים שיוקסמו ממנו, יעריצו אותו, חלק מהם גם יעשו בשבילו דברים מוזרים, יצאו אפילו מגדרם כדי לתת לו את מה שיש להם לתת, כסף, הכרה ציבורית, אהבה. ויהיו כמובן נשים שירצו אותו, הוא יראה לך אותן, יספר לך עליהן, אולי אפילו יפגיש אותך כבר בהתחלה עם כמה מהנשים האלה שרוצות אותו (אבל בנוכחותו, ובסיטואציה שבה לא באמת תוכלו לדבר זו עם זו) כדי שתביני איזה מזל יש לך. אולי הוא יספר לך גם על האנשים שלא מבינים אותו, שרודפים אותו, שיש להם משהו נגדו, כנראה הם מקנאים. אבל זה בדרך כלל לא יקרה בהתחלה אלא אחר כך, בשלב שבו זה כבר שניכם ביחד נגד העולם.

בכל אופן, זה יהיה גבר שייראה לך בהתחלה מרשים וכריזמטי. מישהו שבדיוק יתאים לפרופיל של הגבר שתמיד רצית. או דווקא לא יתאים לו, אבל פתאום תביני שהפרופיל היה לא מדויק ומי שבעצם רצית כן היה תמיד הוא. או שהוא לא מי שרצית, אבל איכשהו למרות זאת יש ביניכם משהו ממש חזק, ודווקא זה מגביר את התחושה שהגורל הפגיש ביניכם. יתר על כן, מהר מאוד יתברר שהוא רוצה בדיוק את מה שאת רוצה בסתר לבך ולא מעזה לומר לאף אחד, או את מה שאת רוצה בריש גלי כבר שנים וכל החברות שלך מאחלות לך. פעם, עם הנשים הקודמות, הוא לא רצה את זה, או לא היה מסוגל לזה, אבל עכשיו הוא כן. אולי זה בגלל שבדיוק לפני שהוא פגש אותך הוא עבד על עצמו והשתנה, ואולי זה בזכותך, כי המפגש איתך שינה אותו ועכשיו הוא אדם אחר לגמרי. או אולי הוא עדיין לא שונה אלא רק מרגיש שהוא יכול להשתנות, אבל צריך שאת תעזרי לו, שתצילי אותו מעצמו, רק את יכולה לעשות את זה. או אולי הוא לא מאמין אפילו שהוא יכול להשתנות, אבל את רואה איך זה אפשרי, את רואה בדיוק למה הוא זקוק, ואיך את יכולה להעניק לו את זה. ובה בעת גם הוא, ככה תרגישי, מבין אותך לגמרי, רואה אותך לגמרי; במלואך, בדיוק כמו שאת, אולי כמו שאף אחד לא ראה לפניו, ומאוהב מעל לראש במי שהוא רואה, שהיא בדיוק את.

(גם זה לא יהיה בדיוק נכון: הוא לא יראה טוב במיוחד את מי שאת. מה שהוא כן יראה היטב זה את הפחדים והתשוקות שלך, כולל הפחדים והתשוקות לגבי איך שאחרים רואים אותך. אנשים עם הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, מספרות המומחיות בראיונות, טובים במיוחד בלקלוט פחדים ותשוקות של אחרים. נדמה לי שזה בגלל שבניגוד לאנשים שניחנו במידה רגילה של אמפתיה, הם לא מופעלים על ידי הפחדים והתשוקות של אחרים, לא נדבקים בהם או צריכים להתגונן מהם, אלא רואים אותם מבחוץ, כמו חומר לעבוד עליו, לתמרן אותו. מצד שני, ובניגוד לרושם שמתעורר לפעמים בראיונות עם מומחיות, זו לא איזו מיומנות על-אנושית. יהיו לו טעויות, למעשה זה יהיה תהליך של ניסוי וטעיה: הוא ינסה עלייך כל מיני דברים, וממה שירתיע אותך הוא ייסוג, יגיד שהוא צחק, שהוא לא באמת התכוון, או שעכשיו בזכותך הוא מבין שזה לא מתאים.)

וזה יהיה רומנטי מאוד, בהתחלה. אולי איכשהו תיתקלי בו כל הזמן במקרה, כאילו הגורל מפגיש אתכם. אולי הוא יביא לך מתנות קטנות ומלאות תשומת לב, אולי עוד לפני שדיברתם אפילו, וימשיך עם זה כשתתחילו להיות יחד. אולי ייווצר רושם שהוא הופך את כל העולם שלו כדי להיות איתך (אחר כך איכשהו יתברר לך שהעולם שלך הוא זה שנהפך). אולי הוא יציע לך להתחתן, או לעשות איתו ילד, או לנסוע יחד לטייל בעולם, או לעבור לגור יחד במקום נידח ורומנטי, או כמה מהדברים האלו, כל זה כשאתם עדיין בקושי מכירים, אולי אפילו עדיין לא שכבתם, ואת תספרי על זה לחברות שלך, והן יתפעלו מכמה הוא מאוהב בך. אולי הוא יזניח בבת אחת את שאר האנשים בחיים שלו, כי הוא כל כך מאוהב בך ורק רוצה להיות איתך כל הזמן, ויפתה גם אותך להתרחק ככה מהאנשים שקרובים אלייך. (אבל אחר כך איכשהו הוא יצליח לחזור בקלות אל הקשרים הקודמים שלו; החברים שלו מורגלים בנטישות האלו, הם יודעים שזה זמני, אליהם הוא חוזר תמיד; וגם הם, כמוך, מרגישים מיוחדים, גם הם מרגישים שאיתם זה אחרת. את, לעומת זאת, תישארי מבודדת בשלב הזה, שבו הוא גם יאשים אותך שכבר מתחילת הקשר ניסית להרחיק אותו מחברים שלו).

