"מפלגת מקצוענים" - היגיון ניאו-ליברלי צרוף

הבחירות הפכו להיות עניין טכני שיכריע מי יוציא-לפועל את הצעדים שמוסכמים על מרבית האליטה השלטונית. עלינו להחזירן להיות זירה של תחרות במקום בחירה חסרת-משמעות בין אישים שאומרים אותו דבר • בחירות 2021
אורי וולטמן

באחרונה פורסם בכלי התקשורת רעיון בדבר הקמת "מפלגת מקצוענים", המורכבת מפקידים בכירים לשעבר בשירות הציבורי, דוגמת שי באב"ד, שהיה מנכ"ל משרד האוצר; משה בר סימן טוב, שהיה מנכ"ל משרד הבריאות; פרופ' רוני גמזו, שהיה פרויקטור הקורונה, ועוד. החשב הכללי לשעבר של משרד האוצר, פרופ' ירון זליכה, אף הכריז על יציאה לדרך עם מפלגה ברוח זו. הרעיון של "מפלגת מקצוענים" מבטא כניעה להיגיון הניאו-ליברלי, ששואף לעשות דה-פוליטיזציה להכל – ואפילו לפוליטיקה. מסתבר, שאחרי שהניאו-ליברלים הביאו לנו כלכלה בלי פוליטיקה, אקדמיה בלי פוליטיקה, מקומות עבודה בלי פוליטיקה, ובית-ספר בלי פוליטיקה – עכשיו יש אפילו מפלגה פוליטית שרצה לבחירות לכנסת בלי פוליטיקה…

הגישה צריכה להיות אחרת לגמרי. בניגוד להיגיון הניאו-ליברלי, אנחנו דווקא צריכים להיאבק לפוליטיזציה מחודשת של המוסדות – כלומר לדמוקרטיזציה שלהם. באיזה מובן? בכך שהמוסדות השלטוניים, כמו הכנסת ותהליך הבחירות לכנסת, יהפכו שוב לזירה של הכרעה בין פרויקטים פוליטיים מתחרים, בצורה שמאפשרת לציבור הרחב להבחין באופן אמיתי בין הצעות שונות והפוכות למסלולי התקדמות לחברה שלנו.

הגישה הניאו-ליברלית היא לא רק תורה כלכלית שמנחה שרים ופקידים בקבלת ההחלטות (נגד העובדים, לטובת בעלי-ההון) אלא אידיאולוגיה שלמה, שאחד העקרונות הבסיסיים שלה הוא להרחיק את הציבור ממוקדי קבלת ההחלטות באמצעות השרשת התפיסה שלפיה לא נותרו יותר החלטות שאותן צריך לקבל. בתקופת שלטונה של הממשלה השמרנית בבריטניה, בשנות ה-80', טבעה מרגרט תאצ'ר את ראשי-התיבות TINA, שפירושם – There Is No Alternative. לשיטתה, ריסוק העבודה המאורגנת, הפרטת חברות ציבוריות, קיצוץ בשירותים החברתיים, והפחתת נטל המס על ההון – הם האפשרות היחידה; דרך אחרת – אין. עדות להגמוניה של הרעיונות האלה היא העובדה שאחרי שהממשלה השמרנית בבריטניה הוחלפה בממשלת הלייבור בראשות טוני בלייר, בשנות ה-90', זו המשיכה את המדיניות של קודמתה אף שהייתה אמורה לכאורה להוות חלופה לדרך שלה.

הניאו-ליברליזם גורס שלמעשה עידן הדיון הפוליטי הסתיים. שאלות כמו האם צריך לקצר את שבוע העבודה או להאריך אותו, האם צריך לבטל את שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה או להעלות אותו, האם הממשלה צריכה להשקיע בדיור ציבורי כדי להבטיח קורת-גג לכל אזרח או לתמרץ קבלנים פרטיים לבנות דיור-יוקרה לעשירים-בלבד – כל אלה הן לא שאלות שיש לבחון אותן מבעד למשקפיים אידיאולוגיות שונות שבידי זרמים שונים בפוליטיקה (ליברלים, שמרנים, סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים, וכו'). התשובות לכל השאלות האלה הן בידי "מדע הכלכלה", שזה גוף ידע מקצועני ונייטרלי לכאורה. אך בפועל, הכלכלה הנלמדת, המלומדת והמיושמת במוסדות הפיננסיים (דוגמת בנק ישראל, אגף התקציבים במשרד האוצר, ומוסדות גלובליים כמו קרן המטבע הבינלאומי, הבנק האירופי המרכזי והבנק העולמי) – נשענת כולה על הנחות-היסוד הניאו-ליברליות, שהן אידיאולוגיות לגמרי.

כך, רוקנה הזירה הפוליטית מתוכן, במרוצת לפחות שלושים השנים האחרונות, וחדלה מלהיות מקום בו פרויקטים פוליטיים שונים מתחרים ביניהם על תמיכת הציבור, שנדרש להכרעה אמיתית בין הליכה ימינה לבין הליכה שמאלה. במקום זאת, הבוחר בשנות ה-90', בשנות ה-2000, ובמרבית העשור הקודם, התרגל לקבל אותה מדיניות פחות-או-יותר, ללא קשר לשאלה האם הוא מצביע למרכז-ימין או למרכז-שמאל: בין אם הוא בריטי שמתלבט בין השמרנים לבין הלייבור; בין אם הוא יווני שמתלבט בין מפלגת PASOK לבין מפלגת ND; בין אם הוא גרמני שמתלבט בין SPD לבין הנוצרים-דמוקרטים; בין אם הוא ספרדי שמתלבט בין PSOE לבין ה-PP, וכו'.

