• logo-1
    הנהירה לדובאי
    כך הופך הביקור בדובאי לחלום חייהם המוזהב של המונים
  • logo-1
    טיול שורשים
    מוסדות גרמניים משותקים עקב החלטת הפרלמנט בנוגע לבד״ס

האובססיה על דפוסי הצבעה של מזרחים

ה"שמאל" הישראלי לא מפספס אף הזדמנות לפספס הזדמנות. במשך שנים הוא מטפח עמדות פטרוניות, מתגזענות ומדירות כלפי מזרחים, ומסרב לקחת אחריות על טעויות העבר וכשלי ההווה. הכי קל עבורו להאמין שמזרחים מצביעים לביבי מתוך הזדהות עם התוקפן, ולא מתוך שיקול דעת
קרני גיגי

נולדתי בשנת 1977, כחודשיים לאחר המהפך. אבי, עליו השלום, נתן לי את שמי, קרני, ובכך ביטא את הקשר ההדוק שלו לימין הרביזיוניסטי. (קרני היא אהובתו של שמשון בספר "שמשון" שכתב זאב ז׳בוטינסקי, המלמד על חזון הציונות, ספר שמעולם לא שרדתי את קריאתו…). סבי, ניצול שואה ורביזיוניסט אף הוא, התגורר בגבעתיים האדומה ובמהלך השנים היה אחד המפיצים של עיתון ״מעריב״, כאמור עיתון ימני בתקופת השלטון האימתני של מפא״י. משחר ילדותי סיפרו לי כי הוא סבל מהטרדות והכפשות, איומים ודחייה רק משום שהיה רביזיוניסט בעיר אדומה. אני מנסה לומר שדם ימני זורם בעורקי, שינקתי תורת ז׳בוטינסקי מיום שנולדתי ושבמשך שנים רבות היה ברור שמפלגת הליכוד היא האופציה היחידה הנכונה להצבעה בקרב בני משפחתי (ויש כמה חברים במשפחה שעדיין אוחזים בקונספציה). כאמור, מוצאה של משפחתי הוא באירופה, ולמרות שמזה שנים רבות איני נמנית עם מחנה הימין, עדיין בכל פעם שאני טומנת פתק בקלפי (וזה קורה הרבה בשנים האחרונות), אני חושבת על סבי ועל אבי, על ההיסטוריה המשפחתית שלי ועל החשבון הלא סגור של משפחתי עם מפא״י.

קראתי בעיון את מאמרה של ד״ר שרון שטרית ב״הארץ״, ועל אף שהטענות שהוצגו במאמרה אינן זרות לי, התקשיתי לעכל אותן וחשתי כי השימוש שנעשה במאמר במונחים פסיכואנליטיים חוטא למציאות המורכבת הרבה יותר ואף מתעלם מן ההקשר הפוליטי-חברתי-כלכלי שבתוכו צמחו השסעים המרכזיים בחברה הישראלית.

הניסיון הלא מוצלח לטעמי, לתאר תופעה חברתית כנובעת מסיבות פסיכולוגיות של הזדהות עם התוקפן, פיצול וכד׳ יוצאת מנקודת הנחה שגויה שהצבעה לבנימין נתניהו משמעה פתולוגיה. זוהי הנחה שעמה אני מתקשה להשלים, ואף מתנגדת לה נחרצות. העיסוק האובססיבי בשנים האחרונות בדפוסי ההצבעה של מזרחים דווקא, והניסיון לצייר את המזרחים כעדר הרוקד לחלילו של נתניהו, מסמל את ההגמוניה האשכנזית במיטבה – זאת למרות שכותבת המאמר היא בת להורים יוצאי מרוקו. בקריאת המאמר חשתי שכותבת המאמר עצמה שבויה בקונספציות הרווחות בימינו בעיקר בקרב גרעין מסוים בקרב השמאל הפעיל בבלפור, "האנטי-ביביסטים", ומאמצת פרקטיקות מחשבתיות המאפיינות את ההגמוניה האשכנזית ביחסה כלפי המזרחים. ואם בפיצול עסקינן, לתחושתי רבים ממובילי המאבק נגד ביבי, כמו גם המאמר שבנדון, נופלים בעצמם לבור הפיצול ומתקשים להחזיק במורכבות העמדות של ברי הפלוגתא העומדים מולם. קל יותר להגיד שמדובר במזרחים שהפנימו את הדיכוי ומזדהים עם התוקפן מאשר לקבל את זה שייתכן שמצביעי ביבי, מזרחים ואחרים, מחזיקים בעמדה שונה. זוהי עמדה שנקוטה על ידי מרבית תושבי ישראל כפי שמוכיחות הבחירות בעשור האחרון.

