• logo-1
    הנהירה לדובאי
    כך הופך הביקור בדובאי לחלום חייהם המוזהב של המונים
  • logo-1
    טיול שורשים
    מוסדות גרמניים משותקים עקב החלטת הפרלמנט בנוגע לבד״ס

"ילדי בית העץ": עוד גוון של לבן על לבן

הסדרה מעולה, אבל הצפייה בה מעוררת אי נוחות. תמוה שעדיין צריך להסביר ליוצרות וליוצרים שכשילד/ה צופה בטלוויזיה והיא כל כך חדגונית ואינה מעניקה לו/לה או לדומיהם ביטוי עשיר, פורה, יצירתי, אין להם אלא אופק מצומצם להסתפק בו

בקרוב תעלה לשידור עונה 4 של "ילדי בית העץ", סדרת הדגל הפופולרית לילדים ולנוער של "כאן" חינוכית. התוודעתי אליה באמצעות ילד בן 9, צופה נלהב, ממשפחתי הגרעינית. בתקופה האחרונה הפכה "ילדי בית העץ" לאורחת קבע בביתנו, וכמו אמי בזמנו, אני בעיקר "שומעת" את העלילות והתכנים, כשמהמטבח או מאצל המחשב חולפים לידי הפרקים המתנגנים ביוטיוב זה אחר זה אחר זה. משהוזמנתי בגופי לצפות יחד איתו בפרקים, הפכו עבורי צ'ופי, לירי, נגה ואופק, הלא הם ילדי בית העץ, לדמויות בעלות נוכחות פיזית-טלוויזיונית, וככל שאני צופה יותר בסדרה החמודה הזו, כך גואה מפלס ההתנגדות שלי לייצוגים המבאסים שלה.

כן, אין טעם לייפות מילים. זה ממש מבאס שבשנת 2020, תאגיד השידור הציבורי היחיד בישראל משקיע ממיטב כספנו בסדרת ילדים ונוער שהיא כה לבנה, כלומר מסנוורת, עד כדי כך שזיכרונות צפייה עתיקים שלי ב"ריצ'רץ" מרצדים לנגד עיניי ולא מרפים. היה נדמה לי שעברנו כמה עשורים ושהתפתחה בנו איזו מודעות לכך שייצוגים חסרים זה הכי דפוק, פשוט כך. אז מסתבר שאנחנו אולי נורא נאורים בעיני עצמנו, אבל עדיין כנראה יותר מגניב לנו והגיוני לנו לכתוב ל-, ללהק את, לביים את ולצפות ב-חבורה של ילדים שנראים אותו דבר, מדברים באותה שפה, ושככל הנראה גרים פחות או יותר באותן שתי ערים במקסימום, ושנולדו להורים עם שמות משפחה בעלי מצלול אחדותי.

יש לומר כי הסדרה מפגינה עיסוק חכם, מעניין ומשעשע בשלל עניינים בעלי חשיבות עבור ילדים וילדות, ומטפלת ברגישות ובהומור בנושאים חברתיים מגוונים כולל פרק שמוקדש לשתי האימהות של אחת הדמויות. אבל כנראה שהקדמה ורוח הזמן נעצרות בחריקת בלמים מול האפשרות שילד או ילדה מזרחים, ערבים, אתיופים או רחמנא ליצלן רוסים יגלמו בסדרה את אחת מן הדמויות הראשיות (הס מלהזכיר ייצוג שוויוני ממש). אני תוהה מה בעצם התירוץ לכך שכל הקאסט כולו – למעט דמותו של השוטה השייקספירי, אפרים, פקח החורשה המשוגע לטבע והמדבר בעברית צחה ומופרכת – הוא על טהרת הלובן. בעונות הראשונות היו אלה דניאל (מיכאל פרנק) שחר (גל שלהב אהרונוביץ) רומי (טופז מרום) וצוף (שקד הכט) ומהעונה השלישית ובזו שתבוא עלינו לטובה, הגיבורים הם נגה (יהלי אלעד), לירי (נינה זריפין), צ'ופי (יונתן לנדסמן) ואופק (שחר שטראוס). למה שלא יהיו שם גם יהלי אמזלג ויולי מלניקוב וזוהר אדמסו ומילי מזעקי? למה שלא תהיה שם שירין אגבריה?