אחר כך זה יהיה אחרת, אבל אנחנו לא מתארות פה את האחר כך. בהתחלה זה ירגיש לך טוב. וזה גם יישמע טוב, כלפי חוץ, כשתספרי על זה; אפילו בפעמים שבהן משהו יגרום לך אי נוחות, ולא תדעי בדיוק מה, ותספרי על זה לחברות שלך בניסיון לנסח משהו להן ולעצמך, זה יישמע להן רומנטי או לפחות מתוק ונסלח, הן יהיו בעדכם, הן יקוו שזה יצליח, הן יראו שאת מאושרת. ובאמת תהיי מאושרת, רוב הזמן. אחר כך כבר לא תהיי מאושרת, אחר כך תהיי פתאום בדיכאון בלי סיבה, מה שיוכיח סופית שאת בעייתית ומשוגעת, אבל אנחנו לא מתארות פה את האחר כך.

מה שכן, כבר בהתחלה יהיו רמזים. אולי הוא יגיד לך דברים על עצמו או על אחרות שיישמעו לך צורמים, אולי יבטיח הבטחות שיישמעו מופרכות, כמעט פארודיות. זה לא בטעות, הוא בודק את הגבולות שלך. הוא ייעלם לך בפתאומיות, יריב איתך על משהו בלי סיבה, ובאותה פתאומיות יחזור אלייך, שוב מקסים כמו קודם, ויבדוק כמה מהר את מוכנה לקחת אותו בחזרה. וחשוב מכל, כבר בהתחלה הוא יהפוך אותך איכשהו לשותפה שלו לפשע, לסוג ספציפי של פשע – פשעים קטנים נגד אחרים ובעיקר נגד אחרות. אולי מלכתחילה תכירו בדרך קצת בעייתית; דרך אקסית שלו שהיא חברה שלך, או אקס שלך שהוא חבר שלו; אולי תהיה דרמה שבה הזוגיות המנצה שלו איתך תופיעה איכשהו כמנוגדת למשהו חשוב שהוא אמור לעשות כרגע, לטובת עצמו ולטובת העולם, למשל תהליך רוחני או פסיכולוגי שהוא עובר, או פרוייקט חשוב בעבודה, או חיפוש עבודה, או פעילות פוליטית, או עזרה לאדם קרוב במשבר. אולי הוא יספר לך על משהו נורא שהוא עשה פעם למישהי אחרת, ויגיד לך שהוא יודע כמה זה נורא ומתחרט, הוא אדם שונה עכשיו (בזכות זה שהוא פגש אותך וכו'), אבל בו זמנית גם איכשהו יעמעם את הנוראות של זה, ותמצאי את עצמך סולחת לו מהר מדי. אולי הוא יספר לך על משהו לא נורא אבל כן בעייתי שהוא עשה או עושה למישהי, ויתעקש שאין שם שום בעיה בכלל, יגרום לך להרגיש משוגעת או טיפשה או לא מגניבה שאת רואה שם בעיה, עד שתסכימי איתו שזה ממש בסדר. אולי הוא ינתק קשר עם אישה אחרת בצורה לא סבבה כי הוא מאוהב בך, ויביא את הסיפור הזה בגאווה אלייך כמנחת אהבה. אולי הוא יגרום לך לעשות בעצמך משהו לא בסדר כלפי מישהי, יחד איתו או בלעדיו, ישקר לך ויתמרן אותך כך שלא תביני ברגע האמת מה את עושה, ובה בעת ישתול מלכתחילה רמזים לנסיבות האמיתיות, כך שמראש תרגישי אשמה איכשהו, ובדיעבד תגלי שיש לך על מה.

וכל הזמן הוא יגיד לך עד כמה איתך זה אחרת, הכל אחרת ממה שהיה לו אי פעם, ויחמיא לך על חשבון נשים אחרות, במיוחד על חשבון האקסיות שלו, וידגיש עד כמה הוא מאוהב בך, לעומת האדישות המוחלטת שלו כלפי הנשים האחרות שרודפות אחריו כל הזמן, במיוחד האקסיות האלו שעוד לא התגברו עליו (אולי הוא ישתמש במילה משוגעות, אולי לא). בקיצור, הוא יבעיר ויתדלק בך, בהתמדה ובתושייה, תחושה שאת בתחרות עליו מול נשים אחרות, תחרות שבהתחלה תנצחי בה בקלות וכל הזמן. (אחר כך היא תהפוך למאבק נואש יותר ויותר, ומתישהו, אי אפשר לקבוע מתי, לפחד עמום מהאפשרות המאיימת שיתברר שגם איתך זה מעולם לא באמת היה אחרת, שגם את תהפכי יום אחד לאחת האקסיות המשוגעות שלו, שלא תתגברי עליו, שהוא לא יתן לך להתגבר עליו.)

הכל יתחיל ברגע שבו את פגיעה. לפעמים מדובר בצורות קלאסיות של פגיעות, מצוקה פסיכולוגית, כלכלית, חברתית. אבל לפעמים אלו צורות הרבה יותר עדינות

והכל יתחיל ברגע שבו את פגיעה. לפעמים מדובר בצורות קלאסיות של פגיעות, מצוקה פסיכולוגית, כלכלית, חברתית. אבל לפעמים אלו צורות הרבה יותר עדינות, אולי שלא נראות בכלל כמו פגיעות, ובאמת הן לא בהכרח כאלו, אלא רגעי סף שיכולים להוביל באותה מידה גם למקומות חדשים וטובים. אולי זה יתחיל, למשל, כשאת נערה שרוצה כבר להיות מבוגרת, להיות חופשיה, להיות מישהי שיודעת ומשיגה את מה שהיא רוצה, ורוצה שאחרים שיתייחסו אליה ככה. אולי זה יתחיל כשאת אישה צעירה שמנסה לפלס את דרכך בעולם, להתקבל למקומות, להוכיח את עצמך, ו/או גם להבין מי את ומה את רוצה ומה מתאים לך ומה נכון לך, לא לחיות לפי החוקים של ההורים שלך. או כשאת אישה לא מאוד צעירה, שדווקא רוצה לפי כל החוקים אהבה ומשפחה ובית, במיוחד בשנים, שהן מתברר רבות עד להפתיע, שבהן מצד אחד נדמה שכבר היה אמור להיות לך את כל זה, שלכולן כבר יש, את כבר מאחרת, נורא מאחרת, ומצד שני עוד יש לך סיכוי להספיק, אבל רק אם תפגשי בדיוק עכשיו את הגבר הנכון. ואולי, כמו ב"על מקום הימצאה", זה יקרה כשאת אישה בוגרת וכבר יש לה משפחה ובית אבל לא טוב לה בתוכם כרגע.

