העבר עדיין כאן וטוב שכך: משבר הזהות של המזרחנות המערבית

אין זו מקריות היסטורית שכמעט באותו זמן נכשלו במערב ובמזרח שני ניסיונות מהפכניים מבורכים: התנועה כנגד הניאו-ליברליזם במערב בשנת 2008 והאביב הערבי של 2011. שניהם דוכאו, אבל הדחף המהפכני עדיין רוטט מתחת לפני השטח ובוודאי יתפרץ שוב בעתיד
אילן פפה

"האביב הערבי" שהחל לפני עשור הפתיע את טובי המומחים בעולם המזרחנות המערבית, ולא בפעם הראשונה. ההפיכות הערביות של שנות החמישים של המאה ה-20 והמהפכה האיראנית, אף הם לא נחזו והתרחשו בניגוד גמור למגמות שהמזרחנים המערביים איתרו באותם ימים. בקנה מידה קטן יותר ניתן להוסיף לכך את האינתיפאדות הפלסטיניות. לאמיתו של דבר, ה"אביב" הפתיע פעמיים – כאשר פרץ וכאשר נרמס. בשנת 2011, כבר היכו המזרחנים על חטא שלא חזו את נפילת המשטרים, ועוד בטרם יבשה הדיו התברר שחלום החירות הפך לסיוט כאשר מדינות התפרקו אל תוך מלחמות אזרחים ממושכות; אם כי היו גם ניסיונות מוצלחים יותר כאשר בלחץ המהפכה הסכימו המשטרים הקיימים לשורה של רפורמות איטיות ומדודות יותר. גם מציאות חדשה זו הפתיעה את מי שמטה לחמם ומשימתם היא להסביר את "המזרח" באופן מדעי ל"מערב".

הכישלון הזו כמובן אינו ייחודי למזרחנות המערבית. הסובייטולוגים לא חזו את נפילת ברית המועצות והכלכלנים כשלו בהבנת התהליכים שהביאו למשבר הפיננסי הגדול של 2008. מעבר להכרה במגבלות המחקר האקדמי ולהורדת רף הציפיות של הציבור (שברובו מממן את המחקרים האלה מכיסו) ושל האליטות הפוליטיות (שמקוות לקבל אישוש מדעי לעמדותיהן הפוליטיות), בעבורנו הלקחים הם עמוקים וחיוניים הרבה יותר.

כדי להבין את שורשי כישלון זה ומשמעותו לגבי ישראל, אבקש להתבונן בדרך שבה התפתחה המזרחנות המערבית בשנים האחרונות. קהילה זו בעיקר מנסה להשתחרר מלפיתתה של תיאוריית המודרניזציה על עולמה. גם בישראל היו הדים לניסיון הזה אל מול תיאוריה שלא הייתה רק עמדה אינטלקטואלית בתוך האקדמיה אלא בעיקר אידאולוגיה שלטונית שהזינה את מדיניות הדה-ערביזציה של המזרחיים והצדיקה את דחיקתם לשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של המדינה, כמו גם את היחס למיעוט הפלסטיני בישראל ומאוחר יתר כלפי העדה האתיופית. מעטים עד לאחרונה העזו לכפור בהנחת היסוד המודרניסטית כי רק מזרח תיכון "מודרני" (ובתוכו ישראל "מודרנית"), יביא לשגשוג יציבות וקדמה. אבל הדיון עדיין בעיצומו במקומותינו.

מה הוא מזרח תיכון "מודרני"?

עד לאחרונה, המחקר האקדמי קבע שהמזרח התיכון הפך למודרני ברגע שהמערב חדר אל תוככי החברה המקומית, אי שם במאה ה-19, ועורר תהליך של מודרניזציה והתמערבות. המערב היה כבר "מודרני" מזה כמאתיים שנה בטרם התרחש המפגש הזה. ארבע מהפכות – התעשייתית, האמריקאית, הצרפתית והרוסית – הפכו אותו ל"מודרני". שאר העולם "זכה" ליהנות מהמודרניזציה הזו באמצעות האימפריאליזם והקולוניאליזם שהביאו את בשורתה לכל קצוות התבל. בעיני הקהילה המחקרית המערבית, גם היום נחשב המפגש הזה בין המערב למזרח לגורם המהותי ביותר שמשפיע  על חייהם של תושבי האזור.

