• logo-1
    הנהירה לדובאי
    כך הופך הביקור בדובאי לחלום חייהם המוזהב של המונים
  • logo-1
    טיול שורשים
    מוסדות גרמניים משותקים עקב החלטת הפרלמנט בנוגע לבד״ס

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

גל המחאה של 2020 חשף רשתות של פעילות ופעילי חברה אזרחית שעובדות כבר שנים כנגד כל הסיכויים: המדיניות האנטי-חברתית של נתניהו, ההפחדה מצד פעילי ימין והסיקור התקשורתי שמשתדל להעלים אותם מהעין. תשעה ממשתתפי/ות הקבע של הפגנות בלפור מספרים על המסע האישי שלהם ועל סדר היום הרחב של המחאה
נעה באסל

גל המחאות של הקיץ האחרון תפס בהפתעה הרבה עיתונאים ופוליטיקאים, וגם כמה אזרחיות ואזרחים מן השורה. ממשל נתניהו אמנם ידוע בחוסר העקביות שלו בתחומים רבים, אבל יש לו מאפיין אחד יציב בדמות המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית שהוא מקדם מאז כהונתו כשר האוצר בראשית שנות ה-2000, ושנוגדת במהותה את היתכנותה של מחאה אזרחית. מדיניות זו מתבססת על מעגל שבו צמצום מערכת הרווחה הציבורית מוביל את האזרחים לעבוד מסביב לשעון כדי להבטיח את רשת הביטחון הפרטית שלהם, בזמן שחוסר האמון שלהם כלפי המנגנונים הדמוקרטיים מונע מהם לצאת לרחוב ולהיאבק על רשת ביטחון ציבורית רחבה. כך מתוחזק מצב שבו הישראלים המעטים שמחזיקים בזכות הבחירה וזכות ההפגנה לא מאמינים ביכולת ההשפעה של צעדים אלה, וממילא רואים בהם השקעת זמן שעשויה לפגוע בסיכויי ההישרדות שלהם בשוק. במקרה שהם בכל זאת מנסים להתאגד סביב דרישה או מטרה מסוימת, יופעלו נגדם אמצעים צבאיים על ידי המשטרה בתואנה של "שמירה על הסדר הציבורי".

על הרקע הזה, הציפיה הקבועה מהישראלי הממוצע היא להישאר בבית, לצפות בתוכניות ריאליטי ולהיות מוטרד רק מפגיעה אפשרית בחופש שלו עצמו, במקרה הטוב. ככל שישנם פעילים למען סולידריות חברתית, בכל תחום שהוא, הם ייתפסו כקומץ אידיאליסטים מנותקים מהמציאות או כפורעי חוק אלימים, לרוב שילוב של השניים. כשכבר יש התקוממות אזרחית משמעותית מגיעים מיד גם מאמצים אוטומטיים למזער ולצמצם אותה. כך המחאה החברתית של 2011 מותגה כ"מחאת הקוטג'" והאלמנטים הרדיקליים שהיו בה הועלמו מהשיח. תופעה דומה קורית עכשיו, עם רצף ההפגנות שמכונה "מחאת בלפור".

הטענה שזו אינה מחאה "אותנטית" נפוצה גם בימין וגם בשמאל: מימין טוענים שהמחאה ממומנת על ידי ארגונים בעלי אינטרס, ומשמאל שהיא "מנותקת" ומבקשת להחזיר לאליטות הישנות את כוחן – תוך התעלמות מכך ששלטון נתניהו לא פגע באליטות הוותיקות בשום צורה. תפיסות אלה מוזנות מהאופן שבו מתווכת המחאה בתקשורת: התמונות שמפורסמות בערוצים השונים מגיעות ברובן מדוברות ארגון 'הדגלים השחורים' ועוברות סינון כך שיציגו קו אחיד של מסרים נגד המשך שלטון נתניהו תחת הליך פלילי. הכינוי "מחאת בלפור", המתייחס לאחד הלוקיישנים של התקוממות שהתפרצה במוקדים מרובים ברחבי הארץ, מסייע לצמצם את מטרותיה ולקבע את תפיסתה בציבור כמחאה אד-הוקית שהחלה בחודש יולי 2020. דמות המפגין הממוצע, אותה דמות שמשווקת בכל גל מחאה, היא של צעירים ש״לפתע התעוררו״ ומודאגים מהמצב הכלכלי והשחיתות.

דימוי המפגין הפריבילגי, חסר הניסיון והמודעות הפוליטית, שהתעורר על החיים ביולי האחרון, נכון באופן טריוויאלי עבור חלק מהמוחים, אבל מפספס את התמונה הגדולה בכמה מובנים, בראש ובראשונה את העובדה שהמחאה נגד התנהלות הממשלה במשבר הקורונה פרצה מיד עם תחילתו ונמשכת באופן רצוף מאז, עם אירועי מחאה כמעט יומיומיים. שנית, הוא מפספס את העובדה שלעיתוי שבו מספר המשתתפים עלה לאלפי ועשרות אלפי מפגינים אין קשר ישיר להתנהלות תיקי נתניהו או למצב הכלכלי, אלא לזינוק במקרי האלימות המשטרתית שהגיעו לידיעת הציבור. מהזווית הזו, האירועים המשמעותיים שהובילו לגל המחאות ההמוני הם הריגתו של איאד אלחלאק בסוף חודש מאי, המעצר השרירותי של אמיר השכל בסוף יוני והשימוש במכת״זיות ומעצרים מרובים בהפגנה מול בית רה"מ ב-14 ביולי, ומכאן שמעבר למחאה הפרסונלית נגד נתניהו, מדובר במחאה רחבה נגד אלימות משטרתית.

הפספוס השלישי ואולי הקריטי מביניהם נוגע לאופי המחאה ולמטרותיה: ההיקף, ההתמדה ואופן ההתארגנות של הפעולות השונות בחודשים האחרונים חשפו תשתית של פעילות ופעילים בחברה האזרחית שעבורם המחאה הנוכחית היא תוצאה של עבודה אינטנסיבית במשך שנים. הדור הזה של פעילות ופעילים אינם מזוהים עם יוזמה או ארגון אחד; אלא נוכחות במגוון מאבקים ושואבות השראה ממחאות קודמות בישראל, ומתהליכים מקבילים בעולם. בחודשים האחרונים הרשתות האלה התחזקו והעלו הילוך, עם קבוצות ווטסאפ פעילות מסביב לשעון, ארגון צעדות המוניות ברחבי תל אביב וירושלים ופעילות שיוצאת מגבולות בלפור ומתייצבת בכל מאבק, אם זה מול בית החולים קפלן בו הוחזק העציר המנהלי שובת הרעב מאהר אל אח'רס, מול בית המשפט השלום בחיפה בו מתנהל משפטו של השוטר שירה בסלומון טקה, מול משרדי קק"ל, מטה השב"כ, ביתו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, בהפגנות נוער נגד סגירת תוכנית היל"ה, הפגנות נגד רצח נשים, התבצרויות מול מפעלים מזהמים, פעולות ישירות נגד פינוי משפחות מבתיהן במזרח ירושלים ועוד.