*

אני לא יודעת עד כמה זה היה ברור כבר בתמונה ששרטטתי ועד כמה צריך להצביע על זה במפורש, אבל בהרבה מהנקודות האלה הוא מקבל עזרה מבחוץ. מחברים שלו, מחברות שלך, ממך. בראש ובראשונה, הוא מקבל המון עזרה מההטרונורמה. הוא נסמך עליה ונשען עליה. במיוחד בהתחלה.

ב"הטרונורמה" אני מתכוונת לכל הנורמה המקובלת בחברה שלנו לגבי מערכות יחסים זוגיות הטרוסקסואליות – הנורמות של מה כן ומה לא נראה לנו הגיוני וסביר וראוי בתוך מערכות יחסים כאלו, כמו גם הנורמה לגבי מקומן וחשיבותן של מערכות יחסים כאלו בחיים של נשים ושל גברים; נורמות שחיות בי שכותבת את זה ובך שקורא.ת את זה, במיוחד אם יש או היו או יהיו לך מערכות יחסים הטרוסקסואליות. דברים שאנחנו מאמינות בהן, דברים שאנחנו משתוקקות אליהן, בחירות שבחרנו ושנבחר בעתיד, האופן שבו אנחנו מספרות על מערכות היחסים שלנו לחברות ולחברים שלנו, להורים ולילדות שלנו, לפסיכולוג.ית שלנו ולבן או בת הזוג שלנו ולעצמנו, העצות שאנחנו נותנות לחברות או למטופלות שלנו כשהן מספרות לנו על מערכות היחסים שלהן, הפוסטים שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם, הפרופילים שלנו בטינדר ובקיופיד, החתונות שלנו.

אז זה קשה. יש כאן משהו עדין ואפל ומורכב שקשה להסתכל עליו. (כמעט?) כולנו לוקחות מבחירה חלק פעיל בתחזוק ההטרונורמה בחיים הפרטיים שלנו. בכך אנחנו תומכות ומאפשרות מערכות יחסים מתעתעות (ומערכות יחסים אלימות פיזית), גם כשאין לנו בהן חלק ישיר, גם כשאנחנו בתוך מערכת יחסים יפה ומיטיבה, או לא בתוך מערכת יחסים.

יתר על כן, וזה הופך הכל לעוד יותר מורכב וקשה, מערכות יחסים מתעתעות הן מצד אחד שונות באופן עקרוני ממערכות יחסים רגילות, אבל מצד שני הן גם לא לגמרי שונות. מפחיד לראות את זה, אבל ההטרונומיה לא רק עוזרת לגברים מתעתעים סדרתיים, ומקשה על נשים להגן על עצמן מפניהם; היא גם דוחפת כל הזמן מערכות יחסים הטרוסקסואליות רגילות להיות מתעתעות במקצת או בהרבה.

למעשה ההטרונורמה עצמה היא מתעתעת. יש בה משהו משוגע לגמרי, זרם תחתי של שיגעון. כולנו מתנגדות כל הזמן לכוח המשיכה שלו, שוחות נגדו בכל מיני דרכים, לעתים בהצלחה לא מבוטלת. אבל מעטות מאיתנו ממש מנסות, שלא לומר מצליחות, לצאת מתוכו.

צילום: Photo Extremist, CC BY-NC-ND 2.0

*

אפשר להצביע על הרבה מאוד דברים שנוטים להיות בעייתיים בקשרים הטרוסקסואליים, הרבה צורות בעייתיות של אי-שוויון בין הגבר לאישה שנתפסות כמובנות מאליהן, אם הן נתפסות בכלל, אבל זה נושא נרחב וגם החומר עליו הוא די נרחב. אז אני אצביע כאן רק על חמישה תעתועים הטרונורמטיביים שנראים לי רלוונטיים במיוחד: הם גם ממש בקונצנזוס, גם ממש משוגעים (בעיני), גם לוקחים חלק מרכזי יחסית באיפשור החברתי של מערכות יחסים מתעתעות, וגם יש לנו כיחידות ויחידים אפשרות אמיתית, אם כי לא קלה, להשתחרר מהם בחיים האלה ממש, לפחות במידה חלקית משמעותית ואולי לגמרי, ובעצם זה שנשתחרר מהם – להביא מיידית מידה מסויימת של שחרור גם לאחרות ולאחרים שאנחנו בקשר ישיר או עקיף איתןם.