התיאורטיקנים של תופעת המודרניזציה הניחו שהחברה המקומית עברה טראומה קולקטיבית בעקבות המפגש: הוא איתגר את סולם הערכים המסורתי של החברה המקומית וחשף את נחיתותה של התרבות המקומית אל מול העליונות המערבית בכל תחומי החיים. ההכרה הזאת בפער התרבותי מזוהה כרגע שבו חברה לא מערבית הופכת לחברה מערבית; זה הרגע שבו המזרחי הופך לאשכנזי וערבי "רע" הופך ל"ערבי טוב". המפגש הזה התרחש בנקודת זמן היסטורית שאותרה בדייקנות כרונולוגית וחייב, במידה והצליח, ניתוק גמור מן העבר. ה"טראומה" (היום היו קוראים לזה "הלם תרבותי") על פי תפיסה זו, עוררה דיסוננס קוגניטיבי – מתח בין תפיסת העולם למציאות. מי שהתכחש למציאות נותר במסורת, ולימים יוגדר במזרח התיכון כמשתייך לאסלאם הקיצוני או הפוליטי. מי שקיבל אותה התבולל לחלוטין והתמערב. החברה כולה נעה על המנעד הזה בין קבלת העליונות המערבית לבין התחפרות בעבר המסורתי וה״נחות״.

התגובות האלה אכן התרחשו, אבל הן נבדקו רק בקרב האליטה המקומית. כפי שהעולם המסורתי לא היה רלבנטי מרגע המפגש עם המערב, כך גם החברה בכללותה לא עניינה את החוקרים. אחרי הכול, רובה לא ידע קרוא וכתוב ולא הותיר כתבים ברורים על מהלך מחשבתו של היחיד אל מול התופעות החדשות. במחקר המבוסס על תיאוריות המודרניזציה, החברה ברובה היא כלי קיבול ריק שמתמלא רק אם האליטה המקומית מתמערבת ומובילה את חברתה לעבר עתיד של שגשוג כלכלי וקידמה תרבותית; מבלי התערבות שכזו, החברה המקומית תיתקע בעבר על כל חולייו ומגרעותיו.

עדות חשובה במיוחד הייתה צמיחתם של מוסדות ייצוגיים על פי המודל המערבי וגידול במספרם של אנשי המערב בחברה המקומית. הכימות הזה יצר את הרושם המוטעה שמודרניזציה ניתנת לאיתור באופן מדעי

קל היה לאתר מודרניזציה מוצלחת: דפוסים חדשים של היגיינה ציבורית, חילון, ריכוזיות שלטונית ופוליטיזציה של החברה. החוקרים מנו כמה בתי חולים, מפעלים וערים חדשות קמו לאחר המפגש עם המערב וציינו את הירידה במספרם של מוסדות דתיים או היעלמותם של תכנים דתיים ממערכת החינוך החדשה. עדות חשובה במיוחד הייתה צמיחתם של מוסדות ייצוגיים על פי המודל המערבי וגידול במספרם של אנשי המערב בחברה המקומית, ששימשו סוכנים וזרזים של תהליך המודרניזציה. הכימות הזה יצר את הרושם המוטעה שמודרניזציה ניתנת לאיתור באופן מדעי. על כן, למשל, ישראל הצעירה דיווחה בגאווה על מספר עיירות הפיתוח שנוספו במשך השנים כעדות למודרניזציה מוצלחת, ללא עניין מיוחד באיכות החיים בהן.

