"יש בך": העצמה נשית דה לה שמאטע

מחר (ה') תתקיים הקרנת הבכורה של מופע הפסטיגל. אחד המסרים של גרסת הפסטיגל הווירטואלית לימי קורונה הוא "כָּל אַחַת מְשַׁנָּה", ואחד משיריה, חגיגה של העצמה נשית, שעלה לאוויר יום אחרי היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות כלפי נשים נקרא "יש בָּךְ". כתבו אותו שרית חדד, דורון מדלי, תמר יהלומי ויונתן קלימי, וכראוי לשיר שמגיע מבית יוצר של כותבי להיטים הוא קליט וחמוד, והי – אפילו הזלתי דמעות כאילו אני הורמונלית. אני לא. נקלעתי לסיטואציה, התרגשתי קצת ובכיתי. סתמו.

כבר עם הלחלוחית בעין, עוד בהאזנה הראשונה, שרפו לי האוזניים למשמע השורה "תחייכי גם אם כלום לא הולך". למה? חשבתי שהבנו את הסיפור אחרי שפירקנו את "כשאת בוכה את לא יפה". למה לחייך אם כלום לא הולך? למה לא תצרחי כשכלום לא הולך? למה לא תבעטי קצת, תתאבלי קצת, תתבאסי מבלי להיות חיננית? למה אנחנו צריכות לחייך כל הזמן כאילו באנו לעולם כדי לקשט אותו?

כל שאר הטקסט הוא סוג של "ילד של אבא" בלשון נקבה, כולל קלישאות כמו "תבחרי כל מה שבא לך להיות" ותשאלי את הרב רפי, הוא כבר יסביר לך מה את לא יכולה, ומה זה יעשה לבנים של הציונות הדתית ולרמת המוכנות של צה"ל. נראה לי שאפשר לעודד ילדות לבחור את הדרך שלהן בעצמן עם משפטים קצת יותר מורכבים. אפילו שרית חדד, שכתבה את השיר, ועשתה בעצמה חתיכת דרך ושילמה מחירים, ועודה משלמת, על בחירות אמנותיות ואישיות שלא הולכות בתלם – יודעת שהחיים הרבה מורכבים יותר מזה.

הלאה.

"ותראי אף פעם לא מאוחר/ אז אל תשאירי את הכול למחר/ יש את היום". תחליטי, מאמי. אף פעם לא מאוחר ויש זמן או שדחוף? כי יש דברים שיש להם זמן ויש כאלה שפחות. וצריך לדעת מה קודם, וזה גם לא אותו הדבר אצל כולן. אין דבר מרגיז יותר בכתיבה לילדים מכיפוף הלוגיקה הפנימית רק לטובת החריזה.

ויש גם משפטים יפים וחשובים. למשל, "תרקדי את עצמך מול מראה/ תאהבי את כל מה שאת רואה" זה סבבה, אבל כשכל מה שהיא רואה בקליפ הן נשים צעירות למדי ורזות למדי עם שיער צהבהב למדי ועור בהיר מדי, איפה המודלים לחיקוי? איפה ציפי שביט? היא גם בפסטיגל, לא? ומיקי קם? וחני נחמיאס? אז איך זה שזקנות השבט הן מיכל ינאי ויעל בר זוהר? לא הבנתי.

אז נכון: אושרת אינגדשט נמצאת בצד הכהה של סקאלת הצבע האנושית, ולידה לירז צ'רכי, ונועה קירל היא לא רבע עוף שברירי, וטלי אורן ומיכל ינאי ושרית חדד עצמה הן כבר לא בנות עשרים – אבל זהו. כל השאר נראות כאילו יצאו מהקליפ "הבנות חמות כמו עוגיות". וחבל. כי כשזה ככה, זאת העצמה נשית דה לה שמאטע.

ועוד דבר: בקליפים אחרים של הפסטיגל, שבהם משתתפים גם ילדי הפסטיגל, לא ראיתי ילד חום אחד לרפואה. ובכל מה שיצא עד עכשיו וקשור לפסטיגל הזה, לא שמעתי מילה אחת בערבית. לא זמר או זמרת ערבי או ערבייה, לא שיר מעורב שפה, כלום. ואיך אומרים I Was Blind, but now I see. ומרגע שנפתחו העיניים אי אפשר להתעלם מזה יותר.

הערה חשובה: עד השנה שעברה עוד יכולתי למנוע מהבת שלי לצפות בפסטיגל. השנה היא כבר גדולה מדי וכולם בגן בקטע ואני לא יכולה לעצור אותה מזה. אבל בחייאת כל חייאתכום – אתם שופכים כל כך הרבה כסף על המיזמים האלה כל שנה, יש כל כך הרבה כותבים טובים וכותבות טובות במחוזותינו, כל כך הרבה מי שיכול/ה לעזור לטקסטים האלה להפוך להיות משמעותיים באמת בלי לפגום לרגע בקליטות ובלהיטות שלהם. אפשר. רק צריך להתאמץ עוד טיפה.

עורכת לשון, עורכת תוכן ואם לבת חמש, כותבת את הבלוג יאללה תנוחי שבו עלתה לראשונה גרסה מוקדמת של הטור