התעתוע הראשון שאני רוצה להצביע עליו הוא המחשבה שזוגיות היא הכרחית כדי לחיות חיים ראויים או מלאים או מוצלחים או מאושרים. כן, ברור, כולנו יודעות ויודעים לדקלם שזה לא כך. אבל האם אנחנו באמת יודעות את זה? האם אנחנו מסוגלות לחשוב על האפשרות שדברים יתגלגלו כך שנחיה את רוב חיינו לא בזוגיות בלי להיבהל? האם אנחנו מסוגלות לראות, שלא לומר להיות, אישה לא במיוחד צעירה שאיננה בזוגיות, ולא לחשוב שחסר לה משהו, משהו לא בסדר איתה, מסכנה, שרק לא נגמור כמוה? או לחילופין, בלי לקוות שבקרוב היא תמצא מישהו והחיים האמיתיים שלה יתחילו? האם אנחנו מסוגלות להסתכל על חברה שנכנסה לזוגיות אחרי תקופה ארוכה לבד ולא להניח אוטומטית שזה אומר שעכשיו היא בסדר ומאושרת? לאחל לה אושר כמובן, אבל לא להניח שהיא מאושרת, לשמור על עיניים פקוחות לאפשרויות אחרות? ובאותה מידה, לאחל אושר לחברה שלא בזוגיות בלי להניח שזוגיות היא מה שיביא לה את האושר הזה? האם אנחנו מסוגלות לשמוע מישהי אומרת שהיא לא רוצה זוגיות ולא להניח שזה מצביע על בעיה שהיא צריכה לפתור? והאם, לבסוף, אנחנו מסוגלות לשאול את עצמנו האם אנחנו בכלל רוצות זוגיות, ואם כן, כמה היא חשובה לנו ביחס לרצונות אחרים, על מה אנחנו מוכנות לוותר בשבילה, ובאלו נסיבות נעדיף לוותר עליה – לא כי "זה לא האחד, האחד עוד יגיע", אלא כי אנחנו יודעות שזוגיות היא לא הכרחית כדי לחיות חיים ראויים, מלאים ומאושרים?

יש חופש כל כך גדול בלדעת את זה. גם אם את בזוגיות טובה ומקווה ומאמינה שהיא תישאר כזאת לאורך ימים, וזה כאילו לא רלוונטי עבורך ישירות, זה כן. יש חופש כל כך גדול בלדעת את זה לגבי עצמך ולדעת את זה לגבי חברות שלך, וכל כך מעט מאיתנו יודעות את זה או מנסות אפילו לדעת את זה. אנחנו מפחדות שאם ננסה לדעת את זה זה יפריע לנו להחזיק או למצוא זוגיות.

חלק מהשאלות האלו רלוונטיות גם לגבי גברים. אבל ביחס של החברה שלנו לזוגיות אצל גברים יש הרבה יותר מרווח נשימה, הרבה פחות שיגעון. למשל, גבר רווק לא יניח, ואף אחד לא יניח לגביו, שהחיים האמיתיים שלו יתחילו ברגע שהוא ימצא זוגיות, או שהרווקות שלו היא ההיבט הכי מהותי של הזהות שלו; במקרה שלו, ברור שזוגיות היא רק אחד הדברים בחיים. ביחס לנשים הפנטזיה היא שזוגיות משנה הכל, שלהיות בזוגיות זה להיות מישהי אחרת לחלוטין מאשר להיות "לבד". (אולי החוויה הגברית הכי דומה לחוויה הנשית של לא להצליח למצוא זוגיות היא לא להצליח לפרנס את המשפחה שלך, אבל נדמה לי שהחוויה הגברית הזאת, בניגוד למקבילה הנשית, מאבדת את הדומיננטיות התרבותית שלה עם הזמן).

עוד השוואה אפשרית מעניינת היא לסוגייה של הבאת ילדים לעולם. גם כאן שאלות דומות מאוד יהיו רלוונטיות, ועדיין נדמה לי שהשיח בישראל לגבי האפשרות לא לרצות ילדים, שגם הוא לא בקונצנזוס, בכל זאת הרבה יותר מפותח מהשיח על האפשרות לא לרצות זוגיות.

באופן אישי, בשביל ממש לדעת שאני יכולה לחיות חיים ראויים ומאושרים גם בלי זוגיות הייתי זקוקה לדהרמה. לאו דווקא לתרגול עצמו, יותר למפגש עם האלטרנטיבה הנורמטיבית שהוא מציע. הייתי צריכה לקרוא עשרות סוטות שבהן זה מובן מאליו שלהיות נזירה זה הדבר הכי מגניב שאפשר לעשות בחיים האלה ולהיות אשת משפחה זה, נו, גם סבבה. והייתי צריכה לפגוש את הנורמות האלטרנטיביות האלו כחלק מתפיסת עולם שהיתה כבר באותה עת רלוונטית עבורי באופן אישי ועמוק. חוץ מזה, הייתי זקוקה לתרגול גם כדי שיהיו בחיים שלי מקורות מספיק אחרים, מספיק לא-נורמטיביים, של אושר ויופי וחופש מספיק עמוקים, כדי לערער בצורה מאוד רצינית את האמון שלי באמיתות המקובלות לגבי מה חשוב בחיים.

לבסוף, הייתי צריכה לרכוש די הרבה קילומטרז' בלהיות לבד פיזית, להסתובב בעולם בלי גבר לידי. לעשות טרקים לבד, ריטריטים לבד, ללכת לסרטים לבד, למסעדות לבד. איכשהו תמיד אהבתי והיה לי חשוב להיות חלק מהזמן לבד, גם בתקופות של זוגיות וגם בתקופות בלי זוגיות. ותמיד הרגשתי שזה נותן לי שפיות, בסיס, אוויר לנשימה. באיזשהו שלב הצטברה אולי איזו מסה קריטית דרך הפרקטיקה הפיזית של להיות לבד, ועזרה לחשוב מחדש גם על ההמשגה, על התיאוריה.

(אני לא מדברת אפילו על האופנים שבהם החברה שלנו לוכדת נשים בתוך זוגיות דרך תלות כלכלית, במיוחד עכשיו, או משפטית, במיוחד דרך הילדים שלהן. אין לי ניסיון אישי בדברים האלו. אני יכולה להעיד רק עד כמה אפילו בנסיבות הפריווילגיות שבהן מעולם לא הייתי תלויה חומרית בבן זוג היה לי קשה ללמוד לתפוס את עצמי כלא תלויה.)