הבחירות הפכו להיות עניין טכני שיכריע מי יהיה האדמיניסטרטור שינהל את העניינים ויוציא-לפועל את הצעדים שמוסכמים על מרבית האליטה השלטונית – ללא הבדל בין חלקיה המזדהים כמרכז-ימין לבין חלקיה המזדהים כמרכז-שמאל

בעידן הקפיטליזם הניאו-ליברלי, הציבור הפנים שללא קשר לשאלה למי נצביע – הפוליטיקאים שיגיעו לשלטון ינקטו בדיוק באותו קו כמו זה שהיו נוקטים יריביהם. הבחירות הפכו להיות עניין טכני שיכריע מי יהיה האדמיניסטרטור המסוים שינהל את העניינים בארבע השנים הקרובות, ויוציא-לפועל את הצעדים שמוסכמים על מרבית האליטה השלטונית – ללא הבדל בין חלקיה המזדהים כמרכז-ימין לבין חלקיה המזדהים כמרכז-שמאל. דוגמא מעניינת לכך שהבחירות התרוקנו מתוכן, אפשר למצוא בדבריו של יאניס ורופאקיס, שהיה שר האוצר של מפלגת סיריזה, שניהל בשנת 2015 מטעם הממשלה היוונית את המשא-ומתן עם המוסדות הפיננסיים האירופיים – שנוהג לספר כי באחת מפגישות המו"מ, לאחר שחזר ואמר כי העם היווני הצביע בעד סיריזה, כלומר נגד מדיניות הצנע והקיצוצים, השיב לו שר האוצר הגרמני: "אי-אפשר להרשות לבחירות דמוקרטיות להשפיע על מדיניות כלכלית!".

להפיכת הפוליטיקה לנטולת פוליטיקה, יש השלכות מדאיגות: ירידה בשיעור ההשתתפות בבחירות, ירידה בשיעור האנשים שחברים במפלגות או פעילים בהן, ותחושה הולכת וגוברת של נתק בין העם לבין המערכת הפוליטית. הסיטואציה הזאת, שאותה התיאורטיקנית הבלגית שאנטל מוף מכנה בשם "המצב הפוסט-דמוקרטי", היא קרקע הגידול עליה צומחות תנועות פופוליסטיות, המאתגרות את הממסד הניאו-ליברלי, נבנות מתוך משבר הייצוג בפוליטיקה, ונישאות על-גבי תחושת אי-הנחת של חלקים נרחבים בציבור. מדובר גם בתופעות שליליות ומדאיגות של פופוליזם-ימני (דוגמת לה-פן בצרפת, טראמפ בארה"ב, מפלגת AfD בגרמניה, וכו'), וגם בתופעות מבטיחות ודמוקרטיות של פופוליזם-שמאלי (כמו פודמוס בספרד, סיריזה ביוון, ז'אן-לוק מלנשון בצרפת, ג'רמי קורבין בבריטניה, וברני סנדרס בארה"ב).

בהקשר הישראלי, הופעת הרעיון של "מפלגת מקצוענים" שתרוץ לכנסת – ותהיה לכאורה א-פוליטית ונטולת אידיאולוגיה – פירושו זיקוק הניאו-ליברליזם לכדי פתק בקלפי. אם יתגשם הרעיון הזה, אז "קבוצת הסיכון" הגדולה ביותר להצביע למפלגה כזו תהיה לא השכבות החברתיות עליהן נשען שלטון הליכוד (האשכולות החברתיים-כלכליים 4-6), אלא דווקא הזרם הליברלי-ממלכתי, שבחמשת החודשים האחרונים נרתם באופן משמעותי למחאה ברחוב (בהפגנות בבלפור, בקיסריה, בגשרים, בצמתים). חתך סוציולוגי זה הפנים ברובו את ההיגיון הניאו-ליברלי יותר מאחרים, ולראיה – דפוסי ההצבעה שלו, המתבטאים בנהייה אחרי מפלגות רמטכ"לים ("מקצוענים"), ובקלות יכולים להיתרגם גם למעבר להצבעה למפלגת פקידים ("מקצוענים").

אני מציע גישה אחרת. אנחנו צריכים להיאבק נגד הניאו-ליברליזם, כלומר – להיאבק לפוליטיזציה מחודשת של המוסדות הפוליטיים. זירת הבחירות לכנסת צריכה לחזור ולהפוך להיות זירה של תחרות בין פרויקטים הפוכים, במקום בחירה חסרת-משמעות בין אישים שאומרים אותו דבר, חושבים אותו דבר ונשמעים אותו דבר. ואילו הדרך לעשות את זה, היא באמצעות יצירת זרם חדש בפוליטיקה הישראלית – שלא קיים כיום – של שמאל עממי, יהודי-ערבי וסוציאליסטי, שיציע חלופה מן-היסוד הן לימין הפופוליסטי (אותו מבטא הליכוד), הן לימין הלאומני-שמרני (אותו מבטאת סיעת ימינה) והן לזרם הליברלי-ממלכתי (שפרוש על-פני המרחב הפוליטי שבין בני גנץ לבין מרצ ויאיר גולן). שמאל עממי, שמארגן גם דתיים וגם חילונים, שנוכח גם בערים הגדולות וגם בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות ושנקודת המוצא שלו היא האנשים: האינטרסים שלהם, הצרכים שלהם, הפחדים שלהם, הדרישות שלהם והתקוות שלהם.

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד نقف معًا"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.