ילדי בית העץ: חבורה של ילדים שנראים אותו דבר, מדברים באותה שפה. צילום: "כאן" חינוכית

לאחר עשורים של מאבק מזרחי בישראל, תמוה שצריך להסביר את מה שטעיתי לחשוב שהוא בגדר מובן מאליו לשירילי דשא, במאית ותיקה ועתירת כישרון שגם כתבה את התסריטים יחד עם רועי שגב. ייתכן שלדידם הם שילמו כבר מס לתקינות הפוליטית בפרק שנקרא "מה המוצא שלי" שבו מגלה שחר שהוא רבע פרסי ועובר טלטלה. יש שם דיון בסטריאוטיפים על עדות דרך בדיחות וכמובן שהכול מתנקז בסופו של דבר לאוכל והפרק מסתיים בשיר שבו מככבים זה לצד זו מקלובה, ג'חנון, סלט פירות וצ'ילי קון קארנה. במהלך המריבה על המהות העדתית, החברים מגלים שרומי היא חצי תימנייה וחצי מרוקאית ושצוף היא רבע מצריה, רבע טריפוליטאית, רבע אוקראינית ורבע ארגנטינאית. "אז מה את בדיוק?" שואל אותה דניאל, והיא עונה בבטחה: "אני ישראלית! וגם אתם! וזה מה שכיף, שאנחנו גם וגם וגם." איכשהו, הגם וגם הזה – האתני, המעמדי, הדתי, הלאומי בוודאי, לא באים לידי ביטוי בסדרה. הדמויות בסדרה טובות לב, מוסריות ובעלות עניין בחברה, אבל ברור שהן שורות במחוזות השפע. למשל, הם אוספים צעצועים עבור ילדים "שאין להם". כי ההביטוס של הדמויות האלה, הטרדות שלהן, היומיום שלהן, האתגרים שלהם, הם כולם מסדר אחד – של ילדים "שיש להם", וכשהם מגולמים על ידי ילדים לבנים, קיבלנו עוד גוון של לבן על לבן. תמוה שעדיין צריך להסביר ליוצרות וליוצרים שכשילד/ה צופה בטלוויזיה והיא כל כך חדגונית ואינה מעניקה לו/לה או לדומיהם ביטוי עשיר, פורה, יצירתי, אין להם אלא אופק מצומצם להסתפק בו. למחיקה הסימבולית הזו יש מחיר עצום.

ספרו הנודע של פאנון, אחת המהדורות באנגלית

ב"עור שחור, מסכות לבנות", מתאר פרנץ פאנון את השפעתם של ספרים, עיתונים, פרסומות וקולנוע, ובעיקר של מערכת החינוך וספרי הלימוד, ביצירת תמונת עולם מעוותת אצל הנתינים הצעירים במרטיניק: "הילד השחור באיים האנטילים, שאומר שוב ושוב 'אבותינו הגאלים' בבית הספר מזדהה עם מגלה הארצות, עם המתרבת, עם הלבן שמביא את האמת אל הפראים, אמת לבנה לגמרי. נוצרת הזדהות, כלומר, השחור הצעיר מאמץ לעצמו, באופן סובייקטיבי עמדה של לבן…". עיון בנזקי השיטה לנפשו הרכה של הילד השחור שגדל להיות מבוגר שחור, כפי שמביא אותם פאנון מעלה, בין היתר, ריבוי חרדות, תחושת חוסר ערך, הזדקקות מתמדת לאדון, ועוד.