*

בדיון לעיל בעצם מובלעת כבר גם הנקודה השנייה, שהיא מעט עדינה יותר, אבל בעיני יש לה חשיבות מכרעת. אמת נודעת לכל היא שלאדם יש צורך באהבה ובקשר וגם צורך בעצמאות ובחופש. אבל ההטרונורמה משייכת את הצורך באהבה ובקשר בעיקר לנשים ואת הצורך בעצמאות ובחופש בעיקר לגברים. החלוקה הזאת מוטמעת בנו גם דרך הדימויים של גברים ונשים בתרבות שלנו, בסרטים, בספרים, בבדיחות, בפרסומות ובכל מקום אחר; אבל גם, וחשוב מכך, היא מוטמעת בנו דרך התגובות שאנחנו מקבלות ונותנות בסיטואציות חיים אמיתיות שבהן הצרכים האלו עולים – גם התגובות הפנימיות שלנו לעצמנו, וגם התגובות של בן הזוג, של החבר.ה הטוב.ה, של הפסיכולוג.ית. בכל הסיטואציות האלו, התגובה האינטואיטיבית והמורגלת של רובנו תהיה לעודד נשים להיות מודעות לצורך שלהן באהבה ובקשר, לתת לעצמן להרגיש אותו, להזדהות איתו, להתעקש עליו, לפעול כדי להגשים אותו; ומצד שני, לא לשים לב לצורך שלהן בעצמאות ובחופש, לא להתעכב עליו, לא להזדהות איתו, לא להתעקש עליו, לוותר עליו בקלות יתרה, אולי אפילו לראות אותו כפתולוגי, כבעיה שצריך לפתור. לעיוות הזה – אלא אם ובמידה שבה אנחנו מצליחות לפרק אותו – יש תמיד מחיר עבור שני הצדדים, גם בזוגיות טובה, אבל בזוגיות מתעתעת יש לו השפעה הרסנית.

*

העיוות השלישי הוא חומרי. בתוך ההטרונורמה, אנחנו מתייחסות ומתייחסים אחרת לגמרי להפרשי כוח בין בני זוג כאשר הם לטובת הגבר וכאשר הם לטובת האישה. כשהגבר הוא החזק יותר, הפרש הכוחות ייתפס כטבעי, בריא, מועיל לקשר, או לא משמעותי בו, או לא כל כך גדול, או שהוא לא ייתפס בכלל; ואילו אותו הפרש כוחות עצמו, כשהאישה היא החזקה יותר, ייתפס כהבדל תהומי, שפוגם בסיכויים של הקשר "להיות רציני", וככל הנראה מעיד על פתולוגיה. בסביבה החברתית שלי ובדור שלי העיוות הזה בולט בעיקר ביחס להבדלי גילאים. בקרב הזוגות שסביבי, שרובם משכילים, בעלי מקצועות חופשיים ותודעה פוליטית ביקורתית, יש המון מערכות יחסים שבהן הגבר מבוגר מהאישה בשש או שבע שנים, והן מתקבלות באופן מובן מאליו על ידי בני הזוג ועל ידי הסביבה; לא מעט מערכות יחסים שבהן הגבר מבוגר מהאישה בעשר עד חמש עשרה שנים, ואז תהיה איזושהי התייחסות לנושא – בערך כמו במערכות היחסים, הנפוצות בערך באותה מידה, שבה האישה מבוגרת יותר מהגבר מהאישה בשנה או שנתיים. מערכות יחסים שבהן האישה מבוגרת מהגבר בחמש שנים הן נדירות מאוד ובולטות מאוד, ויותר מזה אין.

הטיעון שלי כאן הוא לא שקשרים זוגיים שיש בהם הפרש גילאים ניכר הם בהכרח רעים – אני מכירה שפע דוגמאות לקשרים כאלה שנראים לי טובים ויפים, ככל שאפשר לדעת מבחוץ. מן הסתם, הפרש גילאים הוא בעייתי יותר ככל שהוא גדול יותר וככל שהצד הצעיר צעיר יותר, אבל בכל קשר יש צדדים בעייתיים, השאלה היא עד כמה ומה עושים איתם.

אבל הנורמה החברתית שמייצרת את ההטיה הסטטיסטית המובהקת הזאת היא נורמה מעוותת. אני חושדת שיש לה מגוון של השלכות שלא אנסה לעמוד עליהן כאן (איך, למשל, היתה נראית תפיסת המיניות בתרבות שלנו, אם לגברים בני עשרים וקצת היה יוצא להיות במערכות יחסים משמעותיות עם נשים מבוגרות יותר, וללמוד מההעדפות שלהן, באותה תכיפות שבה לנשים בנות עשרים וקצת יוצא להיות במערכות יחסים עם גברים מבוגרים יותר, וללמוד מההעדפות שלהם?). לענייננו, ההשלכה הרלוונטית של הנורמה המעוותת היא שקשרים שבהם האישה מבוגרת יותר מתקשים לשגשג גם כשהם עשויים להיות מיטיבים – ואילו קשרים שבהם הגבר מבוגר יותר משגשגים בקלות גם כשהם עלולים להיות מזיקים, או מזיקים בוודאות. בקצה המובהק ביותר של העיוות הזה נמצאות פרשיות של ניצול של קטינות על ידי גברים מבוגרים שמתקבלות בטבעיות על ידי החברים שלהם. החוק מותח בעניינים האלה את הקו החד של "גיל ההסכמה", כפי שהוא מוכרח לעשות, אבל אם אנחנו שואלות לא מה החוק אלא מה טוב ומה רע, ומה באורח החיים שלנו כיחידות וכחברה מאפשר לרע לקרות, ואיך אפשר לסור מרע ולעשות טוב, נראה שאין כאן קו חד, יש כאן רצף.

*

להתבונן בשפה שבה אנחנו מדברות או חושבות על בן הזוג שלנו ולחשוב האם היינו מדברות או חושבות ככה על חברה קרובה מאוד, למשל. ואם לא, האם ההבדל הזה באמת מוצדק?