כל מה שהיה חסר הוא מודל של התפתחות (ויסלחו לי הקוראים אם אזכיר שוב שישראל פעלה על סמך המודל הזה לא בשל סקרנות אינטלקטואלית, אלא כאידאולוגיה יישומית אל מול האוכלוסיות הלא מערביות במדינה). תחילה החברה הלא מערבית אימצה חידושיים טכנולוגיים ואלה עוררו שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים והעבירו אותה אל השלב הבא של בניית מוסדות שהעניקו לחברה המקומית צביון מערבי כגון פרלמנט, חוקה, עירייה ומפלגות. השלב האחרון היה המלט שאמור היה לתחזק את כל המבנה החדש, שלב שבו החברה המקומית הפנימה את התפיסות "הנאורות" המוסריות שבמקורן הביאו את המערב אל עמדת העליונות התרבותית שלו והיו אמורות להביא לכינון של מדינות וחברות דמוקרטיות, ליברליות או סוציאל-דמוקרטיות גם מחוץ למערב.

בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, הוויכוח בעולם המזרחנות המערבית התרכז בשאלת ההיתכנות של מודרניזציה מושלמת שכזו במזרח התיכון. הפסימיסטים בקרב המזרחנים, כמו המזרחן אלי כדורי המנוח, פקפקו ביכולת התרבותית של המזרח התיכון להשלים את התהליך. האופטימיים, כגון המזרחן אלברט חוראני המנוח, האמינו לא רק שהתהליך יושלם אלא שהוא יתבצע תוך מזוג של כיבוד המסורת המקומית יחד עם אימוץ תפיסות עולם חדשות מערביות (גיבורו של חוראני היה המופתי הגדול של מצרים, מוחמד עבדה, שבכתביו ובמעשיו אכן חתר לסינתזה שכזו). לזכותו של חוראני יש לומר שגישתו נבעה גם מביקורת על הנחות היסוד של תיאוריות המודרניזציה. הוא לא תלה את שגשוגו של האזור בכניעה מוחלטת למערב או קבלה כוללת של תפיסות העולם המערביות, וייחס חשיבות רבה לתהליכי שינוי מחשבתיים ותפיסתיים בתוך החברה – שהתקיימו כתוצאה ממסורת מכובדת של חשיבה ביקורתית, יכולת הכלה של האחר וחיפוש מתמיד אחרי פירושים עדכניים לתפיסות הדת והמסורת בחברה המשתנה עם הזמן.

לאחר נפילת ברית המועצות, התמזגו הגישות הללו בוויכוח פילוסופי רחב יותר בין מי שכמו פרנסיס פוקויאמה האמין כי אנו ב"קץ ההיסטוריה", כשם מאמרו הידוע, קרי התמערבות בלתי נמנעת של האנושות, לבין מי שכמו סמואל הנטינגטון קבעו כי נחרץ גורל העולם להיקרע ב"התנגשות בין תרבותית", כשם ספרו הידוע. הגישה הזו הזינה במיוחד את המדיניות האמריקאית, ואולי אף מזינה אותה עד היום, כלפי האזור. היא מספקה הצדקה אקדמית לפלוש לעיראק, לתמוך במשטרים אפלים למדי ולקבל ללא ביקורת את הכיבוש הישראלי ודיכוי הפלסטינים.

כיכר תחריר בקהיר, ספטמבר 2011. צילום: Ahmed Abd El-Fatah, CC BY 2.0

דור חדש של חוקרי המזרח התיכון במערב ניסה ללכת בכיוונים חדשים, והינו עסוק בחיפוש מודע אחר תפיסות חדשות שאינן מוזנות על ידי הנחות היסוד של תיאורית המודרניזציה. אין להכחיש את המפגש עם המערב, שכן זו עובדה היסטורית, אבל ניתן לחשוף את השפעתו המזיקה, להרהר על כדאיותו ולשנות במידת האפשר את השפעתו. זה הוא דור של חוקרים שלא רואה עצמו מחוץ לתופעה שהוא חוקר אלא כחלק ממנה. לראשונה, ישנם חוקרים וחוקרות רבים מהאזור עצמו במערב שמייצרים את הידע האקדמי לחברתם, ואינם נרתעים משילוב תפיסת עולמם וסדר יומם במחקר עצמו. אין פה, כמו בעבר, ניסיון לנבא את העתיד, אלא יותר להיות חלק מהמאמץ לעצב אותו. במחוזותינו, חוקרים וחוקרות אשר ייצגו באופן גלוי סדר יום מזרחי, פלסטיני, מגדרי ועוד במחקריהם, עדיין נאבקים על זכותם ומקומם במערכת האקדמית, אבל במיוחד תורמים לדיון דרך החברה האזרחית וארגוניה.