תשאלו את עצמכם ודאי מדוע אני שולפת את הטקסט המכונן העתיק הזה שפורסם לראשונה בצרפתית ב-1952 ותורגם על ידי תמר קפלנסקי בשנת 2004 לעברית? משום שאולי בעזרת פאנון ניתן יהיה להבין שגם מרחבי התרבות בישראל הגזענית עדיין קולוניאליים מאוד. אנחנו זקוקים לפאנון מפני שזה כה מופרך שאין כאן עדיין נורמות שמחייבות מה שבאמריקה מכנים "דייברסיטי" (ולא טוקניסטי כזה, כדי לצאת לידי חובה, כמו הזמרת האתיופית (איילה אינגדשט) שמבליחה באולפן של טלילה מספר פעמים בעונה). אנחנו זקוקות לו ולמחשבה הפוסט קולוניאלית בכלל מפני שזה די מטורף לחשוב שאף אחד באף אחד משלבי ההפקה המורכבים של המהלך הטלוויזיוני הזה, לא בשלב התסריט, לא בשלב הליהוק, לא בשלב הבימוי, לא בפוסט-פרודקשן, לא בעריכה, לא בין עונה לעונה, לא לפני ולא תוך כדי ולא אחרי, אף אחד או אחת לא עצרו לרגע כדי לשאול את עצמם איך זה יכול להיות שכל הילדים בסדרה הזו כל כך אשכנזים? מדוע אין פה אף ילד/ה מזרחי/ת? אתיופי/ת? רוסי/ה? ערבי/ה? האם זה לא מביך אותנו להסתכל במראה הלא מייצגת הזאת? האם כתבנו סדרה רק לילדי צפון-תל אביב? וכל כך למה?

אולי משום שהיוצרים ומי שמכתתות את רגליהן לפריפריה והמושלים בתכנים המושתים כאן על הציבור (תודה לאל על טלוויזיה מצוינת שאפשר לצרוך גם במחוזות אחרים) חיים בתודעה קולוניאלית שצריכה הייתה מזמן לפוס מן העולם. אולי משום שבני ובנות עדת "מה זה משנה המוצא, אנחנו ישראלים", שדוגלת בדת ה"בעוד שניים שלושה דורות לא נדע מי זה מי", מסוגלים לדמיין את הילדים של כולנו מתאחדים רק עם מושאי הזדהות שהם הנכדים והנינים של יפי הבלורית והתואר. אולי מפני שמבחינתם הריאליטי מלא מזרחים והם משתלטים בו על כל פריים תחת השמש, וזה צריך להספיק. אני צופה בילדי בית העץ החמודים ולבי נחמץ על כל אותם ילדים חמודים (שהם רוב מספרי בישראל), שלא זוכים לראות את בן/בת דמותם על המסך ולהעריץ כוכבים שבאים מרקע דומה לשלהם. אני צופה ומתגעגעת לימי הטלוויזיה בשחור-לבן, שבהם מרחבי הדמיון לפחות השתרעו על פני שלל אפשרויות.

עד שמוקדי הכוח התרבותיים בישראל ישתנו באופן יסודי ויחד איתם הייצוגים מכונני התודעה, אפשר להתנחם ברגע טלוויזיוני היסטורי מתקן, שהתחולל כאן בסוף שנות השבעים עם "הילדים משכונת חיים". התוכנית בעלת שיר הפתיחה הקליט והזכור לטוב ביקשה לייצר לילדים מזרחים מקור הזדהות טלוויזיוני, ועל הדרך עשתה טלוויזיה כיפית וחינוכית לילדים בכלל. אז, פעם, אנשים כמו חיים שירן (הבמאי) וויקי שירן עליה השלום, הבינו שזה עניין של חיים ומוות. היום, באוויר העכור שאנחנו נושמות ונושמים, ניאלץ כנראה להסתפק בריאליטי בתי ספר מקצועיים לילדים מהשכונות עם תוכנית ההמשך "מג"ב במסיכה". אולי, אם יתאמצו קצת יותר, יצליחו להשתחל לריאליטי 8200 שנועד לבני הנוער האיכותיים, הערכיים, של רעננה, רמה"ש וכפר סבא.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יובל הלפרין

    סדרות הילדים והנוער הן שטח הפר אולטרה גזעני. תצפו בחצי פרק של סדרה כלשהי ותבינו.