כך נראית ההצלחה של "רק לא ביבי"?

בפרפראזה על המשפט "הניתוח הצליח אבל החולה מת", אפשר לומר שמאמרו של מירון רפופורט ב"שיחה מקומית" מכריז על הצלחת המחאה, אבל השמאל – נעלם. הבחירות הבאות, רגע אחרי מחאה מתמשכת, יהיו בחמישים גוונים של ימין לאומני, גזעני וניאו-ליברלי, ללא סייגים וללא אתגורים. שאלוהים ישמור אותנו מהצלחות כאלה, עם כישלונות נתמודד בעצמנו.

הקריאה החוזרת ונשנית במחאה ואף לפניה, "רק לא ביבי", הביאה את תהליך התחזקותו של הימין לשיא (או שפל) חדש. אם כל מה שמעניין את המחאה זה נתניהו, אז כבר לא משנה איך נראית האלטרנטיבה ועד כמה היא נפשעת. כפי שבחסות "רק לא ביבי" בני גנץ השיק את הקמפיין שלו בהצהרה שהוא החזיר את רצועת עזה לתקופת האבן, כך גדעון סער הכריז בגאווה, עם החלטתו להתמודד בבחירות, שבתקופת כהונתו כשר פנים גורשו הכי הרבה מבקשי מקלט. שפי פז מיהרה לפרגן לסער. כך נראית הצלחה? כנראה שקל לדבר כאשר לא אתה זה שמשלם את המחיר.

המחאה כלל לא ניסתה לייצר בריתות חדשות שמאתגרות את תהליך התחזקותו של הימין, ונשארה בגבולות המרכז הציוני-אשכנזי. חודשים ארוכים לתוך המחאה ולא עלתה השאלה מדוע הציבור הערבי אינו חלק ממנה? נכון לעכשיו הסקרים מצביעים על ירידה משמעותית בכוחה של הרשימה המשותפת, דבר שרפופורט לא מתייחס אליו במאמרו, במסגרת הניתוח שלו את תוצאות המחאה. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שהאלקטורט הערבי נוכח לדעת, שוב, ש"השמאל" לא סופר אותו. העיקר "רק לא ביבי", ולעזאזל השאר.

גם בזירה הפנים יהודית המחאה כשלה לחלוטין. "אני הבאתי את ההורים שלכם מאתיופיה" הטיח תת אלוף אמיר השכל פעם אחר פעם בשוטרי/ות מג"ב ממוצא אתיופי. כבר שהגיעו פעילים/ות מהמאבק המזרחי למחאה, גידפו אותם/ן בקללות גזעניות, תלשו מידיהם שלטים ודחפו אותם החוצה. בפעם האלף: ללא הציבור הערבי והמעמדות הנמוכים היהודים, אין שום יכולת לאתגר את הימין הישראלי. ממאמרו של רפופורט עולה שאת השמאל זה כבר לא ממש מעסיק.

הטענה במאמר כי המחאה מהווה לקח אזרחי חשוב על רקע הצלחתה להפיל את הממשלה, אפילו אם הבאה אחריה תהיה גרועה יותר, בעייתית ומוטלת בספק. בעייתית, משום שלא כל יציאה לרחובות שמניבה תוצאות מסוימות היא בבחינת הצלחה דמוקרטית. ההיסטוריה בארץ ובעולם מלמדת על לא מעט מחאות שהובילו לתוצאות שליליות. מחאה אשר בקצה שלה גדעון סער ונפתלי בנט שהולכים ומתחזקים, לא יכולה להיות בשורה דמוקרטית לציבור בישראל. ומוטלת בספק, משום שאפשר להניח כי נתניהו היה פועל בכל מקרה לפיזור הממשלה והכנסת בטרם יצטרך לפנות את כיסא ראש הממשלה לבני גנץ, כפי שנקבע בהסכם הקואליציוני. מה גם שכלל לא בטוח שמערכת הבחירות הנוכחית מבשרת את היחלשותו.

לנוכח אובדן דרכו של השמאל המסתמן בטקסט של רפופורט, צריך לחזור לשאלת הערכים והתכליות של הפעולה הפוליטית. המטרה של השמאל הישראלי צריכה להיות ביסוסו של מחנה, גם אם קטן בתור התחלה אבל עיקש ויציב לאורך זמן, שמדבר בצורה שלמה על צדק, זכויות אדם ושוויון- ופועל בהתאם. לא יהיו קיצורי דרך ופתרונות שטחיים בדמות גנרלים שמבקשים לשעתק את אותם יחסי כוח מגדריים, לאומיים ומעמדיים. פוליטיקאים כמו רון חולדאי או גופים כמו התנועה הקיבוצית, שכל מטרתם היא שימור כוחם, לא רק שאינם יכולים להיות חלק ממחאה אזרחית-דמוקרטית, אלא שיש לפרש את אחיזתם במוקדי כוח כחלק משמעותי מהבעיה, ולקרוא תיגר על כך. ככל שהשמאל, המעט שנשאר ממנו, ימשיך ליישר קו עם עולם ערכים אליטיסטי ושמרני, מה שיוותר לו הוא להתבשם מ"הצלחות" בדמות התחזקותו של הימין.