מאמרה של ד״ר שטרית מניח כי מזרחים, מצביעי ביבי, מצביעים באופן אמוציונלי והשאר מצביעים משיקולים רציונליים. מחקרים רבים שעוסקים בכלכלה התנהגותית, ביניהם מחקרים, של פרופ׳ דן אריאלי, מצביעים על כך שמרבית האנשים אינם בוחרים מסיבות רציונליות ושהצבעה בבחירות היא פעולה המונעת מרגש ומתחושות בטן. מכאן שגם אשכנזים, למרות היותם אשכנזים, מונעים משיקולים אמוציונליים בבואם לבחור, אולם איכשהו מעולם לא שמעתי שנטען נגד קבוצת אוכלוסייה זו שום טענה על מניעי ההצבעה שלה והשיקולים העומדים מאחוריה.

כריכת ספרו של קוהוט

היינץ קוהוט, פסיכואנליטיקאי חשוב וממייסדי זרם העצמי בפסיכולוגיה, כתב בספרו "כיצד מרפאת האנליזה": ״אם אכן יש לקח אחד שהפקתי במהלך חיי כאנליטיקאי, הרי הלקח הוא שמה שאומרים לי מטופלי הוא כנראה נכון – שפעמים רבות  כשהאמנתי שאני הצודק ומטופלי שוגים הסתבר, אם כי לרוב רק לאחר בחינה ממושכת, שהצדק שלי היה שטחי בעוד הצדק שלהם היה עמוק."

הניסיון לנתח קבוצת אנשים בכלים פסיכואנליטיים, גם אם לשם השעשוע האינטלקטואלי, חוטא לטעמי לגישות פסיכואנליטיות בנות זמננו המניחות שהמטפל צריך לגלות צניעות וסקרנות אמיתית כלפי מטופליו, ולהניח להם לגלות את האמת שלהם תוך שהוא זהיר מאד לגבי פרשנותו ונזהר מכפיית פרשנותו על המטופל. להבנתי, הזהירות והצניעות מתבקשת גם כאשר נעשה שימוש במונחים פסיכואנליטיים לניתוח קבוצות חברתיות/אתניות.

התופעה של "הומוגניות של קבוצת החוץ", קרי ההתייחסות לקבוצה שאליה אנחנו לא משתייכים או שעמה אנו לא מזדהים, כהומוגנית יותר מקבוצת הפנים (מזרחים = מצביעי ביבי, אשכנזים = הצבעה הטרוגנית), היא תופעה פסיכולוגית ידועה, המסבירה את האופן שבו נוצרים סטריאוטיפים. משכך, ההתייחסות למזרחים כגוש אחיד ונטול גוונים, כפי שמוצג במאמר, חוטאת בעיניי למציאות המורכבת ומובילה למסקנה המוטעית שמזרחים שווה ימניים "ביביסטים".

במאמר ב״הארץ״ משנת 2017, תחת הכותרת "מזרחי-אשכנזי? זניח, העיקר גודל הכיפה" מצביע אריאל איילון על תופעה מורכבת יותר שלפיה המשתנה המשמעותי יותר ממוצא עדתי לדפוסי הצבעה בבחירות הוא הנטייה הדתית: כך למשל בקרב חילונים, גוש השמאל מרכז היה מנצח בבחירות 2017 לא משנה באיזו עדה הייתה נערכת ההצבעה בעוד שבקרב מסורתיים, אשכנזים או מזרחים, שיעורי ההצבעה לגוש המרכז נמוכים משמעותית אך דומים. במובן זה חשתי כי התייחסותה של הכותבת לכתבותיו של ד״ר אבישי בן חיים כ״חד מימדיות" סוריאליסטית משהו, זאת בעוד שמאמרה לוקה בחד מימדיות, מכליל ואף חוטא בפטרונות כלפי קבוצה גדולה מאד של מצביעים.

