• logo-1
    הנהירה לדובאי
    כך הופך הביקור בדובאי לחלום חייהם המוזהב של המונים
  • logo-1
    טיול שורשים
    מוסדות גרמניים משותקים עקב החלטת הפרלמנט בנוגע לבד״ס

2020 שנת שיא באלימות בחברה הערבית

112 מקרי רצח התחוללו השנה בחברה הערבית, שיא של כל הזמנים. מה צריך לקרות על מנת שבשנת 2021 המדינה תטפל כהלכה בפשיעה הגוברת ובהפקרות המאפשרת אותה? קודם כל, על הממשלה לקחת אחריות
עבד אבו שחאדה

פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

שנת 2020 תירשם בספרי ההיסטוריה כשנה דרמטית ובלתי נשכחת. בישראל, אחד הנושאים שכדאי שידאיגו את כולנו עם תום השנה הקשה הזו הוא התפשטות הפשיעה בחברה הערבית לקנה מידה בלתי נתפס. 112 מקרי רצח בחברה הערבית התחוללו השנה ברחבי הארץ, מהצפון ועד הדרום. מדובר במצב חסר תקדים שבעקבותיו העיתונות הישראלית סופסוף אימצה את הביקורת של החברה הערבית כלפי המשטרה, והחלה לתהות לגבי אחריותה של המדינה על המצב. לאחר כל מקרה רצח חדש, מזמינים דובר מהחברה הערבית להגיע לאולפני החדשות, ומאפשרים לו/לה להביע זעם כלפי אוזלת ידה של המשטרה. האצבע המאשימה לא מופנית באופן בלעדי לחברה הערבית, ובפעם הראשונה ברמה הממשלתית התחילו להכיר בסבלה של החברה הערבית ולדבר על תוכניות אסטרטגיות למיגור הפשיעה.

אך כרגיל, הדפוס הקבוע של המדינה – המטפלת מעט מדי ומאוחר מדי בבעיות של החברה הערבית – מוליד עוד רעיונות חסרי תוחלת, וכבר אפשר לנחש שגם את ההזדמנות הזו היא תצליח לפספס. אם בעבר היה ניתן להתמודד עם ארגוני הפשיעה בעזרת התערבות המשטרה וטיפול יסודי ומרוכז בארגונים המשמעותיים, כרגע המצב שונה באופן דרמטי במהותו. במהלך השנים שבהן המשטרה הסתכלה מהצד ונמנעה מלבצע את עבודתה, נוצר תהליך של פיזור הכוחות בארגוני הפשיעה וחלחולם לחייהם של עשרות אלפים מהחברה הערבית. מעבירות אלימות ושימוש בנשק חם לפתרון סכסוכים או להשגת מטרות כלכליות דרך הלוואות בשוק האפור עם היעדר אשראי בנקאי לחברה הערבית ועד הרצון של ארגוני פשיעה מאורגנים להתרחב למעגלי הרשויות החברתיות למען השפעה על רכוש ציבורי, ועדת הנחות וועדות תכנון ובנייה.

המציאות החדשה לא יכולה להתבסס רק על האשמת המשטרה וציפייה ממנה להתמודד עם הפשיעה, הן משום שהיכולת שלה מוגבלת והן משום שהמצב החדש דורש הסתכלות הרבה יותר רחבה על נושא הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, כזו שתכלול את שאר המשרדים הממשלתיים, בחינת תפקידיהם ואחריותם. למשל, המחדל המתמשך של משרד הפנים בניהול הרשויות המקומיות, האפליה של משרדי הכלכלה והאוצר כנגד מתן אשראי לעסקים בחברה הערבית וכל נושא הלבנת הכספים והלוואת בריבית ואפילו משרד החינוך בריאות והרווחה בטיפול הנפשי של אותם אלפי ילדים שמתמודדים עם יתמות בעקבות רצח. על הממשלה לבחון את הפוטנציאל למשבר חברתי עמוק בדומה לזה שמתרחש בחברה האפריקנית-אמריקנית שבה מעל ל-75% מהילדים גדלים בלי דמות אב בשל כליאה, רצח או גירושים.

נדרשת הסתכלות הוליסטית שמתמודדת עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית באופן יסודי, ומבקשת להתמודד לא רק עם ההווה אלא גם עם ההשלכות העתידיות שייווצרו עקב השינויים המבניים שהחברה עוברת. שינויים אלה מבנים מצד אחד את ההיררכיה החברתית כך שהם מרוקנים את כוחם של שחקנים פוליטית נבחרים (חברי כנסת, ראשי עיר, חברי מועצה) ומצד שני מעצימים את סמכותם של ארגוני הפשיעה שיכולתם להשפיע גדולה יותר משל כל גוף אחר. דה פקטו, מציאות זו מחזירה את מוסד המוכתר לפעולה, כך שכל הביקורת כלפי מנהיגות החברה הערבית הופכת להיות ביקורת ריקה מתוכן. מוטב לבקר את המוכתרים החדשים – הפשיעה המאורגנת.

אלו שלא יוכלו לעזוב את היישובים, יצטרכו להתמודד עם המצב שיחמיר עד כדי כך שראשי הרשויות ייבחרו לפי גחמותיהם של ארגוני הפשיעה שינהלו את היישוב לפי רצונם והאינטרסים האישיים שלהם

להערכתי, היעדר הסתכלות רחבה על התופעה ועל עתיד החברה הערבית והיישובים הערביים יביאו למצב  דומה לזה של הפאבלות בברזיל. המגמה של נטישה בקרב משפחות ממעמד הביניים את היישובים הערביים למען הערים המעורבות או היהודיות תצמח באופן משמעותי, אלו שלא יוכלו לעזוב יצטרכו להתמודד עם המצב שיחמיר עד כדי כך שראשי עיר ייבחרו לפי גחמותיהם של ארגוני הפשיעה שינהלו את היישוב לפי רצונם והאינטרסים האישיים שלהם.

לא ניתן להמשיך להתעלם מהאלמנטים הפוליטיים של התפשטות הפשיעה בחברה הערבית. אפילו השיח הביקורתי על המשטרה לא מתייחס לעובדה הבסיסית ביותר שאוזלת ידה של המשטרה היא תוצאה ישירה לכך שהמדינה לא מקבלת אחריות כלפי האוכלוסייה הערבית כקבוצה, כקולקטיב, כך שבמקרה הטוב ביותר היא מוכנה לספק זכויות אינדיבידואליות. לפני שמדברים על תוכניות עבודה, יש לדבר על שינויים פוליטיים ועל פתרונות שיוצאים מנקודת מוצא של מדינה שרואה בנו הן קבוצה אזרחית שוות זכויות.

הפגנה ביפו נגד מדיניות המשטרה כלפי האלימות בחברה הערבית. צילום: אריה רמות
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.