גם במקרה הכללי יותר וגם בזה המקומי, מחקר שמשוחרר מתיאוריות המודרניזציה מתחיל בביקורת עצמית על המבט האקדמי הקודם ומזהה בו את ההתנשאות התרבותית מחד, והנטייה להאחדה והכללה מאידך, בייצוג המזרח התיכון ותושביו. הוא כולל מבט מורכב יותר על תמורה והמשכיות לאור המפגש עם המערב שהחל בעידן הקולוניאליזם והאימפריאליזם ומזהה את היתרונות למיעוט ואת הנזק הרב לרוב החברה המקומית. הרס והעלמה בכוח של תפיסות ומבנים מסורתיים לא תמיד הביאו ברכה לאזור ובכמה היבטים היו למדיניות הזאת תוצאות הרסניות. היעדרם של המוסדות והאתיקות המסורתיות מנע מהחברות התמודדות מוצלחת עם האסונות הללו. כך, קשה לראות יציאה מההרס הנוכחי בתימן, בלוב או בסוריה באמצעות משטר של דמוקרטיה רובנית או בתהליכי פיוס מבית מדרשם של מוסדות מחקר מערביים שבהם משא ומתן חייב להסתיים בהסכם; רק הישענות על תפיסות מסורתיות של "חייה ותן לחיות" ודיאלוג כדרך חיים ולא כאמצעי לפתרון יעניקו סיכוי לפיוס ויציבות באזורי האסון האלה.

מחקר שמשוחרר מתיאוריות המודרניזציה מתחיל בביקורת עצמית על המבט האקדמי הקודם ומזהה בו את ההתנשאות התרבותית מחד, והנטייה להאחדה והכללה מאידך, בייצוג המזרח התיכון ותושביו

אם תעברו על מחקר חדש צעיר ורענן, שמטריד את הרשויות במערב, תגלו ביקורת על מודרניזציה שהונעה ומונעת על ידי אינטרסים צרים של רווח והפסד המלווים בשיח ציני על זכויות אדם, אזרח ועובדים. המחקר החדש גם נזהר מדמוניזציה של כל מי שהוא כביכול מסורתי ואנטי מערבי; אסלאם פוליטי אינו עשוי מקשה אחת ורב-שיח עם מייצגיו ותומכיו הוליד מושגים כמו המדינה האזרחית, במקומה של המדינה החילונית, בניסיון לגשר בין השמאל לתנועות המחאה האיסלאמיות. אלה הן תפישות שעדיין לא בשלו לכדי רעיונות פוליטיים רהוטים, אך מהווים בסיס להמשך הדיון בין מסורת למודרניות, בין עדתיות ללאומיות, ובין הזכויות והזהויות הקולקטיביות לתפיסות מערביות של זכויות הפרט.

המשימה היא ללא ספק אדירה: לא קל לגשר, למשל, בין הכמיהה לשוויון מגדרי לבין תפיסות ערכיות דתיות, אך אם למדנו משהו מהתוצאות ההרסניות של כפיית חילון או שוויון מגדרי בכוח של משטר עריץ, כפי שקרה בימי השאה באיראן ואתא-תורכ בתורכיה (ומתרחש כיום בערב הסעודית בעידודו של הפמיניסט הגדול, דונלד טראמפ), ראוי שנשים את מבטחנו יותר בפמיניזם מבית מדרשן של פאטמה מרניסי, אמינה ואדוד ולילה אחמד, וגם נעקוב אחר הדיונים על המדינה האזרחית (אל-דוולה אל-מדניה) – רעיון אותו הגה מוחמד עבדה ומוצא לו תומכים רבים בכל המזרח התיכון, ביניהם החוקר הכורדי הידוע עבד על-כרים אל-ג'יבאי וההוגה המצרי יאסין אל-סעיד, וזכה גם לאחרונה לתמיכה מלאה מנכדו של מייסד "תנועת האחים המוסלמים" במצרים חסן אל-בנא, טארק רמדאן.