ולבסוף, השמאל בישראל לא פספס אף הזדמנות לפספס הזדמנות וממשיך במשך שנים להחזיק בעמדות פטרוניות, מתגזענות ומדירות כלפי מזרחים. רק לאחרונה, במאבק על האסי, היה אפשר לראות כיצד פרקטיקות גזעניות חודרות לשיח, וכיצד השמאל משנה את עמדותיו ה״ליברליות״ כאשר מדובר במזרחים. לדוגמא, כאשר מדובר במזרחים, צדק חלוקתי חדל להיות ערך. מספיק רק להזכיר את דבריו של ניר מאיר מזכ״ל התנועה הקיבוצית אשר השווה את המאבק על האסי לפעולות הטרור של החמאס. אבל יותר מכך, במשך עשרות שנים מפלגות השמאל אינן מקדמות נושאים הנוגעים למזרחים. ועדת ביטון הוקמה על ידי נפתלי בנט, מירי רגב העלתה לסדר היום את נושא  הצדק החלוקתי של תקציבי התרבות, נורית קורן הובילה את המאבק בכנסת לפתיחת הפרוטוקולים של ילדי תימן. ומה השמאל הישראלי עשה בזמן הזה? ה״שמאל״ הישראלי היה עסוק בלשכנע –  את עצמו בעיקר – בכך שביבי הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות ישראל. ובאופן כללי, בכל פעם שעולה מה שהשמאל מכנה ה״שד העדתי״, השמאל הישראלי משנה את כל הפרקטיקות שלו ומצליח להפוך את הקורבן לתוקפן.

לתופעה הזאת קוראים דיסוננס קוגניטיבי – מצב שבו קיימת התמודדות עם סתירה וקונפליקט בין עמדה להתנהגות. במצב כזה של פער בין עמדה להתנהגות נדרשים בני אדם וגם קבוצות לשימוש במנגנוני הצדקה. ומה יותר טוב מהאשמת הקורבן? זה לא שהייתה ועודנה מדיניות מדירה וגזענית כלפי מזרחים, זה לא שהחינוך בארץ מסליל אוכלוסיות שלמות בפריפריה, זה לא שקיימת הדרה של מזרחים בעולם האקדמיה והמשפט, זה לא שקיימת תקרת זכוכית גם היום, זה לא שהכחדנו במשך שנים כל סממן לתרבות הערבית שממנה הגיעה אוכלוסיית המזרחים, זה לא שגרמנו להם להתבייש במוצאם, זה גם לא שמוסיקה מזרחית היא נחותה, רק שאיכשהו היא הרבה פחות לטעמינו ובטח ובטח שאי אפשר להשוות את אום כולתום לבטהובן. זה לא שאנחנו חטאנו לערכים הומאניים בסיסיים. לא, לא. פשוט מדובר באוכלוסייה פחות משכילה, בעלת ערכים נמוכים, שאינה מקדשת השכלה ומתבוססת בכבודה העצמי הרמוס ובתחושות קיפוח במשך שנים. מכאן קצרה הדרך לקביעה שמזרחים מצביעים לביבי מתוך הזדהות עם התוקפן, ולא מתוך שיקול דעת ומחשבה.

בתוך כל הניתוחים על דפוסי ההצבעה של מזרחים נשכחה רק סוגיה שולית אחת: העדרו של שמאל אמיתי בישראל, כזה החותר לצדק ושוויון עבור כולם, כזה שעיניו אינן נעצמות אל מול העוול שעדיין מתחולל כאן כלפי מזרחים

בתוך כל הניתוחים על דפוסי ההצבעה של מזרחים נשכחה רק סוגיה שולית אחת: העדרו של שמאל אמיתי בישראל, כזה החותר לצדק ושוויון עבור כולם, כזה שעיניו אינן נעצמות אל מול העוול שעדיין מתחולל כאן כלפי מזרחים. שמאל שמצליח להתבונן על עצמו בראש ובראשונה, באופן ביקורתי ואמיץ, מכיר בעוול ההיסטורי והנוכחי ולוקח אחריות. שמאל סובלני, שיכול לשאת בכבוד את העובדה שלא כולם חושבים כמותו, ולא להאשים את הקורבן בבחירה לא רציונלית ולא שקולה.