שוחחתי עם כמה מהפעילות והפעילים הקבועים של גל המחאה הנוכחי: ינאל ג'בארין, יניב סגל, אביב ישר, עמרי נג'אד, גילי אליאס, נטע חממי טביב, יערה פרץ, סהר ורדי ואוראל שטרית. ביקשתי להבין מה הוציא אותם לרחוב, איך הם תופסים את האירועים הנוכחיים ולמה הם מעזים לקוות בעתיד.

יערה פרץ, "לא נוותר גם כשביבי יתפטר". צילום: שרון אברהם

במחאה יש מגוון קולות

"ב-2011 הייתי ילד ולא יכולתי להשתתף בהפגנות," מספר ינאל ג'בארין (23), במקור מאום אלפאחם וכיום גר בירושלים ולומד באוניברסיטה העברית. "מאז התחלתי להיות פעיל במאבקים מקומיים באום אלפאחם, ובהמשך בסניף חד"ש באגודת הסטודנטים וברבנים לזכויות אדם, שמטעמם אני מרכז פעולות סולידריות עם חקלאים בגדה המערבית בעונת המסיק. ביום הרצח של איאד אלחלאק הגעתי להפגנה במרכז ירושלים, שצעדה עד מגרש הרוסים. בימים ובשבועות שאחרי הרצח היו הפגנות בכל ירושלים: הפגנת סטודנטים בהר הצופים, ביקורי ניחומים אצל המשפחה, צעדות במרכז העיר וחסימות של הרכבת הקלה. דרשנו צדק לאיאד, מעצר לשוטרים שירו בו ובאופן כללי ריסון של האלימות המשטרתית, וכמובן שביטאנו מסרים נגד הכיבוש, כי זה ההקשר הכללי שבו איאד נרצח.

"ההפגנות אורגנו בעיקר על ידי קבוצות מקומיות כמו free jerusalem, עיר עמים, חד"ש סטודנטים וסניף חד"ש ירושלים. ביולי הגעתי לבלפור בפעם הראשונה ומאז אני מפגין שם כל שבת. קיבלו אותי מהיום הראשון. כערבי פלסטיני, קשה לי להפגין עם גנרלים ואנשי שב"כ ומוסד לשעבר, אבל במחאה יש מגוון קולות ודעות וזו חובתי לשתף פעולה עם כל מי שמסכים עם העקרונות שלי ולשכנע את מי שלא, כדי שהשותפות הערבית יהודית תגדל ותהיה חוצת מחנות. מצאתי שותפים בתנועות צעירים במחאה כמו 'קומי', 'הבעלבתים' ו'החזית הוורודה'. אני חושב שהם מביאים שיח אחר. בהמשך הקמנו את הגוש נגד הכיבוש שמורכב מפעילים יהודים וערבים ומדבר בין היתר על נושא פינוי המשפחות הפלסטיניות ממזרח העיר."

קיבלת ביקורת?

"בפוסט הראשון שהעלתי קיבלתי כמה תגובות שאמרו לי 'זה לא המאבק שלך'".

מה עשית?

"התעלמתי, כי היו גם עשרות תגובות חיוביות." 

ינאל ג'בארין, "הציבור הערבי במחאה כל הזמן". צילום: רבנים לזכויות אדם

טוענים שהציבור הערבי לא משתתף במחאה.

"באוגוסט היתה צעדת אמהות שנמשכה חמישה ימים בדרישה למגר את הפשיעה בחברה הערבית. בנובמבר היו הפגנות נגד נתניהו בצמתים הסמוכים ליישובים ערבים, ביניהם משהד, צומת יובלים, צומת אלחמרה, צומת כפר יאסיף, צומת המוביל, אום אלפאחם וטייבה. בשבוע שעבר (19.12) הפגינו בג'דיידה מאכר נגד הפקעת קרקעות ובנצרת נגד פשיעה בחברה הערבית, השבוע שיירה מכפר קרע חסמה את כביש 6 (21.12). המאבק בפשיעה הוא חלק מהמאבק באלימות משטרתית: כשזה מגיע ליישובים ערביים, המשטרה רודפת מפגינים ופעילים פוליטיים ומאפשרת לפשיעה להתנהל תוך סיכון התושבים. הציבור הערבי במחאה כל הזמן, אבל כלי התקשורת לא מסקרים את זה"

מה המטרה מבחינתך?

ינאל ג'ברין: "שינוי אפשרי רק במחאה אזרחית. אני עוקב אחרי מה שקורה בעולם הערבי, אנשים ששתקו שנים קמים ומפגינים. מיותר לציין שבהרבה מקרים העם לא קיבל את מה שדרש אבל יש גם דוגמאות חיוביות, כמו תוניס."

"אנחנו לא נחליף את השלטון בקלפי. הפוליטיקה הפרלמנטרית בישראל היא מאוד פרסונלית, ורק מעמיקה את מדיניות ההפרטה ואת הדיכוי של העם הפלסטיני. שינוי אפשרי רק במחאה אזרחית. אני עוקב אחרי מה שקורה בעולם הערבי, אנשים ששתקו שנים קמים ומפגינים. מיותר לציין שבהרבה מקרים העם לא קיבל את מה שדרש אבל יש גם דוגמאות חיוביות, כמו תוניס. אני מאמין שזו הדרך היחידה לעשות שינוי."

ג'בארין אינו היחיד שהגיע להפגנות מול מעון רה"מ בעקבות הרצח של אלחלאק. "זה לא שנפל לי פתאום על הראש שאנחנו כובשים פה אוכלוסייה שלמה" מסביר יניב סגל (30) מתל אביב. "בעבר הלכתי פה ושם להפגנות – עצרות לזכר רבין, הפגנות נגד הסיפוח, הפגנות לזכויות להט"ב ונגד מדיניות הפינקוושינג כלפי הקהילה הגאה –  אבל לקח זמן עד שהתחברו לי הנקודות. הפעולה הראשונה שיזמתי, יחד עם שירה אביתר, היתה מיצג ברוטשילד בנושא הרצח של איאד אלחלאק. זו הייתה הפעם הראשונה שהגבתי לאירוע כלשהו, ושעשיתי פעולה שמחפשת לדמיין מציאות יותר טובה. בשביל איאד כבר אין אלטרנטיבה, אבל בשבילנו – לא להעביר את זה לסדר היום זה משמעותי. את רואה את הממשלה המנותקת הזו, היה לי ברור שליהודי מותר להיות אוטיסט, אבל ערבי, על התנועה הכי קטנה יכולים להרוג אותו. כשאתה מתחיל לראות מבני כוח אתה רואה את זה בכל מקום. אישה שחווה אלימות יכולה להירצח או ללכת למאסר עולם. פתאום מצאתי את עצמי בכל ההפגנות." 