פאטמה מרניסי, 2004. צילום: Praemium Erasmianum Foundation, CC BY-SA 4.0

כמו כן דומה כי מתחזקת ההכרה בעוולותיה של המהותנות, בין שזו מופנית למזרח ובים שזו מופנית למערב. גם המערב הוא הבניה תרבותית כמו המזרח וחיים בו קורבנות רבים של המודרניזציה. אין זו מקריות היסטורית שכמעט באותו זמן נכשלו במערב ובמזרח שני ניסיונות מהפכניים מבורכים: התנועה כנגד הניאו-ליברליזם במערב בשנת 2008 והאביב הערבי של 2011. שניהם דוכאו, אבל הדחף המהפכני עדיין רוטט מתחת לפני השטח ובוודאי יתפרץ שוב בעתיד.

העולם כולו חרוץ ומבותר לא פחות מהמזרח התיכון, הערים הפנימיות בארצות הברית, הפאבלות של ברזיל ושכונות העוני של אפריקה ואסיה, לא זכו עד היום ליהנות מהבטחות המודרניזציה – ממש כפי שאלה נשללו מרבים במזרח התיכון ומחלקים הולכים וגדלים בחברה הישראלית. בעבר, השמאל האוניברסלי היה ער לאחדות המשברית הזאת, אך קולו נדם במאה הזו. והשאלה היא, האם הוא יכול לחזור ולרענן את עצמו באמצעות  דיאלוג כן עם שני כוחות ישנים חדשים שעדיין פועמים בעולמנו: הזהות וההשתייכות הקבוצתית (לאומית או עדתית) וחיוניותן של הדת והמסורת לאנשים רבים כל כך בחברה האנושית. דיאלוג שהוא דרך חיים ולא חזות של רב-תרבותיות מעושה שמנסה לכסות על אפליות מובנות ומוסדיות או ניגודים מהותיים מוסריים. זה יהיה מסע קשה שרק מיטיבי לכת יוכלו לפסוע בו; מסע שמופה באופן מבריק על ידי סאטיא פרקש מוהנטי, הפילוסוף האמריקאי ממוצא הודי, לפני הרבה שנים:¹

כיצד ננהל משא ומתן בין ההיסטוריה שלי לשלך? איך נוכל לשחזר את המשותף שבינינו, לא במובן האימפריאליסטי המבוסס על המיתוס "ההומני" של מותר האדם מן הבהמה, אלא במובן של חפיפה משמעותית של העבר וההווה שלנו, במובן של המורשת המשותפת של משמעויות וערכים מנוגדים זה לזה ושל משאבינו החומריים? האם עלינו לדרוש בדעתנות את הזהויות הייחודיות והמהודקות שלנו ולהדגיש בריש גלי את ההבדלים האמיתיים והמדומים בינינו, או שמא עלינו להמשיך ולנתח אל השאלה התיאורטית כיצד ההבדלים בינינו משתלבים אלו באלו וכיצד הם הובנו אל תוך מבנה וארגון היררכיים שבהם אנו חיים? במילים אחרות, האם יש לנו את המותרות לחיות בהיסטוריות נפרדות זו מזו ולראות את עצמנו חיים במרחבים מנותקים זה מזה?

אין למוהנטי תשובות ברורות. הוא משרטט בעיקר את האפשרויות ולא בוחר באף אחת מהן. אבל למרות שהדברים נכתבו בשנת 1989, דומה כי המציאות היום במזרח התיכון משקפת את הנוף האנושי כפי שהשקיף עליו מוהנטי בזמנו. אנחנו חיים באזור דיאלוגי בין מדינת הלאום לקבוצות עדתיות שדורשות אוטונומיה אתנית, תרבותית ודתית מחד, אבל מאידך חוששות מהשתלטות של אחת מהן על הכלכלה והפוליטיקה של המדינה כולה. זהו תהליך שמחליש את המדינה אבל גם הופך אותה למוסד מודע יותר למציאות (בניגוד למשל למדינת לאום יהודית שמתכחשת בחוקיה ובזהותה למציאות הדו-לאומית בתוכה). זהו דיאלוג שיכול לפגוע בזכויות הפרט (והמגדר) מחד, אבל פותח פתח לדיון מציאותי יותר בשאלות אלה ומקומן בחלקים רחבים בחברה ולא רק בתוך בועות של "קידמה מערבית"; או במקרה של ישראל, מעמת את הפתיחות הלהט״בית של תל אביב עם הברבריות הישראלית ברצועת עזה כשני חלקים בלתי נפרדים של "ישראל במזרח התיכון".

