על השחיתות הגרמנית בפרשת הצוללות

רוב הדיונים שנעשו בישראל על פרשת הצוללות מתמקדים באורח טבע בשחיתות הישראלית. נשאלת השאלה מדוע לא מבקרים בצורה חריפה את השחיתות של תאגיד תיסנקרופ ואת גרמניה. האם בשל העובדה שגרמניה היא חברתה הטובה של ישראל ולכן לא ראויה לביקורת בצורה חריפה, בדיוק כמו שאנו מבקרים את ראש הממשלה, הצבא והפקידים האמונים על השירות הציבורי? האם גרמניה היא החברה האחרונה של ישראל בעולם ולכן צריכים אנחנו לטפל בהם בכפפות של משי? או שמא בהיות גרמניה הבירה העשירה של האיחוד האירופאי שאמון על איכות, יעילות, דמוקרטיות ושקיפות, מפחיד אותנו לחשוב כיצד המעשים של תיסנקרופ משליכים על כל התאגידים האחרים?

לאחרונה פורסם ספר חדש של פרדריק ריכטר "Geheimsache Korruption: Wie die deutsche Schmiergeldindustrie weltweit die Demokratie verrät" (בתרגום חופשי שלי "שחיתות סודית: איך תעשיית השוחד משחיתה את הדמוקרטיות ברחבי העולם"). בחודש שעבר ראיין את ריכטר העיתונאי עומר שרביט. ריכטר הוא שותף בקולקטיב העיתונאים "קורקטיב" שמטרתו לחשוף פרשות שחיתות ברחבי העולם.

וכך אמר ריכטר לשרביט:

"בתחילת שנות ה-2000 יוון כבר הייתה מרוששת. לא היה כסף במדינה. מעט אנשים היו מודעים לכך, אבל מי שרצה, יכול היה לראות את זה בסביבות 2003. למרות זאת, הם המשיכו לקנות נשק מגרמניה, והסיבה לכך היא שוחד. הם קנו דברים שהם לא היו צריכים, ומעולם לא השתמשו בהם".

כשחופרים עמוק בתוך תעשיית השוחד, מגלים שגם למשק המצרי העני נמכרו צוללות שלא בטוח עד כמה המצרים זקוקים להן (מי בדיוק מאיים על מצרים עד כדי צורך בצוללות גרעיניות?) הצוללת הגרמנית הראשונה S41 הועברה למצרים ב-2016, הצוללת השנייה S42 באוגוסט 2017, השלישית במאי 2019 והרביעית צפויה להגיע ב-2021. זאת על רקע הביקורת שהושמעה בישראל אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו הודה כי אישר לגרמנים למכור צוללות למצרים, מבלי להתייעץ עם גורמים בכירים במערכת הביטחון. מה הקשר בין שני הסיפורים? ובכן, מדינות עניות שהחוב שלהם עצום ושהאזרחים שלהם חיים בעוני מחפיר, רוכשות בהון תועפות צעצוע מיליטנטי שמזיק אקולוגית, ממדינה דמוקרטית עשירה שמפזרת לעולם הבטחות שהיא התגלמות השיא של ערכי זכויות אדם ואזרח. כלומר, ביד אחד גרמניה מאפשרת לתאגידיה לפעול בחופשי, ולהשחית את המדינות העניות בין אם דמוקרטיות כמו יוון או אוטוקרטיות כמו מצרים, ומצד שני, מפעלי הצדקה של ארגוני זכויות האדם שלה, ישקיעו כספים בסיוע למדינות הללו באמצעות אזרחים. כלומר, מצד אחד, יוצרים רעב, מצד שני באים בפרצוף הצדקני לסייע עם ארגוני החברה האזרחית.

בראיון של שרביט עם ריכטר אנו מגלים, שמקרים נוספים המתוארים בספר על שחיתות בייצוא הגרמני, מתמקדים במזרח התיכון, רוסיה, ברזיל ודרום אפריקה, וחלק קטן, יחסית, עוסק גם בפרשת הצוללות של ישראל. שלא במקרה, בנימין נתניהו הוא אחד המנהיגים שמופיעים על האיור בכריכת הספר של ריכטר, לצד מנהיגי גרמניה, ברזיל, רוסיה ודרום אפריקה.

אני מכיר את הסיפור של השחיתות מחברת סימנס. בשנת 2007 חברת חשמל העלתה את מחירי החשמל ב8.4%. העלייה הוסברה בעיתונות כפועל יוצא של עליית מחירי הדלק בעולם. בזמנו חשפתי בבלוג שלי שהעלייה הזו נבעה גם מהעברת התשלום על הוצאות בלתי צפויות של חברת חשמל בקניית טורבינות לא נדרשות מחברת סימנס שווי של מאות מיליוני יורו (5 טורבינות בשווי של 500 מיליון אירו). החשודים ששיחדו לכאורה את השופט בדימוס, דן כהן, הם נציגי סימנס בישראל בראשות המנכ"ל אורן אהרונסון. בשנת 2013 כהן הוסגר לישראל. באותה השנה הוא חתם על הסדר טיעון עם הפרקליטות ובית המשפט קיבל את הסדר הטיעון והרשיע את כהן בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. ב-30 בספטמבר 2013 נגזרו על כהן, בהתאם להסדר הטיעון, מאסר של שש שנים, בניכוי חצי שנה, וקנס בסך 10 מיליון ש"ח. במאי 2014 הוצא לצמיתות משורות לשכת עורכי הדין. ב-13 בספטמבר 2016 שוחרר מכלא מעשיהו, לאחר שאושרה בקשתו לשחרור מוקדם.

אמנם הממשלה עומדת להתפרק, ואולי צריך להודות על התפרקות הממשלה, כי ועדת החקירה שהקים ח"כ גנץ לחקירת פרשת הצוללות הייתה קוברת את הנושא מבלי להביא אותו לדין, ושם מקומו. אנחנו כבר מכירים את הריטואל הזה של הקמת ועדות חקירה, מבלי שיהיה להן שיניים.

ומה אנחנו למדים מהפרשה העגומה הזו? שהשיטה הקפיטליסטית שמעודדת תאגידים בינלאומיים להתנהג כמו אחרון ברוני המאפיה שמפחידים אותנו בסרטים ובסדרות, אף פעם לא רואה את התמונה כולה. תאגידי ענק כמו סימנס ותיסנקרופ לא ישנו את דרכם בקרוב. אבל אולי כדאי שהיחס שלנו למדינות שמאפשרות אותם ישתנה. מעתה והלאה, אפשר לכנות את גרמניה דמוקרטיה פושעת, שמעניקה קארד בלאנש לתאגידים שלה להתנהג בברוטליות ולא מצרה את רגליהם בצורה אמיתית. זהו פועל יוצא כמובן של הקשר הגורדי בין הון לשלטון, וגם קשור לרווחים שהמשק הגרמני מפיק מתאגידים אלו. אבל מי שמשלם את החשבון הוא האזרחים במדינות מוחלשות יותר, שהאליטות שלהן עושות עסקאות מושחתות על גב האזרחים. אם לא יקומו רגולציות אמיתיות כדי להיפרע מהשחיתות התאגידית, התאגידים ימשיכו בדרכם הפושעת ורק אנחנו נחלה בתסמונת השכחה, לגבי ההיסטוריה של השוחד והשחיתות.