יניב סגל, "בשביל איאד כבר אין אלטרנטיבה, אבל לא להעביר את זה לסדר היום זה משמעותי".

אביב ישר (21) מבת ים מרחיב: "הרצח של סלומון טקה ושיראל חבורה, ובטח של איאד אלחלאק, גרמו לי באופן אישי, בתור אוטיסט בתפקוד גבוה, להבין שהמשטרה כבר לא שומרת עלי או על הביטחון הציבורי, אלא משרתת אדם אחד. זה שינה את העמדות שלי משמאל ציוני ללא ציוני."

ממתי אתה פעיל פוליטית?

"ההפגנות הראשונות שהשתתפתי בהן היו ב-2015, סביב מתווה הגז. בגיל 16 הצטרפתי לשלום עכשיו, תנועה שאני פעיל בה עד היום, כשחיפשתי התארגנות פוליטית חוץ מפלגתית שפועלת לסיום הכיבוש ולשוויון אזרחי.היום אני פוסט ציוני, כי אני חושב שתפקידה של הציונות היה הקמת בית לעם היהודי. זה נעשה כבר ואין לציונות כרגע תפקיד, ולכן משתמשים במושג הזה כדי לתאר כל דבר, אם זה סולידריות ולדאוג לחלשים כמו אצל סתיו שפיר, ואם זה התיישבות אצל בנט וסמוטריץ', או לרדוף ארגוני זכויות אדם כמו אם תרצו ואו להעיף פלסטינים בטרנספר כמו שבן גביר מציע. מבחינתי אין למושג הזה משמעות יותר."

אביב ישר, "ברגע שמנהיגי המרכז-שמאל תקעו לנו סכין בגב יצאנו לרחובות". צילום: שחר תורג'מן

ובמחאה הנוכחית?

"בשבילי המחאה הנוכחית התחילה ב-11 ביולי, במחאת העצמאים בתל אביב. הגעתי לשם עם התארגנויות של צעירים שהחליטו שלאחר עצרת מנומנמת עם נואמים, אנחנו חוסמים את כל העיר ומשנים את חוקי המשחק. היום בכל עיר יש צעדה. זה יכול ללכת לכיוון מאוד טוב, כך שככל שבעיותיו המשפטיות של נתניהו יחמירו, ההפגנות יתחזקו. אני גם מקווה שזה ילך לכיוון שבו מנהיגי המרכז-שמאל ידעו שאי אפשר להתעלם מאיתנו, אנחנו הקול שלהם, ברגע שהם תקעו לנו סכין בגב יצאנו לרחובות, שידעו שהם כלום בלעדינו."

אתה מתכוון לגנץ?

"בני גנץ, אורלי לוי, מפלגת העבודה, הנדל והאוזר."

הנדל והאוזר הם שמאל-מרכז?

"הם לא, אבל הציבור בישראל חשב שכן, כי הם הלכו "נגד" ביבי במפלגה שהתחייבה לא לשבת עם נתניהו, הנה אותו דבר עכשיו עם הסופרסטאר החדש, גדעון סער. מחנה השמאל צריך להפסיק להיאחז באיזה כוכבי ימין ששונאים את ביבי ולבנות את עצמו לטווח הארוך." 

עמרי נג'אד (33) מרמת גן מנסח חשש דומה: "הגעתי לבלפור ביולי. המשטרה היתה מאוד אגרסיבית, נפצעתי מהמכת״זית, נעצרתי, הייתי לילה בתחנת מוריה וזה היה רגע מכונן: ראיתי צעירים שבאים ונכונים לשינוי ומאסו בסיטואציה ומאסו במצב. החשש שלי שזה יהפוך להיות מסע הכתרה לאייזנקוט או סער, וזה יותר גרוע מביבי מבחינתי. אני רואה את הפסל הזה ששמו בכיכר פריז, שהוא פשוט סמל לעליונות יהודית. היו הפגנות שלא הייתי בטוח אם זו הפגנה נגד נתניהו או מצעד דגלים בעיר העתיקה. מצד שני, יש גם אירועים שנראים אחרת. עשינו בשבוע שעבר הפגנה מול מטה השב"כ בתל אביב נגד המעצרים המנהליים. זה אחד הביטויים החזקים למשטר לא דמוקרטי – החזקה של מאות אנשים בכלא בלי הליך משפטי. מבחינתי, התרחיש החיובי זה שיותר פלסטינים ופלסטיניות יצטרפו ואני חושב שנוכל לעשות את זה רק כשנוריד את כמות הדגלים, האלטרנטיבה צריכה להיות אלטרנטיבה של שוויון אזרחי."

מאחורי כל קורבן עומד שוטר

ההד הציבורי שעוררה הריגתו של אלחלאק היה כל כך לא צפוי, שבמשך זמן רב סירבו לראות אותו. הפגנות שהסיסמא הנפוצה ביותר בהן היתה "צדק לאיאד" סוקרו כהפגנות נגד שחיתות, שלטים המבקרים את כוחות הביטחון ואת הכיבוש נחתכו בעריכה, סרטוני האבטחה מהרצח לא שוחררו: המשטרה דיווחה שמצלמות האבטחה במקום לא פעלו וציפתה שכל העניין יישכח, תקווה שהתבססה על שנים רבות שבהן הרג אזרחים לא חמושים בגדה המערבית ובעזה הפך לשגרה. דיון בדף השיחה של הערך "הריגת איאד אלחלאק", שעלה לוויקיפדיה ביום הרצח, ממחיש את הלך הרוח הזה: "אני לא בטוח שיש חשיבות, נראה כמו אירוע חדשותי. עם כל הצער, קורה שחפים מפשע נפגעים מכוחות הביטחון" כותב העורך "בר" וזוכה לתגובות הסכמה. עורך נוסף בעל שם המשתמש "דוד א" מחזק: "אירוע חדשותי. נראה לי שבעוד שבוע כבר יימחק מהזיכרון".