בהקשר זה כדאי לציין שהמחקר החדש מערער על המושג עצמו "עדתיות" (Sectarianism) כהסבר פופולרי אבל פגום בתקשורת המערבית לשפיכות הדמים הנוכחית במזרח התיכון. המעצמות הקולוניאליות חימשו והפכו את העדות ליחידות פוליטיות כחלק ממדיניות הפרד ומשול שלהם וכעת יש ניסיון לחזור ולחזק את הערכים של סולידריות פנימית של השתייכות – לא על מנת לפגוע באחר, אלא כדי להתמודד בהצלחה עם מציאות קיומית של שמחה ואסון ושל רגעי שיא ושפל בחייה של כל חברה. על כן, העולם המחקרי העדכני על אודות המזרח התיכון מיטיב עמנו כאשר הוא מנתח את הסיבות ההיסטוריות להפרות זכויות האדם הנוכחיות, היום-יומיות, הן על ידי המשטרים והן על ידי מי שמתנגד להם. מחקר כזה קושר בין כישלון תהליכי המודרניזציה בתנאים של אימפריאליזם וקולוניאליזם לבין מסורות של אי כבוד האדם באזור עצמו ורואה בשילוב המסוכן הזה איום מתמיד לעתיד לבוא.

מחקר שכזה מאיר את הייחודיות של המקרה הישראלי והשפעתו על שיח מפרה על נושא זכויות האדם והאזרח. ישראל, שכנתה העשירה ביותר של סוריה, לא קלטה ולו פליט אחד מקרב פליטי סוריה – לא מעט מהם בני ובנות הארץ הזו במקור – ולמרות זאת לא ננזפה על ידי הקהילה הבינלאומית; זאת בעוד שלבנון, תורכיה ירדן ועיראק כורעות תחת נטל זרמי הפליטים. ישראל אינה כלולה בדיונים במערב על הפרת זכויות אדם באזור ולכן מעוררת במדינות עם רקורד מזוויע אף יותר את הכמיהה להיות במועדון החסינות הבינלאומית המכובד והאקסקלוסיבי הזה, כאשר כל אשר עליהן לעשות הוא לנרמל את היחסים עם ישראל בחסות ארצות הברית.

בחזרה לאביב הערבי

אז מדוע עם כל הרגישויות החדשות, הביקורת העצמית המבורכת וההתחברות המחודשת לאזור ותושביו, עדיין הפתיע האביב הערבי את קהילת המחקר המזרחנית המערבית? ראשית, דומה שעדיין קשה לחוקרים במערב להכיר בכך שמהפכות קורות לא רק במערב אלא גם בכיכרות המזרח התיכון, אשר בהן כבר בשנות החמישים תנועות עממיות התעצבו ולחמו לשינוי באומץ רב ובנחישות. בשנות החמישים המזרחנים קראו להם "התפרעויות" (ממש כפי שהבריטים קראו לכל מאבק אנטי-קולוניאלי ברחבי האימפריה, כולל בפלסטין), וכאשר השכילו להבין שגם מוסלמים וערבים יכולים להיות מהפכניים, בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, עדיין ההנחה המוטעית הייתה כי רק גופים מאורגנים כמו מפלגות, ארגוני עובדים או ועדי סטודנטים מסוגלים לעורר מהפכות, ורוב החברה שאינה מאורגנת ואינה עוסקת יום ולילה באידיאולוגיות וחזונות לעתיד, לא מסוגלת להתמרד ולנסות להפוך מציאות קשה ומפלה על פיה.