סוג התעתוע ההטרונורמטיבי הרביעי, שהיה אפשר לומר עליו הרבה אבל אתייחס אליו יחסית בקצרה, הוא זה: דברים שהם משוגעים או חולניים בקשרים אנושיים אחרים נתפסים כביטוי של אהבה כשהם קורים בזוגיות. ושוב, גם את זה כולנו יודעות כביכול וכמעט אף אחת מאיתנו לא לגמרי יודעת בפועל. יש כאן טווח שלם, שבקצה האחד שלו גברים רוצחים "על רקע רומנטי", או מקנאים באלימות לבנות הזוג שלהם, או רודפים אחרי נשים שסירבו להם. באמצע הטווח נמצאות כל כך הרבה נקודות מהתמונה ששרטטנו של איך קשר מתעתע מתחיל, למשל מישהו שמציע למישהי שהוא לא ממש מכיר להתחתן איתו או לעשות איתו ילדים או לעבור איתו לחוות בודדים בנגב, וזה נשמע לה ולנו כמו דבר רומנטי. ובקצה האחר ישנו השיגעון העדין והשורה בכל של השפה, למשל ביטויים כמו "לא ידעתי מה זאת אהבה עד שפגשתי אותך", "התחתנתי עם האישה הכי מושלמת בעולם, אני מרחם על כולכם שאתם לא נשואים לה", "אני רק רוצה להיות איתו כל היום", "אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיה". יש כאן משהו שיכול להיות מאוד עדין ומאוד חזק, ממש להתבונן בשפה שבה אנחנו מדברות או חושבות על בן הזוג שלנו ולחשוב האם היינו מדברות או חושבות ככה על חברה קרובה מאוד, למשל. ואם לא, האם ההבדל הזה באמת מוצדק?

אולי כבר שמת לב, שמה שמשותף לתעתועי ההטרונורמה הוא שהם מבוססים על הבחנה חדה ולא מוצדקת, משוגעת, בין זוגיות לבין כל קשר אחר בעולם. והדרך להשתחרר מהם היא להחליש, למוסס, להעמיד בספק או לפרק את הדיכוטומיה הזאת. כדי להיחלץ מהשיגעון המסוכן והמזיק של ההטרונורמה צריך להיחלץ לפחות במידת מה מאידיאל המונוגמיה הרגשית (אני רק אניח כאן את תיבת הצרעות הזאת, לא אפתח אותה).

קמפיין של עיריית תל אביב, 2020

*

ההבחנה הזאת מובילה אותנו אל הדוגמה האחרונה שלנו לתעתוע הטרונורמטיבי, שגם חוזרת לבסוף אל "על מקום הימצאה". טענתי בתחילת המאמר שהנושא של הרומן הוא ההיגיון הפנימי והדינמיקה של מערכות יחסים מתעתעות, וזה אכן הנושא הגלוי, המז'ורי שלו (אף שגם אותו קריאה לא מספיק קשובה עלולה כאמור לפספס). אבל יש לרומן גם עוד נושא, סמוי ומינורי יותר, אבל אולי בעצם מרכזי לא פחות. כמו נווה מדבר שאת רואה במעומעם דרך סופת חול שלעולם אינה שוככת, רושם קלוש שעוזר לך לנווט דרך סופת החול, אבל אם וכאשר את מצליחה לחצות דרכה עד תום, נגלה במלוא יופיו לעינייך. הנושא הזה הוא ההגיון הפנימי והדינמיקה הפנימית של אהבות שהן לא מיניות ולא רומנטיות ולא משפחתיות. חברויות, מה שנקרא. במיוחד חברויות בין נשים.

בהתחלה חששתי. יש דמות של החברה הטובה של הגיבורה, חברת הילדות. חששתי שזה כל מה שהיא תהיה, דמות משנה עם תפקיד אחד, תכונה שטחית או שתיים. אבל הדמות הזאת מקבלת במהלך הספר, במשיחות מכחול לא רבות, נפח משלה, גוונים עזים משלה, באותו סדר גודל ומורכבות כמו הגיבורה עצמה, וגם מערכת היחסים ביניהן מקבלת מורכבות וצבע. ויש לגיבורה לפחות עוד חברה אחת חוץ ממנה, מתברר, וסוג החברות איתה שונה מאוד. ועוד מישהי, חברה אחרת של חברת הילדות (וכמה נדיר זה, הרמה הזאת של לעבור בקדל, זה שלחברה של הגיבורה יש עוד חברות, והגיבורה היא רק אחת הדמויות הנשיות בחיים שלה), שבעצם גם היא יכולה להיות אולי חברה של הגיבורה, בעצם אולי כבר יש ביניהן משהו עדין עם פוטנציאל מיטיב עוד לפני שמישהי מהן מבחינה בו, שלא לומר מעלה על דעתה לתת לו חשיבות. ויש גם כמובן את האישה הצעירה שמופיעה בעמודים הראשונים, ורוצה די במפורש להיות חברה של הגיבורה והגיבורה די במפורש לא רוצה להיות חברה שלה, מסיבות מובנות, ובכל זאת יש ביניהן חברות מסוימת, והחשיבות שלה, בשלב מסוים, עצומה.

כל החברויות הנשיות האלו הן מורכבות, לא אידיליות. יש בהן כל מיני מתחים, בין השאר מול ובעקבות היחסים עם גברים. יש בהן פשלות רציניות מתוך ריכוז עצמי או קנאה. הן מוגבלות במידה שלעתים שוברת את הלב: גם כשחברת הילדות של הגיבורה מנסה להזהיר או לחלץ אותה מהתחלת מערכת היחסים המתעתעת, יותר מפעם אחת, אז למרות הרגישות והחוכמה של שתיהן, והאהבה והדיבור הפתוח, זה לא מצליח, זה לא תופס, לא באשמת אף אחת. ובכל זאת, לחברויות האלו יש חשיבות מיטיבה עצומה. הן מציעות אלטרנטיבה כמעט בלתי נראית, חוט כסוף מנצנץ ארוג בעדינות לתוך הבד האפור ההתרחשות המרכזית בספר (אי אפשר שלא להיזכר במאמר הקלאסי של אדריאן ריץ', "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי"). החברויות האלו הן האלטרנטיבה, הן ולא הזוגיות הנורמלית של הגיבורה, הזוגיות האוהבת והבלתי מספקת ושהיא גם קצת אלימה בעצם. (ויש גם אפשרויות אחרות שהספר בוחן, יש בו הרבה שלא הספקתי להזכיר.)