עמרי נג'אד בהפגנה מול ביתו של השר אמיר אוחנה. "היו הפגנות שלא הייתי בטוח אם זו הפגנה נגד נתניהו או מצעד דגלים בעיר העתיקה"

פגיעותו של אלחלאק בשל היותו אוטיסט שיחקה תפקיד בהשארת האירוע על סדר היום של המפגינים, וכך גם אותו קישור שעשו רבים בין הריגתו לבין שורת מקרים של אזרחים ישראלים שנורו על ידי שוטרים, רובם ככולם פלסטינים, אתיופים או מזרחים. בשבועות האחרונים הגיעו פעילות של ארגון "אמהות על המשמר" – קבוצת נשים שנאבקת באלימות משטרתית – להפגנות מול מעון רה"מ עם שלט ענק הנושא את הכיתוב "מאחורי כל קורבן עומד שוטר" ותמונותיהם של אלחלאק, טקה וחבורה. 

גילי אליאס (43) מהרצליה מכיר מקרוב את דפוסי ההתנהלות של המשטרה במאבקים נגד הריגת אזרחים, ובמאבקים של הקהילה האתיופית ככלל. "אקטיביזם תפס אותי בעל כורחי," הוא מספר. "כשהגענו לארץ היה את כל הסיפור הזה עם היהדות, ואני מוצא את עצמי בסביבות גיל 9 במחאה בירושלים. אחרי זה היו פרשת הדם הראשונה והשנייה, אבל הפעם הראשונה שהייתי ממש פעיל היתה ב-2011. ישנתי במאהל לוינסקי, היו מסביב פליטים, אנשים שבקושי גומרים את היום, ומצד שני אנשים שישבו ודיברו על מהפכה עולמית. אמרתי להם: 'יש פה אנשים שאין להם נעליים'. קצת אחרי שכל הסיפור של האוהלים התפרק, התחילה המחאה של הקהילה האתיופית בקריית מלאכי. קבוצת תושבים חתמו בינם ובין עצמם על הסכם שלא מקבלים לשכונה אתיופים. שם התחילו להתגבש הרבה קבוצות. ב-2019, כשיהודה ביאדגה נרצח, המשפחה שלו ביקשה שלא יהיו מחאות, כי הפעילו עליהם לחץ ואמרו להם שזה ייגמר במעצרים. גם מול המשפחה של סלומון טקה ניסו להפעיל לחצים אבל אבא שלו אמר 'אני את השבעה שלי עושה מול תחנת המשטרה'".

"תמיד במחאה של יוצאי אתיופיה התקשורת תמיד הולכת ומסקרת את כל ההכנות של המשטרה. כשההפגנה מתחילה השוטרים מגיעים עם מגנים, אפודים, קסדות, נשק. גם אני הייתי אומר – מי זה המפגינים האלה? למה צריך את ההכנה הזו? מההתחלה אנחנו מפסידים מבחינת התמיכה של האזרחים שאומרים איזה מסכנים השוטרים, עם מה הם צריכים להתמודד."

גילי אליאס: "תמיד במחאה של יוצאי אתיופיה התקשורת תמיד הולכת ומסקרת את כל ההכנות של המשטרה. כשההפגנה מתחילה השוטרים מגיעים עם מגנים, אפודים, קסדות, נשק. גם אני הייתי אומר – מי זה המפגינים האלה?"

אליאס לא מופתע שסרטוני האבטחה מהרצח של אלחלאק לא שוחררו. "אחרי המחאות הגדולות על הרצח של סלומון טקה עשינו פעולה בסגנון של ברק כהן — "באים לאחראים", וקיימנו משמרות מחאה מול הבית של קרן בר-מנחם ושי ניצן מהפרקליטות, היועץ המשפטי מנדלבליט, אמיר אוחנה שהיה אז שר המשפטים, ומדי פעם מול הבית של אסתר חיות. בכל המשמרות האלה דרשנו שישחררו את הסרטונים. זה לא הגיוני שיש את כל הקורבנות האלה ואף שוטר לא הועמד לדין. במקרה של סלומון טקה ויהודה ביאדגה יש סרטונים, אבל מישהו העלים אותם. היינו מתחילים כל ערב עם שלושים פעילים ומסיימים עם בין 5 ל-10 עצורים. עצרו אנשים על 'שימוש במגפון אחרי 21:00 בערב'. התייחסו אלינו כמו לפושעים פליליים. שמו עלינו אזיקים בידיים וברגליים, הפשיטו אותנו. בדיווחים בתקשורת, עדי מאירי, כתבת הפלילים של ערוץ 12 התמקדה בהפרעה של ההפגנות למנוחת השכנים, למרות שפעלנו לפי החוק וסיימנו את ההפגנות בשעה 23:00. אחרי שבעה חודשים כאלה התחילו ההפגנות בתל אביב וירושלים. אז אותה עדי מאירי כבר דיברה על 'זכות המחאה'." 

"כשהתחלתי ללכת לבלפור, חברים שלי היו יורדים עליי מכל הכיוונים. גם כל עניין הדגלים השחורים לא תרם הרבה. לא פשוט לי ללכת להפגנה שמניפים בה דגל שחור, אבל אני הולך כמעט כל שבוע. הרבה חברים שלי נגד איחוד מאבקים, אומרים שהסבל שלנו שונה משל אנשים אחרים. אבל כשמבינים לעומק את המבנה של הדיכוי, מבינים שזו אותה שיטה שדופקת את החלשים בכל מקום. ביבי הוא לא הבעיה שלי, אני רוצה שוויון זכויות חברתי. שיהיה לנו חופש תנועה בלי שאני אפחד משוטר."

מה התרחיש החיובי מבחינתך?

"כל עוד יש מחאות זה טוב, זה סימן שרוצים לשנות. קמות כל מיני קבוצות, חיבורים שלפני כן לא היו מתקיימים. אני מסתכל על 2011 ואני מסתכל על היום בבלפור ואני שמח לראות שאני מכיר הרבה אנשים, וזה גדל ומתפתח ממחאה למחאה. אם בהפגנות ב-2012 היינו אנחנו העדה האתיופית בתוך עצמנו, היום במשפט של סלומון טקה רואים הרבה חבר'ה מבלפור שמגיעים לתמוך במשפחה. אני לא יודע מה יקרה בטווח הרחוק, אבל כרגע יש תמיכה במשפחה מכל הכיוונים וזה טוב. מה יהיה בעתיד, את זה נשאיר לבורא לעולם."