האנשים הללו, שאינם חלק מהמחקר שזקוק למגירות כשהוא חוקר חברה, לא נפלו בצורה מדויקת בתוך מחקר מעמדי או קבוצתי ולכן היו מחוץ לרדאר המחקרי. אבל לא רק את קיומם פספסו אלא גם את רגשותיהם. עלבונו של ירקן תוניסאי הצית את אש המהפכה שם, והכבוד הרמוס של מאות אלפי הפלסטינים, ולא רק מצוקה כלכלית או היעדר עצמאות לאומית, הפיחו את אש האינתיפאדות ואת זו שעוד בוא תבוא.

המדע ההוליסטי כולל לא מעט שרלטנות ורדידות, ולכן התעקשותו על כך שאנושיותו של הנחקר אינה שונה כלל מזו של החוקר ושעולמם הרגשי של החוקר והנחקר הם חלק בלתי נפרד מעבודת החקר המדעית, קשה לעיכול באקדמיה המערבית. אבל ללא התעקשות זו, לא נבין את אומץ ליבם של הצעירות והצעירים שקראו לנפילת המשטר, או להרס וול סטריט, גם אם עשו זאת בלי ארגון מיוחד וללא השקפת עולם כוללת. העדר הארגון היה בעוכריהם, גם אם ניתן להבין את סלידתם מהיררכיה והכרתם כי שחיתות אפשרית אפילו בארגון הדמוקרטי ביותר. ואולי פה השמאל האוניברסלי יוכל עוד יום אחד למלא תפקיד קונסטרוקטיבי במידה וימצא את דרכו לרב-שיח שהוזכר קודם לכן עם פוליטיקה של זהויות, דת ומסורת.

בלי ארגון, ולרוב בלי מנהיגות, התנועות הללו בעולם הערבי אכן היו לטרף קל – לא רק של המשטרים שביקשו להפיל אלא גם מול מדיניות צינית ומניפולטיבית של מעצמות חיצוניות, שתרמו להקזת הדם ופרמו עוד יותר את מרקם החיים המיוחד שעדיין פעם באזור עד מלחמת העולם השנייה. אבל המאבק הזה לא הסתיים, ואם הוא יצליח כשהוא נושא בעיקר את דגל זכויות האזרחים והעובדים, הוא יביא את המזרח התיכון בסופו של דבר למקום טוב יותר. האזור משול לאונייה ענקית המטלטלת בים סוער ובתוכה יש מי שמנסה לנווטה לחוף מבטחים אבל מחוצה לה יש מי מבקש את רעתה ומנסה להטביעה.

לישראל יש תא מפואר בסיפון העליון של אוניה זו; אבל גם אם שהית בתא של חמישה כוכבים על הטיטניק, עדיין היית על הטיטניק. המדינה הזו הוקמה על ידי המערב, בין השאר כמבצר מול המזרח. רק אם תוריד את חומות המבצר ותסכין למלא את התנאים ההכרחיים שיהפכו אותה מנטע זר לחלק מהנוף, היא תתרום למסע אל נמל מבטחים של האזור כולו. כל עוד יימשכו ההפליה כנגד הפלסטינים בישראל, הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, המצור על עזה ושלילת שיבתם של הפליטים הפלסטינים, ישראל תהיה ותיתפס כמי שנשענת על הגה הניווט של האוניה הזו וכמי שתורמת לשקיעתה בתוך הים הסוער.

פרופסור אילן פפה הוא המנהל של המרכז ללימודי פלסטין וחבר בכיר במכון ללימודים ערביים ואיסלאמיים באוניבריסטת אקסטר בבריטניה. ספרו "הטיהור האתני של פלסטין" יצא החודש בהוצאת נובמבר. פפה כתב עשרים ספרים, בניהם שני ספרים עם נועם חומסקי.

נער ניצב מול כוחות המשטרה המצריים, 2011. צילום: Alisdare Hickson, CC BY-SA 2.0
¹ S. P. Mohanty, "Us and Them: On the Philosophical Bases of Political Criticism," Yale Journal of Criticism 2
(Spring 1989), p. 13

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.