איך מייצרים היררכיה של אזרחויות?

ניתוח היסטורי של יחסי המשטרה והמזרחים
יאיר יאסן

בניסיון לרדת לעומק הטענה שלפיה בישראל כמו בדמוקרטיות אחרות בעולם מתקיימת 'היררכיה של אזרחויות', הנטייה הטבעית והראשונית היא לקיים דיון במקרים מסוימים: חוק הלאום, האלימות בחברה הערבית אל מול אדישותה של המדינה, הגזענות המוסדית כלפי יוצאי אתיופיה והאלימות המשטרתית כלפיהם וכלפי החרדים, הדרוזים בישראל ושיח האזרחות הרפובליקני המבוסס על כמות ואיכות התרומה לטוב הקולקטיבי, מצבם העגום של הפליטים מבקשי המקלט, ואפילו האלימות כלפי נשים ותקרות הזכוכית הניצבות בפניהן. זאת מבלי לציין את מעמדם של כ-2.5 מיליון פלסטינים החיים בשטחי הגדה המערבית ללא מעמד אזרחי מוגדר. אך על מנת להבין כיצד המדינה מבנה ומשמרת היררכיה של אזרחויות אל תוך אידיאל של דמוקרטיה ליברלית, יש להרחיק ולבחון כיצד נקלטו והוטמעו בחברה הישראלית אזרחיה המזרחים, עוד בטרם 1948 ועד לאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20.

מערכת היחסים של מדינת ישראל עם אזרחיה המזרחים היתה טעונה לאורך השנים, והינה מורכבת עד ימינו. סוגיות הנוגעות לאי שוויון של קבוצת המיעוט המזרחית היו רלבנטיות במיוחד טרום הקמת המדינה ובעשורים הראשונים להקמתה; אופני השיטור ותפיסות בטחוניות, גזענות ואפליה מוסדית וחברתית, החיבור הפוליטי שעשה הממסד בין המחאה לבין קבוצות המסכנות את השלטון לכאורה (׳החרות׳ בסוף שנות ה-50 ו'מצפן' בתחילת שנות ה-70) – כל אלה השפיעו על מצבם של מזרחים בישראל ויצרו מספר גלי מחאה עם השנים; דיכוי המחאות וחוסר ההקשבה לזעקה הגבירו את תחושת התסכול, ומגמות אלה השאירו את חותמם גם על הדורות הבאים. כיום, כאשר יהודים ממוצא מזרחי אינם מהווים עוד קבוצת מיעוט והינם כמחצית מכלל היהודים בישראל, ניכרת באופן ברור מגמה של היטמעות והכלה, ואין עוד אלימות משטרתית שיטתית כלפיהם; ואולם, מחיקת הפערים החברתיים רחוקה מן העין.

את הפער שבין תפיסתם של המזרחים את מצבם בשלושת העשורים הראשונים למדינה לבין התפיסה של המשטרה והמדינה אותם כ'אחרים-מסוכנים' שאת מחאתם יש לדכא, אפשר להסביר באמצעות ניתוח של שתי אבני דרך במחאת המזרחים – מאורעות ואדי סאליב בסוף שנות ה-50 ופעילות הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70. באמצעות ניתוח זה, ניתן להבין כיצד המשטרה מאפשרת למעשה (גם אם לא מתוך כוונה תחילה) לסמן 'אויבים' פוטנציאלים, לדכא את מחאתם ולייצר אגב כך היררכיה של אזרחויות.

תגובותיו של הממסד כלפי פעולות המחאה בוואדי סאליב ב-1959 וההפגנות של הפנתרים השחורים במוסררה ב-1971 לא היו מוגבלות לפעולות של שמירה על הסדר ועל הביטחון הציבוריים. בשני המקרים הפגינו הן מוסדות המדינה והן הציבור והעיתונות יחס ביקורתי ונוקשה כלפי קומץ אנשים – יחס שחרג בהרבה מממדי האירועים. המשטרה, בתי המשפט, התקשורת, הכנסת, הממשלה, השלטון המקומי, ועדות החקירה, הציבור המזרחי והאשכנזי ואפילו יהדות התפוצות – כל אלה נקטו עמדות שדנו את המחאות לכף החובה. על גילויי האלימות המשטרה לא התקשתה לדבר, אבל היא הוסיפה וביצעה מעצרי מנע וענתה בשלילה לבקשות להפגין בטענה של הפרות לסדר הציבורי.