גיל אליאס, "אקטיביזם תפס אותי בעל כרחי". צילום: אסף כפרי
נטע חממי טביב, "יותר קל לי ללכת אחרי משהו כשנשים מובילות אותו". צילום: שלומית ניצן

הכול נבנה מחדש

"הייתי הרבה שנים בצבא והיו לי כל מיני מחשבות על פמיניזם" משחזרת נטע חממי טביב (35) את התגבשות התודעה הפוליטית שלה. " התפקיד הראשון שלי כקצינה היה בגשר אלנבי במטה לתיאום פעולות בשטחים (מתפ"ש), אישה ראשונה בתפקיד. הרבה אמרו לי: "יהיה לך קשה בתפקיד הזה, פלסטינים לא ידברו איתך כי את אישה". רק המפקד הישיר שלי, קצין דרוזי, אמר לי: "זה שטויות של יהודים, בוודאי שידברו איתך כי את בנאדם מכבד ואנשים רואים את זה". קיבלתי שיעורים רציניים לחיים, גם אם לקח לי הרבה זמן להבין אותם. אחד המשמעותיים היה המפגש, לראשונה בחיי, עם נשים פלסטיניות. למשל אישה שהרביצו לבן שלה, מתמודד נפש שהיה עם אוזניות וחשבו שהוא 'מחבל'. האמא ניסתה להגן עליו וחטפה גם, שברו לה את האף. היא דרשה לדבר עם מנכ"ל גשר אלנבי. קראו לי להגיע למשרד ולא הבנתי למה. אמרו לי שהיא אישה פסיכית, יעני הביאו אותי להרגיע אותה. 

האישה הזו פנתה אלי באנגלית, לפני כולם, ואמרה "הם קראו לך כדי לכסת״ח את עצמם, אל תתני להם לשים אותך במקום הזה, תבחרי מה לעשות בעצמך, ואל תתני לגברים להגיד לך מה לעשות".

מה ענית?

"הייתי בהלם. לא עניתי. הרעיון של נשים שמנהלות את המאבק הפוליטי הזה בכיבוש היה חדש לי. נעמֵה עריקאת, אשתו של סאיב עריקאת, אז ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, היתה מסרבת לעבור כ-VIP במעבר הגבול מטעמים אידיאולוגיים, ואני הייתי מלווה אותה בתוך אולם הנוסעים 'הרגילים'. כשעזבתי את התפקיד הם הביאו לי מתנה, אריח עם תמונה של יריחו עליו כתבו מאחור for peace and security וחתמו בשמותיהם הפרטיים, ואמרו לי: 'יום אחד את תרדי מהמדים ונעשה שלום'. זה מהרגעים שאת מבינה כמה האכילו אותך בסטיגמות, ואם את פותחת את העיניים הכול קורס. סליחה, לא קורס. הכול נבנה מחדש." 

נטע חממי טביב: "ב-2015 היו כמה מקרים קיצוניים של אלימות כלפי יוצאי אתיופיה ובעקבות זה התחילה מחאה המונית. נשים מארגון "אמהות על המשמר" באו ואמרו "איך זה שאנחנו מחנכות את הילדים שלנו שיהיו אנשים טובים, ואז הם הולכים ברחוב וחוטפים מכות משוטרים?"

"כשעזבתי את הצבא התחלתי ללכת להפגנות, אחרי שנים שזה גם היה אסור לי כחיילת, וגם אמרתי לעצמי שזה לא עוזר ולא מתאים לי. התחלתי בפעולות שקשורות לשחרור בעלי חיים כי שם היה לי יותר קל. לקח לי עוד חצי שנה-שנה לחבר את כל הנקודות. זה היה ב-2011, וזו הפעם הראשונה שפגשתי אקטיביסטיות כמו ליטל כהן-ביטון וספיר סלוצקר עמראן, והתחלתי להבין שיש מילים ושפה לכל הדברים האלה שהרגשתי."

השתתפת במחאה ההיא?

"לא ממש. אלה היו החודשים הראשונים שלי באזרחות, ישבתי עם אח שלי ואמרתי לו "תספר לי בבקשה מה קורה במדינה הזו". הוא היה אז עמוק בשיח' ג'ראח ובילעין, והתחיל גם מאבק הדיור הציבורי. התחלתי לשאול את עצמי מה זה שמאל. אני עדיין זוכרת את ההרגשה שהיתה לי כשהיו אומרים לי, חצי בצחוק חצי בהאשמה, שאני שמאלנית. היו עולות לי בראש הנשים המבוגרות במחסומים שהיו צועקות על החיילים ולא הבנתי למה הן צועקות. ידעתי שהן שמאל ושזה לא אני.

ב-2015 היו כמה מקרים קיצוניים של אלימות כלפי יוצאי אתיופיה ובעקבות זה התחילה מחאה המונית. נשים מארגון "אמהות על המשמר" באו ואמרו איך זה שאנחנו מחנכות את הילדים שלנו שיהיו אנשים טובים, ואז הם הולכים ברחוב וחוטפים מכות משוטרים?' באופן כללי, יותר קל לי ללכת אחרי משהו כשנשים מובילות אותו, אז הצטרפתי להפגנות. ב-2019 זה קרה שוב. ראיתי את התגובה הציבורית להפגנות האלה – גם כשיצאו עשרות אלפי אנשים לרחוב, היו המון נשים, המון נוער, ניסיון לייצר שיח, אמרו להם 'אתם אלימים, אתם לא מייצגים את האוכלוסייה שלכם'. פתאום הבנתי שעושים להם מה שעשו למזרחים, שאשכרה יכול לקרות משהו כל כך קיצוני שיורים בילד בן 18 ברחוב, והחברה הישראלית עומדת לצד השוטר ואומרת למוחים: 'אתם מתבכיינים, מתקרבנים, תראו איך התקדמתם, תראו איך אלו שרוצים מצליחים'. 

אמהות על המשמר בבלפור. צילום גלית ביטן

"גם עכשיו היתה קריאה מנשים כמו שולה מולא, אדווה זימרו ומלסץ' גלה לצאת ולהשמיע קול נגד אלימות משטרתית וגזענות. אני הולכת כמעט כל שבת כי אני מרגישה שזו שעת רצון. לא סתם כולם יוצאים מהבית עכשיו. אחרי שלוש מערכות בחירות, הטיפול הזה במשבר של הקורונה גרם לאנשים להרגיש שאף אחד לא סופר אותם. אנחנו דורשות עכשיו להכיר בזה שיש הרבה אוכלוסיות שאף אחד לא סופר אותן מאז ומתמיד. אנחנו שם גם כדי לתמוך כשמתחילה האלימות, לוודא שכמה שפחות אנשים נפגעים, לוודא שמי שנעצר מקבל תמיכה ומענה. אני גם שם כדי להבין מה קורה מעבר למעגלים שאני מכירה ולהמשיך ללמוד. יש אנשים שאומרים שזה מעייף כל הזמן לדבר על זה שהכול קשור, אבל אני חושבת שזה דווקא מקל להבין את העולם." 

עשית קישורים חדשים?