אם לחזור אל מקום הימצאנו, ואל ההיחלצויות האפשריות מתעתוע ההטרונורמה והאופן שבו הוא תומך בקשרים מתעתעים, מה שישנו כאן בעיני הוא האפשרות הרדיקלית, היום לא פחות מאשר כשריץ' כתבה, להתייחס אל החברויות בחייך כחשובות לא פחות מאשר הזוגיות, לא רק בשנות העשרה והעשרים שלך, אלא כל חייך. לעשות את הקפיצה הזאת, לאפשר למה שאת מחפשת בחברות להתבגר ולהעמיק ולהשתנות, ממש כמו מה שאת מחפשת בזוגיות. לייצר חיים שבהם חברות וחברים הןם באמת המשפחה שלך, לקחת אותן בחשבון כשאת מקבלת החלטות חשובות, כמו איפה לגור ומה לעשות. לדמיין את העתיד שלכן יחד, להרשות לעצמך לסמוך עליו, לבדוק מה יאפשר לזה להתממש. לריב ברצינות כשצריך, לחפש איך להחיות מחדש את הקשר כשצריך. וגם לדבר עם עצמך ועם אחרות על החשיבות של החברויות בחייך, לכתוב עליהן פוסטים נרגשים בפייסבוק, כמו שאת מדברת וכותבת על הזוגיות שלך. יש עוד המון לומר אבל אני כבר כל כך עייפה והמאמר הזה כבר כל כך ארוך. אולי מוטב כך. זה סיפור אחר, ומתאים שהוא יסופר בפעם אחרת.

*

יש כאן עוד הרבה סיפורים אחרים, שאחרות יצטרכו לספר. אני כותבת על מה שאני מכירה, מהעמדות שאני מכירה. אני מקווה ומניחה שמה שאני מכירה יכול להיות רלוונטי גם למי שבעמדות אחרות – למשל, נדמה לי שחלק מן הפרקטיקות ומן הנורמות שבאמצעותן גברים מתעתעים בנשים זמין גם לנשים שמתעתעות בגברים; למשל, נדמה לי שהמודל ההטרונורמטיבי של זוגיות משפיע גם על קשרים לא הטרו – אבל אני לא יכולה וזה לא התפקיד שלי לומר כמה ואיך.

אני גם לא כותבת כאן, פשוט כי אי אפשר הכל וגם כי יש לי פחות ניסיון אישי בזה, על מערכות יחסים מתעתעות שאין להן הקשר מיני/רומנטי: בין הורים לילדים, במקום העבודה, בין חברות. אני אפילו לא כותבת ישירות על מערכות יחסים מתעתעות מיניות/רומנטיות שאינן מוגדרות כזוגיות או סובבות סביב הבטחה של זוגיות, למרות שהן לגמרי חלק מהתמונה שאני כן משרטטת: גברים מתעתעים תמיד מחזיקים גם מערכות יחסים כאלו, ומתמרנים זו כנגד זו את בנות הזוג הרשמיות, את מי שהן רשמית לא בנות זוג, ואת אלו שבין לבין. היצירה האחרת של תמר שקראתי לאחרונה, כתבת התחקיר המטלטלת והמצוינת שלה על יהודה נוריאל, משלימה מהבחינה הזאת את "על מקור הימצאה" – רוב המרואיינות בה הן לא בנות זוג, ובנות הזוג הרשמיות מוזכרות בעקיפין, ממרחק מה.

(גם מבחינה ספרותית הכתבה על נוריאל משלימה את הרומן. ראשית מכיוון שהיא נון-פיקשן, ועושה את מה שרק נון-פיקשן יכול לעשות, כפי שהרומן עושה את מה שרק פרוזה יכולה לעשות: היא נותנת קול ואמון וכבוד לנשים הלא-בדויות שמרואיינות בה, מקשיבה להן, תומכת בהן בעדינות, אבל גם מפנה בשבילן את מרכז הבמה. ובעוד הרומן, כמו שהערתי קודם, הוא אפקטיבי מכיוון שהוא עושה לקוראת את מה שהגיבור עושה לגיבורה, בכתבה זה הפוך: גיבור הכתבה מתעתע בנשים, מפריד ביניהן, או דווקא מפגיש אותן אבל בסיטואציות מהונדסות שהוא שולט בהן ובלי שיוכלו באמת לדבר, וכך גורם לכל אחת מהן להרגיש מגזימה ומשוגעת ולא מסוגלת להבין מה קרה לה – ואילו הכתבה, בלי להפגיש את הגיבורות מפורשות, אורגת בחוכמה ובעדינות את הסיפורים השונים שלהן כך שהם מאירים זה את זה, מחזקים זה את זה ותומכים זה בזה, וכך מאפשרת להבנה מלאה של הדבר הקשה להבנה להיוולד, לתמונה השלמה להפציע מתוך הפסיפס. כלומר, בתחקיר וברומן אותו אפקט מושג, באותה עוצמה, בעזרת אמצעי אמנותי הפוך, שמתאים לז'אנר השונה.)

*

הדרך החוצה מקשר מתעתע היא ארוכה. לעתים קרובות היא מתחילה הרבה לפני שאת מודעת לכך שאת בכלל מחפשת את הדרך החוצה. היא כמעט תמיד ממשיכה הרבה אחרי הפרידה עצמה.