השוואה בין המקרים מאפשרת לראות כמה מן ההשלכות על האופן שבו כוננו מוסדות המדינה את דרכי התגובה למחאה אזרחית, בכללן מיסוד של דפוסי הדיכוי בישראל, צמיחה של מנגנוני פיקוח ושליטה על יוזמות של חופש ההתארגנות ומידת הלגיטימציה שניתנה לחופש הביטוי. הפער בין היקפם המצומצם יחסית של המאורעות ובין עוצמת התגובות אליהם בכל ערכאה אפשרית, מעורר שאלות לא רק באשר למקומה של המחאה החברתית בדמוקרטיה הישראלית, אלא גם באשר לאופן שבו המשטרה מסמנת קבוצות מסוימות ככאלו שעשויות לסכן את המדינה.

עוד בטרם הקמת המדינה, ארגוני המחתרות התייחסו באופן מסויג וחשדני כלפי העולים החדשים המזרחים, ושילובם בארגוני המחתרות היה לעתים אינטרסנטי ומוגבל. בשונה מחוסר הקבלה וחוסר ההכרה של יוצאי אסיה וצפון אפריקה בארגון ההגנה, בארגון האצ"ל תחת פיקודו של מנחם בגין התחולל תהליך של הטרוגניות אנושית, כשצעירים רבים ילידי הארץ ממשפחות מזרחיות הצטרפו והשתלבו בו. לאחר 1948, בתי המשפט וכנסת ישראל אפשרו שיח המגנה את מחאת ואדי סאליב ולא נתנו קול למצוקה, לקיפוח ולסיבות האחרות שבגינן פרצה המחאה. המשטרה והממשלה פעלו בטקטיקה של האשמת הקורבן וסימון אויבים פוטנציאלים, וכמו כן הצביעו על הקשר פוליטי, אינטרסנטי כביכול, של המפגינים לתנועת החרות של בגין. מגמות אלה קיבלו חיזוק בדמות סטריאוטיפים שליליים בסיקור תקשורתי, וגיבו את המהלך המציב את המוחים המזרחים נמוך בסולם ההיררכיות האזרחיות בישראל של סוף שנות ה-50.

משטרת ישראל מילאה תפקיד מרכזי ביצירה ובתחזוקה של הפאניקה המוסרית באמצעות אסטרטגיות של דיכוי ודה-לגיטימציה, קרימינליזציה וניפוח הקשר עם 'מצפן'

בגל המחאה השני של המזרחים בישראל, בתחילת שנות ה-70, המשיכו המשטרה והממשלה להתייחס באופן סטריאוטיפי למחאת הפנתרים השחורים, ולא שעו למצוקה. פאניקה מוסרית אפשרה את סימון המזרחים כמי שמאיימים על תפיסת המוסר של החברה וכאיום על האינטרסים שלה. החיבור הפוליטי ו'זיהום' טוהר הכוונות של המחאה אשר בסוף שנות ה-50 הצביע על תנועת החרות, שויך הפעם לתנועת שמאל רדיקלית. משטרת ישראל מילאה תפקיד מרכזי ביצירה ובתחזוקה של הפאניקה המוסרית באמצעות אסטרטגיות של דיכוי ודה-לגיטימציה, קרימינליזציה וניפוח הקשר עם 'מצפן'. באופן משלים לתהליכים אלה, ניתן לראות כיצד המשטרה והמדינה התייחסו באופן דיפרנציאלי לתנועת מחאה מקבילה באותם הימים – תנועת המתנחלים. תהליכים אלה מראים באופן ברור שבעוד שתנועת המתנחלים זכתה ליחס סלחני, עוטף ואפילו קורץ ומעודד, ההתעוררות האזרחית המזרחית ספגה דיכוי אלים ומשתתפיה תויגו כאויבים.

את גלגולן של תנועות המחאה המזרחיות ניתן לאתר היום בשיח המזרחי החדש. 'המזרחים החדשים', כפי שמגדיר אותם הסופר סמי שלום שטרית בספרו "המאבק המזרחי בישראל" (עם עובד, 2003), "הם מזרחים ושאינם מזרחים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ותושבי חו"ל, שהמשותף להם הוא תפישת עצמם כחלק מהמזרח הגיאו-תרבותי והשיח המזרחי הרדיקלי החדש המתעצב כבר למעלה משלושה עשורים. זה אינו שם של תנועה במובן של התארגנות, אלא במובן של תזוזה. זהו גל הולך וגדל של פעילי קהילה וחינוך, אקדמאים, מורים ומורות, סטודנטים, אמנים, סופרים, עיתונאים ואנשי ונשות רוח, אשר בשני העשורים האחרונים עיצבו ביקורת רדיקלית ושיח חדש בחברה הישראלית, ואשר ממנו צומחת מחשבה ופעולות אלטרנטיביות". זהות מזרחית-פוליטית זו לא רק מתרחבת עם השנים לשיח המדגיש מציאות של דיכוי כלכלי ותרבותי שהיא מנת חלקם של המזרחים בישראל, בין היתר עקב שליחת דור הוריהם לעיירות הפיתוח עם הגעתם לארץ והסללה בחינוך של ילדיהם, אלא גם זוהי זהות מובלטת ודומיננטית במגוון תחומים חברתיים ותרבותיים בציבוריות הישראלית.