"אני מתעסקת יותר בנושא של צדק אקלימי, שזה באופן מסוים חזרה למאבקים הראשונים שהשתתפתי בהם למען זכויות בעלי חיים. הרבה זמן חשבתי שהשיח הסביבתי הוא שיח פריבילגי. יש סיבות טובות לחשוב ככה, אבל כשאנחנו הורסים את האדמה והאוויר והמים, אמנם כולם ייפגעו מזה בטווח הרחוק, אבל יש אוכלוסיות שנפגעות בטווח המיידי. באופן מאוד לא מפתיע, אלה בדיוק אותן אוכלוסיות שנפגעות מאלימות משטרתית וממדיניות ההפרטה. עכשיו – לשמחתי – יש אנשים שמנהלים מאבק סביבתי רחב וזה יוצר שיח חדש שרלוונטי לכולם. העסקאות של ביבי עם בעלי הון הן בדיוק ביטוי לעושק של הטבע מצד אחד ולקידום מדיניות שנאת עניים. מצד שני, אם הם מחברים את זה ביחד, למה שאנחנו נפריד?"

השיחה על מאבק סביבתי רחב ממשיכה עם יערה פרץ (30) מתל אביב, מנהלת תחום אקלים ב"מגמה ירוקה" ופעילה במרד בהכחדה וב"אקלים אחד", "תנועה שנאבקת במשבר האקלים ובכיבוש". 

יש קשר בין הדברים?

"אנחנו נמצאים במזרח התיכון, אזור שיחסית מושפע יותר ומתחמם מהר יותר כתוצאה ממשבר האקלים. המאבק הזה דורש תוכנית, משאבים ותיאום של כל התושבים במרחב ואנחנו לא יכולים לנהל אותו בנפרד מהפלסטינים, ואנחנו בטח לא יכולים לעשות את זה כשישראל מתייחסת לגדה המערבית כחצר אחורית שאפשר לנצל את משאבי הטבע שם בלי לחשוב על המחיר עבור האוכלוסייה. זה אבסורד, כי לא מדובר בקולוניה מעבר לים – כולנו נפגעים מהמדיניות הזו. למשל, מחצבת הנסון בנחל רבה בשומרון שמחינו נגד הפעילות שלה בחודש שעבר (22 נובמבר): ישראל כורה מחצבים במקום הזה, בניגוד לחוק הבינלאומי. זה פרויקט שמן הסתם לא רואה בכלל את התושבים הפלסטינים של האזור, שלא מרוויחים מהכרייה שם אבל כן נפגעים מהנזק הסביבתי, שפוגע גם בתושבי כפר קאסם וראש העין.

"עוד דוגמא לקשר בין הקונפליקט הפוליטי והאקולוגי היא המאבק שמגמה ירוקה מנהלת במהלך העשור האחרון נגד הקמת ישובים חדשים בנגב. בהתחלה חששנו להביא את הקול הבדואי, כי רצינו לגייס את הקהילה היהודית המקומית והזהירו אותנו שזה ירתיע אנשים. עם השנים התבגרנו מתוך זה ויצרנו שותפויות עם ארגונים כמו פורום דו-קיום ופעילים עצמאיים מהכפרים הלא מוכרים."

וזה הרתיע אנשים?

"בואי נגיד שהיו לנו מספיק שותפים מהקהילה המקומית. לשמחתי המאבק הזה, שנמשך כארבע-חמש שנים, הצליח ומנענו הקמה של ארבעה מתוך שישה יישובים."

מה רע בלהקים יישובים?

"לבנות יישוב חדש עולה פי ארבעה מהשקעה בעתודות קרקע בערים קיימות. זו רמיסת שטחים פתוחים ואנחנו מהמדינות הכי צפופות במערב. תסלחי לי על ההיפיות, אבל טבע זה מהדברים שהכי שומרים על בריאות הנפש. אבל מעבר לשאלה מה ישרת אותנו כבני אדם, יש שם אוכלוסיות שלמות של בעלי חיים, מסדרונות אקולוגיים שברגע שאת בונה שם בטון זה נגמר. את מגבירה תחבורה פרטית, מגבירה זיהום אוויר, ואחד הדברים שביאסו אנשים זה האלמנט החברתי – את באה ואומרת לתושבי הנגב 'מי ירצה לגור בערים המעאפנות שלכם? אנחנו בונים יישובים לבעלי הכנסה גבוהה, שיכולים להרשות לעצמם בית צמוד קרקע עם שתי מכוניות.' ההיסטוריה מראה שכשהקימו את עומר, מיתר ולהבים רוב התושבים שעברו אליהן הם לא תושבים מהמרכז שסוג הבנייה הזה משך אותם, אלא משפרי דיור מהנגב עצמו. זו מדיניות שמייצרת פריפריה בתוך פריפריה."

למה לדרוש צדק אקלימי בבלפור? למה לא מול מפעלים מזהמים?

"אנחנו נמצאים גם מול המפעלים המזהמים. לפני שבועיים שיבשנו את הפעילות בקצא״א בסולידריות עם תושבי אשקלון, שסובלים מזיהום המפעלים של החברה. אנחנו מפגינים בבלפור כי יש קשר הדוק בין הממסד הפוליטי, שמשרת את עצמו במקום את האזרחים, בין מדיניות אקלימית הרסנית ובין שחיתות. נתניהו הוא סימפטום למערכת חולה, הוא שולט יותר מעשור ומקדם מדיניות הרסנית ברמה הכלכלית והסביבתית, אוהד גדול של טייקונים של גז ומאפשר להם לעשות כרצונם ומקדם פרויקטים הזויים כמו צינור לייצוא גז לאירופה. אירופה לא צריכה את הגז הזה, הצינור עובר באזורי סכסוך בין קפריסין, יוון וטורקיה ומעורר קונפליקטים, משנע דלק מזהם שבעידן של משבר אקלים צריך להישאר באדמה."

יערה פרץ: "אנחנו נמצאים במזרח התיכון, אזור שיחסית מושפע יותר ומתחמם מהר יותר כתוצאה ממשבר האקלים. המאבק הזה דורש תוכנית, משאבים ותיאום של כל התושבים במרחב ואנחנו לא יכולים לנהל אותו בנפרד מהפלסטינים"

אז למה הוא עושה את זה?

"הייתי יכולה לתת לך ספקולציות שהוא מקדם אינטרסים של טייקונים אבל אין לי מידע כזה. אני רק יכולה להגיד שהוא מקדם מדיניות של הכחשה כלפי משבר האקלים. גלי החום שראינו בשנים האחרונות זה משהו שעלול להתגבר, וזה לא ייגמר אם הוא ילך. הסיסמא שלנו בהפגנות היא 'לא נוותר גם כשביבי יתפטר', כי ברור לנו שזה לא ייגמר שם. הוא לא היחיד שמקדם את המדיניות הזו וגם לא המטרה היחידה במאבק שלנו." 

