ארכיאולוגיה של סיפור משפחתי

ברומן החדש של יוסי יונה "תאנים טובות מאוד" מככב גבר אבוד שמבקש לשחזר את הסיפור של הוריו. בהיסטוריה המשפחתית לא טמונה הגאולה המיוחלת אבל הסיפור שלה מספק מפתחות אל העצמי ואל המשפחה
דודו רוטמן

לפרופ' יוסי יונה נקשרו כמה וכמה כתרים, ובצדק, בשדות הרבים שבהם הוא פעיל: הוא חוקר פורץ דרך, פעיל חברתי, פוליטיקאי, מורה, פילוסוף, ועוד. כעת, עם יציאתו לאור של הרומן השני פרי עטו "תאנים טובות מאד" בהוצאת כרמל (ובעריכת רן יגיל) הוא גם מבסס היטב את מעמדו כסופר, ואף כסופר מוכשר.

הרומן החדש מעיד על יכולת לא שכיחה, לספר סיפור וגם לעורר את תחושת אי הנוחות, הדריכות, שנדרשת אצל כל מי שקורא טקסט בעל עומק. טקסט שמאפשר ממנו מצד אחד להיסחף עמו אבל מצד שני להיזהר, להירתע, לעצור ולהרהר. גם אני, למרות היותה של עלילת הרומן מרתקת, לא קראתי אותו באחת. נדרשתי אליו לאט. נעצרתי. כתבתי הערות, התעצבנתי וחמלתי, התרגשתי ושקעתי במחשבות. כמו שצריך לעשות כשקוראים ספר מאתגר וטוב.

מבחינה אישית, הספר גם טמן בחובו הפתעה. מראש ידעתי שהספר והדמויות הללו ייגעו לי ובי. גיבור הרומן, גבר בעשור החמישי לחייו שלא מצליח להשתחל למשרה תקנית באוניברסיטה ומבלה את ימיו בהוראה במכללה פריפריאלית, מוכר לי ממקור ראשון. גם מבחינה מקצועית הספר זה הפתיע אותי, משום שבעבר עסקתי בשני נושאים שעומדים במרכז הספר הזה, אם בתכנו ואם בתשתיתו. האחד הוא יהדות עיראק והסיפורת העממית שלה. בחלק מתוצריה התרבותיים של יהדות זו בתקופה שחופפת בחלקה לתקופה שנידונה גם בספר, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים עסקתי במחקרי. אמנם בעולם אחר לחלוטין מן הקהילות הקטנות שבעיירות המדבריות שעל הפרת שעומדות בלב הרומן. עולם שאמנם הייתי מודע לקיומו אבל לא הצלחתי עד כה לדמיין אפילו עד כמה הוא שונה מן העולם של הקהילות "שלי", קהילות בגדד והתפוצה בכלכותה. ממש כאילו שמדובר ביהודים אחרים בעירק אחרת, בעידנים אחרים.

מפגש אחר של הרומן הזה עם העבודה שלי, קשור במחקר של מושג הסיפור המשפחתי והניסיון שלי לתיאורטיזציה שלו. למעשה היה מדובר בניסיון להעניק לו הגדרה ז'אנרית שמצביעה על מאפייניה של סיפורת שמבחינת ההגדרות המקצועיות, המחקריות, נחשבת לעממית. כלומר כזו שמבטאת מסורת, ומשתנה בתכניה ובצורתה בהתאם לדינמיקות חברתיות. לעניין הזה, שנמצא בתשתית הרומן ומקבל ביטוי מופלא ממש, אני רוצה להקדיש את הדברים שלהלן.

יוסי יונה. צילום: יהושע יוסף

שלמה מועלם, המספר וגיבור הסיפור, הוא גבר אבוד. בעשור החמישי לחייו הוא שונא את מקום עבודתו. יחסיו עם בנותיו ואמם כמו ממוסכים בניכור בגלל המשפחה החדשה והמאושרת שלהן. לא ברור שהוא מבחינתו מסוגל, או מעוניין בכלל, בזוגיות חדשה, יציבה, לטווח ארוך. בנקודה זו בחייו הוא יוצא למסע, באמצעות הוריו, ובעיקר אמו, בניסיון לשחזר את הסיפור המשפחתי שלהם.