כך, מחאת המזרחים כפי שבאה לידי ביטוי בוואדי סאליב ובתנועת הפנתרים השחורים היתה לאבן דרך משמעותית ביחסים שבין המשטרה לבין האזרחים בישראל, והצטרפה אל אבני דרך חשובות אחרות ביחסי המשטרה עם 'שחורים אחרים' – הערבים אזרחי ישראל ויוצאי אתיופיה – בתהליך עיצוב והבניית היררכית האזרחויות של הדמוקרטיה הישראלית. תהליך בעל שורשים היסטוריים והשפעה קריטית ונרחבת בת זמננו.

על בסיס רקע זה אפשר להבין טוב יותר את יחסה של המשטרה והמדינה כיום במיוחד כלפי שתי קבוצות אלה, הערבים ויוצאי אתיופיה: המקרים המצערים מהשנים האחרונות שבהם נורו למוות המורה מאום אל-חיראן יעקוב אבו-אלקיעאן ותושב מזרח ירושלים איאד אל-חלאק, מצביעים לא רק על היד הקלה על ההדק של משטרת ישראל כלפי הערבים במדינה, אלא גם על החשיבות של הזדהות ערכית (וערעורה) ביחסים שבין אזרחים לבין המדינה. מותו של יוסף סלמסה, הירי בצעיר הלוקה בנפשו יהודה ביאדגה והירי בסולומון טקה מצביעים על בעיה דומה של קלות דעת בהפעלת כוח משטרתי, אלימות וגזענות כלפי 'שחורים בישראל', אך גם על הסכנה שיש כאשר מתקיימים פערי אמון ביחסים שבין אזרחים לבין השוטרים. מקרים קשים נוספים של אלימות כלפי אזרחים וכלפי פלסטינים מהתקופה האחרונה מבליטים את חומרת השימוש הלא מידתי בכוח של כוחות הביטחון.

ומי נמצא 'למעלה' בסולם ההיררכיה של האזרחויות? למשל פעילי הימין המתנחלי. Proud boys stand back and stand by, כך קרא נשיא ארצות הברית היוצא טראמפ לפעילי העליונות הלבנה בארצו כאשר התבקש לגנות את מעשיהם, ובזאת 'קרץ' להם בתמיכה. בישראל, הפעולות האלימות שמבצעים פעילי הימין הרדיקלי כלפי ערבים וכלפי כוחות הביטחון בשבועות האחרונים, מאז מותו של הצעיר אהוביה סנדק שנהרג לאחר מרדף משטרתי (מכיוון שהוא וחבריו יידו אבנים על רכבים פלסטינים), לא רק מתקרבות כבר לרמה של לינצ'ים יזומים בערבים, אלא הן מזכירות ימים אפלים של אלימות אנטישמית כלפי יהודים באירופה בשנות ה-30. והממשלה מגנה בקול רפה, אם בכלל, ולמעשה מחבקת ומתירה את המעשים. ראש הממשלה התקשר כדי לנחם והזמין ללשכתו. חה"כ בנט והשר דרעי תרמו כסף. השר לביטחון פנים אוחנה ביקר ולכלך על מח"ש.

נראה כי את לקחי העשורים הראשונים של המדינה הממסד והחברה הישראלית לא הפנימו במלואם עד היום. היררכיה של אזרחויות מתקיימת לא רק מתוך כוונה תחילה להחיל דיפרנציאציה בין קבוצות. היא מתרחשת הן בפורמליות והן בא-פורמליות ביחסים שבין המדינה המדינה לבין אזרחיה, בין היתר באמצעות חוקים המסמנים אזרחים מסוג א' ואזרחים מסוג ב', מתן יחס מחבק וסלחני כלפי קבוצות מסוימות לעומת פרופיילינג לא מידתי, סימון מתנגדים פוליטיים כאויבים (למשל 'סמולנים'), שיטור יתר וגזענות כלפי קבוצות אחרות. מכאן ניתן להבין כיצד 'שם למטה', בתחתית היררכית האזרחויות, מתערערת ההזדהות עם המדינה ועם ערכיה, ומתערער האמון במשטרה ובשוטריה.

ד"ר יאיר יאסׇן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה. מאמר שלו פורסם לאחרונה בכתב העת Social Movement Studies

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.