את יכולה להצביע על חבר כנסת שמקדם מדיניות טובה יותר?

"אני יכולה להצביע על הרבה מאוד אקטיביסטיות שמקדמות אותה. אני מאמינה במאבק אזרחי ותנועות שטח וביכולת שלהם להוביל שינוי, גם על בסיס ההיסטוריה המקומית והעולמית."

יש לך דוגמאות חיוביות?

"סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, זכות הצבעה לנשים והתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, מספיק דוגמאות? גם מאבק הפנתרים השחורים בארץ הביא לשינוי בתפיסות של אזרחים ובשיח, ועשה פוליטיזציה להרבה אנשים."

כוחו של מאבק מקומי

סהר ורדי (30) מירושלים חוזרת לשנת 2002, כשהחלו העבודות לבניית חומת ההפרדה בדרום העיר. "אבא שלי היה פעיל בתעאיוש והצטרפתי אליו למפגשים עם פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. הייתי אולי בת 12.  מה שתפס אותי זה לדבר עם אנשים בגילי, הם התחילו לדבר על זה שהם לא יכולים להזמין חברים הביתה אחרי בית ספר בגלל הגבלות תנועה. המשכתי להגיע להפגנות נגד הגדר ובהמשך התחיל גם המאבק נגד פינוי משפחות בשיח ג'ראח. במקביל עבדתי עם פעילים לזכויות בעלי חיים, הקמנו דוכנים בעיר שמסבירים מה זה טבעונות, השתתפתי במאבקים על תקציבים לבית הפתוח ולמצעד הגאווה. קבוצת free jerusalem הוקמה ב-2014, בתקופה שירושלים מאוד בערה, שכונות שלמות היו חסומות במשך חודשים וכמעט לא ידעו במערב העיר מה קורה במזרח. המטרה הייתה לחבר את שני חלקי העיר ולעמוד בסולידריות עם תושבי מזרח ירושלים.

סהר ורדי, "אנחנו מתנהלים עם תפיסה קבועה של 'אנחנו והם' ובסוף מגלים שהחלוקה הזו בכלל לא רלוונטית". צילום:או אמיר ביתן

מהו, לדעתך, המאבק המרכזי היום?

"אחד המאבקים המרכזיים בעיני הוא המאבק בייצוא נשק. חייבים לדבר באופן עקרוני על הרעיון שישראל וחברות ישראליות מרוויחות מלפתח שיטות דיכוי כלפי פלסטינים, אח"כ מוכרים מערכות ריגול למקסיקו שירגלו אחרי עיתונאים או להט״בים באוגנדה. ראינו את זה גם בבלפור, כשהביאו את המכת"זיות. זה נשק שפיתחנו כאן ומכרנו בדרום אפריקה, גם בשנים האחרונות, גם בזמן האפרטהייד, ובצ'ילה ואיפה לא. אותו דבר עם הבואש, שבו לא השתמשו בבלפור אבל מפגינים פלסטינים מותקפים באמצעותו באופן קבוע, וגם אתיופים וחרדים.

"אנחנו מתנהלים פה עם איזושהי תפיסה קבועה של "אנחנו והם", מתעלמים מהאינטרסים הכלכליים ובסוף מגלים שהחלוקה הזו שהכול הסתדר לעומתה בכלל לא רלוונטית. הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות הוא דוגמא טובה לזה. רגילים לדבר על ערבים ויהודים כקונפליקט נצחי אבל כשיש אינטרסים כלכליים משותפים אפשר לעשות שלום בשנייה, וכמובן שזה שלום שאין לו משמעות חוץ מאינטרסים כלכליים. עם הפלסטינים אין לנו אינטרס כלכלי משותף – ישראל מרוויחה מהמצב כרגע: משאבים זולים יותר, בעיקר מים ושטח, שוק שבוי, שליטה דרך חסמי יבוא ויצוא, כוח עבודה עם פחות אופציות, וכמובן התעשייה הצבאית שצריכה את אזורי העימות כדי לקבל את תו התקן 'נוסה בקרב'". 

השחיתות של ביבי היא פסיק בתוך המנגנון הזה והיא מאוד משקפת את המציאות שבה אנחנו נמצאים – התפיסה שמנהיג יכול לעשות פחות או יותר כל מה שבא לו – אם זה סיגרים או שמפניה או צוללות או להתעלם מתאריכי משפט, הרעיון שמנהיג יכול לעשות מה שהוא רוצה כי יש לו את הכוח הזה זו בדיוק התפיסה הבעייתית. זה מה שהציונות ניסתה ליצור – נכווינו מזה באירופה, שם היינו חלשים וראינו את ההשלכות הכי מזעזעות של זה. הדרך שהציונות הציעה להתמודד עם אנטישמיות זה לא לנהל דיון על גזענות, אלא להיות אנחנו החזקים. רואים את זה ביחס לפלסטינים אבל גם ביחס לעליות של עדות המזרח שנתפסו כגורם זר שצריך לשנות אותו."

הזהות האשכנזית לא נמחקה?

"גם המחיקה של היידיש באה מאותו מקום, של למחוק את העבר שבו היינו חלשים. זו הבעיה המוסרית העמוקה שיש לנו, וביבי הוא סימפטום של זה ואדם שמסוכן בפוזיציה הזו כי כל מה שרלוונטי לו זה האינטרס האישי שלו. ההפגנות מדברות על הצלת הדמוקרטיה – אי אפשר לדבר על דמוקרטיה בישראל בלי לדבר על זה שיש אנשים בלי זכות בחירה, ואי אפשר לא לדבר על חלוקת משאבים ועל מאבק העאסי. מבחינתי הדבר הכי חשוב שההפגנות האלה עושות זה רדיקליזציה של אנשים. כשאנשים הגיעו במרץ להפגנות נגד נתניהו עם שלטים שמתייחסים לכיבוש העיפו אותם, היום הסיסמא צדק לאיאד נמצאת בכל הפגנה וסיסמאות נגד הכיבוש חזרו להיות חלק מהשיח. הוצאנו החודש סיורים שבועיים לשייח ג'ראח במסגרת המאבק בפינויים שם, וכל פעם חצי מהמשתתפים הם מצטרפים חדשים."

הנוכחות של פעילי free jerusalem במאבקים השונים בירושלים מדגישה את הכוח שבמאבק מקומי, אליו נחשפנו לאחרונה גם במאבק העאסי שמנוהל על ידי תושבי בית שאן. אוראל שטרית (24) מעדכנת אותי בסדר היום של המאבק באשקלון. 