מישהו חי בממלכה אפלה. הוא המלך שלה, כך נדמה. הוא בונה אותה ומעצב אותה וקובע את החוקים בה. והוא מצליח להביא אליו אנשים, ללכוד אותם שם יחד איתו. הוא הצליח ללכוד שם אותך, למשך כמה חודשים, או שנים, או עשורים. לא היית בבית שם, היית נתינה שלו. וגם אחרי שנפרדתם הממלכה האפלה ממשיכה לחיות בך. את שונה ממי שהיית קודם. דברים שהוא אמר לך על עצמך, את ממשיכה לשמוע אותם, עכשיו הם נאמרים בקול הפנימי שלך. דברים שהוא ערער בך נשארים מעורערים. את מפחדת ממנו. את מרגישה שיש לו עלייך כוח מאגי. עובדה שהממלכה האפלה שלו עדיין חיה בך, עובדה שאת לא מצליחה להשתחרר, עובדה שאת לא מצליחה להתגבר עליו, היית אמורה כבר להתגבר עליו אחרי כל הזמן הזה. ואת מפחדת שזה אומר שהוא צודק במה שהוא אמר לך עלייך, שהוא ניצח, שהוא יותר חזק ממך.

אבל זה בעצם בדיוק להפך. ומתישהו, כשהתנאים מבשילים, מגיע יום שבו את יכולה לראות את זה, לרגע. ומתישהו, כשהתנאים מבשילים, מגיע יום שבו את יודעת את זה אחת ולתמיד. הוא חי את חייו בגיהנום, ואת נלכדת בגיהנום באופן זמני. אבל לא נשארת לכודה בו, יצאת משם. גם אם משהו משם נשאר בך, גם אם הוא לעולם לא יעלם לגמרי (ולעומת הדימוי המקובל של "להתגבר" על טראומה כאילו זה לחצות איזה סף באופן סופי ומוחלט, הרבה פעמים זה יותר כמו חומר רדיואקטיבי שהולך ומתמעט עם השנים), יצאת משם. כל הזמן הזה היית בדרך החוצה. הוא לא באמת מסוגל, הוא מעולם לא היה מסוגל, ללכוד אותך שם כפי שהוא עצמו לכוד שם.

וכמה עלוב זה בעצם לחיות בגיהינום ולנסות ללכוד לתוכו אחרות ואחרים. איזו דרך לא משהו לחיות.

התעתוע ריק, וכשמבשילים התנאים ואת רואה את הריקות שלו לא נשאר ממנו כלום. האהבה גם היא ריקה, וכשמבשילים התנאים ואת רואה את הריקות שלה היא זוהרת עוד יותר חזק, ביותר דרכים.

תודה לתמר פריאל וגל גרופית על הקריאות החכמות שלהן בטיוטת המאמר הזה

קרן שפי היא סופרתמתרגמת ומתרגלת. בעלת האתר "מחסן מילים"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עלמה

    מאמר מרתק וכתוב יפיפה, על ספר מרתק שקראתי בו שוב ושוב. עם זאת אני רוצה להזהיר שקרן בכתיבה כאן גם הולכת על גשר דק מאוד ולפעמים קצת נופלת. אלימות נפשית שנשים חוות ושעשויה להוביל לאלימות פיזית ו/או לרצח, רחוקה מאוד מסוג האלימות (אם בכלל ניתן לקרוא לה אלימות?) של הדמות בספר. הדמות שתמר כתבה היא דמות של גבר ילדותי, נרקיסיסט, שקרן, כרזימטי, אך בשום רגע הוא לא מתקרב (גם אם מתכתב) לפרופיל האלים של גברים המשתמשים בפרקטיקות של סטוקינג אשר הן הסממן העיקרי לזוגיות אלימה ומסוכנת. אך המונח זוגיות מתעתעת הולם יפה את סוג היחסים הנ"ל.

  2. איה

    Everything in life is about sex, except sex. Sex is about power.

  3. דפנה

    מאמר מופלא, מאיר ומעיר, חשבתי לרגע להוסיף גם מטלטל לרשימת הממ"ים אבל הוא לא מטלטל, הוא מייצב, בעצם. ותודה על זה

  4. עידא בת חיפושאי

    טוב, אני עדיין באמצע המאמר הארוך. אבל ואוו, איזה יופי.

  5. אריתראי בלי חשיבות עצמית

    אפילו טובי המחזאים ביוון העתיקה אין להם ולו שמץ מכמות הנויירונים שמשתוללת במוחה של כותבת "מאמר" זה – אוי לאוזניים השומעות את דברי הבלע והסרק שנאמרו פה וכוסו אלפי שמיכות בד פשוטות וטלאים של ערכים שמזמן השתיקה יפה להם.

    זה כל כך הצחיק אותי שהשקעת מאמץ בזה ובספר הקרוב שלך – עד שפתאום הצלחתי סוף סוף להבין את דמות בני דורך.

    עלי והצליחי בגן השושנים.

  6. משה הנדל

    אוי אוי אוי השקרים – לא נותר אלא לאחל לך שמערכת היחסים הבאה שלך באמת תיהיה כזאת כדי שתביני קצת יותר טוב את הספר הזה שכה הרבה לקרוא בו

  7. רות שלום

    הכותבת רהוטה. הספר נפלא. אבל משהו מרגיש כמו מסע נקמנות חבוי היטב תחת ביקורת מפרגנת ותיאוריות שקשה להתווכח איתן וגם אין המון מה לעשות איתן. הסעיפים נשמעים כמו מקרה פרטי מדי שכמו בהרבה סיפורי אהבה נכזבים נותרים אחת או אחד פגועה או פגוע בצדק או שלא בצדק. מי שמעדיפה להמנע מכאב, פגיעה ואפילו כן, אפילו ניצול עדיף לה לבחור בדרך הלא רומנטית ואולי אף בדרך הבדידות. לא יצא לי לפגוש הרבה נפרדות ונפרדים שלא בנו תיק "פלילי" על זה או זאת שנטשו או אכזבו. זאת דרכו האכזרית של קופידון, וחיצו המענג הוא גם פוצע.