לשמאל הישראלי, אם יש שמאל כזה בכלל,  דרוש חשבון נפש עמוק, לא רק על טעויות העבר, אלא גם על ההתנהלות בהווה, על חוסר הסובלנות כלפי מי שחושב אחרת ועל ההחזקה המפלה של ערכים הומניסטים וליברלים. לשמאל הישראלי דרוש חשבון נפש, ששום ניתוח פסיכואנליטי של קבוצת מצביעים כזאת או אחרת לא יפטור אותו ממנו. עד אז כנראה שהרוב יבחרו בביבי. עד אז כנראה שגם אני אטיל את המעטפה אל הקלפי בלב כבד ואזכר בסבא שלי ובחשבון הלא סגור שלנו עם מפא״י.

ד״ר קרני גיגי היא פסיכולוגית בהתמחות חינוכית

נתניהו מבקר בשדרות במהלך ״צוק איתן״, אוגוסט 2014. צילום: אבי אוחיון/ לע״מ
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דן פלד

    אני מסכים עם הכותבת שקיימת אובססיה לגבי דפוסי ההצבעה של ׳מזרחיים׳. למרות שהיא איננה מעוניינת לעשות ניתוח פסיכולוגי שיטחי לקבוצת אוכלוסיה שלמה, אני מאמין שניתוח כזה הוא בלתי נמנע (וגם בלתי נמנע שהוא יהיה שטחי) וזאת כיוון שכל דיון רציני מתחיל בהנחת יסוד כלשהי. אחר כך מגיעים ערעורים על הנחת היסוד הזו ובהמשך מגיעות גם אנליזות מורכבות יותר, כמו זו שהעלתה הכותבת עצמה.
    מאחר שהכותבת כבר העלתה את הנקודה שלמעשה לא קיימת הפרדה אמיתית בין ׳מזרחי׳ לבין ׳אשכנזי׳, הצעד הבא יהיה לשאול מאין מגיעה ההפרדה הזו, איזה צורך פסיכולוגי היא משרתת וכיצד היא קשורה למשחקי הכוח ולחלוקת המשאבים בחברה הישראלית.
    מנסיוני האישי, לא ידעתי שלסבתא שלי יש מבטא גרמני עד שלא למדתי לדבר גרמנית. זה כביכול עניין לא קשור, אבל בעיניי זהו צעד ראשון בהבנה שגם באידיאולוגיה ובבחירות הפוליטיות שלי ושל משפחתי יש אלמנט אמציונלי ושיבטי מובהק.
    לגבי נתניהו עצמו, לא מדובר בשאלה של מנהיג מוצלח או לא, הוא פשוט הדוגמה הכי מובהקת שאי פעם היתה בישראל למנהיגות שפועלת לצמצום הדמוקרטיה, להאדרת פולחן אישיות ולצמצום שלטון החוק. כמו כן הוא המנהיג ששלט לאורך תקופת הזמן הארוכה ביותר. מכאן שהרתיעה האישית ממנו היא מובנת והגיונית. זה לא אומר שמי שמצביע לו הוא מטורף או טיפש, אבל זה כן אומר שמי שמצביע לו מאמין, או לפחות מוכן להתפשר על מערכת ערכים מאוד שונה ממי שמגדיר את עצמו כחברתי או כתומך בשוויון זכויות. מכאן שגם מי שמכניס את ה׳אנטי ביביסטים׳ תחת מטריה אחת של אנטי מזרחיים או ׳גזענים לא מודעים׳ חוטא לאמת ומבצע הכללה מסוכנת.

  2. מאיר המאיר

    את מניחה שיש בארץ שמאל וימין ששונים בצורה מהותית באג'נדה שלהם. אני חושב שזו הנחה שצריך לפחות לבדוק (לדעתי היא לא נכונה). גם שמאל וגם ימין היום בעיקר מייצגים אג'נדה של אופורטוניזם/סקטוריאליזם/סידור ג'ובים למקורבים.
    לכן יש עוד ממד של טמטום/טפשות של המצביעים שלא רואים שכבר אין באמת ימין ושמאל אלא קבוצה של פוליטיקאים סוג ב' שמעניינת אותם רק הישרדותם, וקידום עצמם ומקורביהם. וכפי שאינשטיין אמר (נסלח לו שהיה אשכנזי), שהוא בטוח רק בדבר אחד שהוא אינסופי – טמטומם של אנשים.