אוראל שטרית, "אני פועלת מהמקומות שכואבים לי". צילום: רקפת אמסלם

"יש לנו קבוצה שנקראת "האשקלוניות הפמיניסטיות" ואנחנו מקדמות נושאים פמיניסטיים בעיר. ביום כיפור הקמנו במדרחוב, בין דוכני כפרות, דוכן להעלאת מודעות לאלימות נגד נשים, עם הכותרת "אין כפרה על רצח נשים". עכשיו בחנוכה ציינו יחד עם העיריה את "עיד אל-בנאת" – חג מהמסורת של יהודי צפון אפריקה שמתמקד בנשים. אנחנו פועלות גם מול ועדת השמות – בהתכנסות האחרונה של הועדה, מתוך 19 שמות חדשים רק שלושה רחובות נקראו על שם נשים."

שלושה רחובות על שם נשים נשמע לי הרבה.

"מצחיק שהתרגלנו לחשוב כך, אבל יש לנו ציפיות קצת יותר גבוהות."

מה הפוקוס בתקופת הקורונה?

"בסגר הראשון תפעלתי חמ"ל מהבית, ריכזתי פניות של משפחות ואנשים עריריים. גייסתי כספים, מתנדבים, סלי מזון, תרופות. עזרתי לאנשים עם מוגבלות בבירוקרטיה. למשל אישה חירשת דיירת דיור ציבורי, שמשרד השיכון סרב לדבר עם עם המתורגמן שלה 'כי הוא לא היא". 

איך מתמודדים עם זה?

אני עושה רעש, מערבת אנשים בכירים וזה הרבה פעמים עובד. אחד הנושאים העיקריים שקידמנו זה הנושא של ניתוקי חשמל. את רואה את מי מנתקים מחשמל בסופו של דבר – את אותה אם חד הורית שמתלבטת אם לקנות אוכל לילדים או לשלם חשבון. על הרקע הזה התחברתי לתנועת שוברות קירות, פנינו ליו"ר רשות החשמל ולשר האנרגיה. היתה תקופה מסויימת שבאמת לא ניתקו, אבל הם חוזרים לסורם. אני פעילה גם בתנועת לינק 20. את יודעת שמדינת ישראל מוכרת אוטובוסים נגישים למדינות אחרות ולא משתמשת בהם בעצמה? אנשים עם מוגבלות לא יכולים להתנייד, זה דפק אותם בקורונה. אני פועלת מהמקומות שכואבים לי. עברתי תקיפה מינית בגיל צעיר, יש לי אחות עם מוגבלות, אני משכונה עם אנשים מרקע סוציואקונומי קשה."

איך התחברת לנושא של אברה מנגיסטו?

אוראל שטרית: "יש פה פערים, גם סוציואקונומיים וגם אתניים, ואני לא יכולה להתעלם מזה. לא נוקטים את אותם המאמצים להחזיר אותו כמו שנקטו עבור שבויים אחרים בגלל שהוא שייך לעדה האתיופית ולנפגעי נפש"

"אני גרה בשכונת עתיקות באשקלון, שבע דקות הליכה מהבית של משפחת מנגיסטו. לא הכרתי אותם, אבל כששמעתי שמתמודד נפש חצה את הגבול אמרתי איך דבר כזה קורה? המשפחה הזו היתה מספיק טובה לשלוח את שאר הילדים שלה לצבא אבל כשיש ילד חולה ומבקשים עזרה המדינה לא עושה כלום. זה גרם לי להכיר הרבה סיפורים של התמודדות של אנשים פגועי נפש, או עם מוגבלות. זה עוול שחוזר על עצמו. שיראל חבורה ויהודה ביאדגה לצורך העניין זה חלק מאותו דבר. אלה משפחות שצריכות ייעוץ מקצועי, ואין את זה. המדינה לא מתייחסת למצוקה של המשפחה גם כשהיא מבקשת עזרה. ואת רואה שזה נופל על שכבות מסוימות בחברה – יש פה פערים, גם סוציואקונומיים וגם אתניים, ואני לא יכולה להתעלם מזה. לא נוקטים את אותם המאמצים להחזיר אותו כמו שנקטו עבור שבויים אחרים בגלל שהוא שייך לעדה האתיופית ולנפגעי נפש – שתי אוכלוסיות שקל לישראלי הממוצע להתנתק מהן רגשית, לחשוב שזה בעיה ספציפית של המשפחה או של העדה ולא עניין לאומי. אותו סיפור עם הישאם שעבאן א־סייד וג'ומעה אבו ענימה, שנעדרים כבר שנים."

איך זה קשור לנתניהו?

"זה קרה במשמרת שלך. מדינת ישראל כזאת חכמה, כזאת מתקדמת, כזאת סטארט אפ ניישן, אין זיהוי של הבנאדם תוך כדי תנועה? איך אף אחד לא עצר אותו? וזה כבר קרה קודם לכן, הוא כבר דווח כנעדר בעבר והגיע לטבריה. זה בנאדם בסיכון, איך אין מעקב אחרי זה? 

"הגענו לבלפור ב-22 באוגוסט, יום ההולדת של אברה מנגיסטו – השישי שהוא מציין בשבי. הקיץ הזה היה קיץ של מחאות בכל הארץ, והפעילים של הקבוצה שלנו – 'סופרים את אברה' – בחרו בהפגנה בבלפור, שמורכבת מעשרות ארגונים, כדי להביא קריאה נגד הממסד וגם פנימה אלינו כחברה, לדבר על היחס שלנו לשחורים ומתמודדי נפש. הגענו עם חולצות, בלונים וברכות וחגגנו לו יום הולדת. רצינו שזה יהיה גם מסר של תקווה."

איך היה?

"זו היתה הצלחה. הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים וצעקו יחד איתנו את השם של אברה, קיבלתי המון הודעות חיזוק ותודה על זה שאנחנו מביאים את המאבק הזה למודעות. היציאה הזאת לרחוב, בהתמדה, יש לזה אימפקט שאי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו מגיעים למקום שאנחנו רואים שאנחנו תקועים, החוק מאפשר לאותו בנאדם להקים ממשלה ולפרק אותה פעם אחר פעם והדבר הזה לא יכול להימשך. גם בימין מבינים את זה. אחת המשימות שלנו זה לחזק את החברה האזרחית בישראל. יש פה הרבה שליטה של הממסד הביטחוני, הרבה דיבור על צבא, על מערכת הביטחון. חברה אזרחית היא נחוצה לא פחות מהפוליטיקה הפורמלית והיא חשובה לא פחות. בתקופה הזו שאין ממשלה מתפקדת הארגונים האלה הוכיחו את עצמם. אי אפשר כל היום לדבר על אמצעי לחימה."

לגלריית תמונות מחאה שצולמו על ידי מיטב המפגינות

"האשקלוניות הפמיניסטיות". צילום: ליטל חורמיאן
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.