אבל ככל שעלילת הרומן מתקדמת, הולך ומתחוור לו, ולנו הקוראים, שהניסיון הזה מועד לכישלון. כי המספרים, כמו גם הסיפור בעצמו, הם סרבנים. לא מתאימים עצמם לצרכיו ולדרישותיו. לא מוכנים למישטור הנרטיבי שלו:

עשרים ושש? חזרתי על דבריה, משלים עם העובדה ששוב לא אקבל מענה לשאלותיי. ככה היה תמיד. ככל שחלף הזמן מאז שביקשתי לראשונה מאמי לספר על קורותיה הרחוקים של משפחתי למדתי להניח לה להמשיך ולשאת את דבריה גם כששמיעתה הלקויה מנעה ממנה להבין כראוי את שאלותיי או כשמחשבותיה נדדו בקלילות בין נושא אחד לרעהו. חשוב פחות, אמרתי לעצמי, מה יהיו השאלות שאציג בפניה. חשוב יותר ששאלות אלו ידרבנו אותה לספק עוד ועוד פרטים על עברה של משפחתי, לשתף אותי בעובדות שנראות תחילה משוללות כל ערך, לחלוק אתי פכים קטנים ולספר סיפורי בדים ומעשיות, שגם הם יכולים לשפוך אור על עבר זה. בליל זה, זרם תודעה עשיר וגדוש זה, על טבעו הנפתל והעקלקל, ושעונה לסדר פנימי עלום שמצוי בראשה של אמי בלבד, משול לחלקיו של פאזל מורכב הפזורים לכל עבר והממתינים ליד שתיצור מהם את התמונה המלאה. לעתים נדרשתי להמתין דקות ארוכות עד שהיא תפצה את פיה. היא נהגה להתנתק מסביבתה, שבויה בהרהורים למששך רגעים ארוכים, ורק לאחר שהות מה החלה לדבר על עניין כלשהו שכאילו תבע הופעתו ממרתפי זיכרונה

("תאנים טובות מאוד", עמ' 66)

שלמה הוא סוציולוג, שמבקש לעשות שימוש בכלים אתנוגרפיים על מנת לדעת את מה שהיה. כלומר, בעצם הוא מנסה לפעול כארכיאולוג של הסיפור המשפחתי, או כהיסטוריון.  מבקש מאמו את מה שהמלך שהריאר קיבל משהרזאד באלף לילה ולילה. סדרת סיפורים ארוכה ומסועפת, מפורטת ומהנה שלבסוף תביא גאולה, קודם כל לגבר האבוד שהוא, ואחר כך לעולם. אנחנו מכירים טכניקה ארכיאולוגית כזו בסיפורת הישראלית. הרבה מן הרומנים של א"ב יהושע, נניח, מבוססים בדיוק על זה, עלילה שהיא חיפוש שבסופו מתגלה איזה סוד מן העבר שמאפשר פרשנות חדשה של ההווה.

אבל האם אינה שהרזאד. היא לא טווה עלילות במלאכת מחשבת כדי לסבר את אזנו ואזנינו בתהליך אטי ומרפא. היא מגישה עלילות שבורות רצופות אזורים עוורים בצורת מידע חסר. לא משיבה לשאלות ולא מתנדבת לחשוף דווקא את מה שהוא מבקש לגלות. שלמה מבין שמשאלתו לא תגיע לכדי מימוש. הוא לא ידע את כל מה שהיה.

אחד ממאפייניו הבולטים של הנרטיב האישי בכלל, כלומר של אותו הסיפור שאנשים מספרים על עצמם, ושל הסיפור המשפחתי בפרט, טמון בעמדה הרטרוספקטיבית. נקודת המוצא של הכול, של הפרטים, של העלילה ושל צורת מסירתה, היא ההווה. הכאן והעכשיו. יונה מפליא להציג זאת בדמויותיהם של מועלם ואמו. עכשיו סועאד חולה. עכשיו כואב לה. עכשיו היא בדיכאון קליני שמוסתר ממנה עצמה על ידי משפחתה. זה סיפור חייה בהווה. לעומת זאת, הסיפור של סבה, סלימאן ונשותיו השונות, הוא סיפור שהיא בעצם לא חוותה אלא רק דרך מסך של סיפורים שנמסרו לה. כך גם לא הסיפור של הוריה. אפילו הסיפור הדרמטי לכאורה, הסוד שנחשף, משולש האהבה שלה עצמה ושל סלים וששון בעלה ותוצאותיו, כל אלה מבחינתה נוכחים-נפקדים כעת. מה שהווה הוא מה שחשוב. וכמו הגיבורים, כך גם מרחבי העלילה. העיירה העיראקית רמאדי שממנה באה חרבה והולכת ועאנה, שממנה הגיע בעלה, הוצפה וטובעה לפני כמה עשורים. בחיפה ובקרית אתא, שבהן מסופר הסיפור, שתיהן מתפקדות בעיקר ככותרות בעמודים הפנימיים של העיתונים, וכפתח מצדו של המספר לנסות ולדלות עוד ועוד פרטים מן העלילה המשפחתית. וכך הוא מספר לחברו על הפרויקט שלו:

תיכף מתחילה חופשת הקיץ במכללה אז יהיה לי יותר זמן. אני אצפה בסרטי הווידאו שצלמתי ואז אעלה את הדברים על הכתב. העניין הוא שהם חוזרים לפעמים על סיפורים שכבר שמעתי. ולפעמים הם מספרים דברים טריוויאליים, דברים טפלים, לא מעניינים. ולפעמים אין להם ראש בשביל השיחות והצילומים, או שהם לא מרגישים טוב, אז הם לא בדיוק במצב רוח לשתף פעולה. תשמע, אמרתי בהתלהבות רגעית, אני שומע סיפורים מדהימים – עלילות, דרמות, אהבות גדולות, בגידות, אפילו מקרי רצח מסמרי שיער, בתוך המשפחה שלי, גם בעירק וגם בארץ!

(שם, עמ' 75)

כן, יש משהו נצלני בעמדה של אתנוגרף או פולקלוריסט, אל מול אינפורמנט. אנחנו אומרים לעצמנו (ואני אומר את זה לעצמי כל הזמן) שאנחנו "נותנים ביטוי למי שקולם לא נשמע. אבל בעצם אנחנו רוצים לשמוע סיפור טוב, ולספר אותו מחדש דרך הפריזמה הפרשנית שלנו". וכן, יש גם משהו נצלני בדמותו של שלמה מועלם. ואצלו הדבר חמור שבעתיים. כי האתנוגרף הזה אינו רק חוקר מרוחק שעוסק בעבודת שדה. הוא גם בן. והאינפורמנטית שלו אינה רק ילידה או מושא מחקר. היא גם אם.

המצוקות העכשוויות של אמו, הבדידות שלה, העובדה שהמטפלת הסיעודית שלה כל כך מרכזית בחייה וכל כך חשובה לה. כל אלה הן עכבות, מנקודת מבטו של שלמה, בדרך למטרתו, בדיוק כמו עבודות הסטודנטים שעליו לבדוק. האהבה של סנגיטה הצעירה, המטפלת הסיעודית של אמו, שמפתחת רומן עם שלמה, הסיפור האישי הלא פשוט שלה, סיפור של בגידה משפילה, גם הם אמצעים ועכבות בחיפושיו הקדחתניים, שמתמקדים בגוף שלה, אחרי איזושהי תשובה שתניח את דעתו, לשאלה שלא ברור לו כל כך מהי, אבל ברור שעד שלא תבוא על פתרונה, הוא עצמו לא ידע מנוחה.

אז שלמה מועלם יצליח אולי לרקום נרטיב מסוים של העבר המשפחתי שלו. אבל הפאזל שעליו דיבר בהתחלה לא יושלם. כל כך הרבה חלקים חסרים בו. אגב, לא רק לגבי העבר, גם לגבי ההווה. מהבחינה הזו, מועלם הוא מספר פגום בדיוק כמו הוריו. איננו יודעים עליו הרבה. אנו יודעים שהוא עוסק בסוציולוגיה צבאית אך לא ממש ברור באיזה תחום. אנחנו לא יודעים הרבה על עבודתו. יש לו חבר אחד מהמכללה, אבל בעיקר יש שם נשים. רומן עם סטודנטית שנרקם לנישואים כושלים, רומנים נוספים פה ושם, התנסות במין בתשלום, ולבסוף הקשר חסר התוחלת עם סנגיטה. זה שלמה מועלם מבחינתנו, וגם כשאנחנו יודעים כעת על עברה של משפחתו, לא הוא ולא אנחנו יודעים לומר אם למדנו עליו יותר.

כריכת הספר

וזה הגיוני לחלוטין. כאילו דוגמה חיה לכלל הדיונים התיאורטיים על המושגים Personal History ו-Family History. בסיפורת המשפחתית לא טמונה הגאולה המיוחלת לגבי ההווה. לא טמונות בה תשובות. אבל העובדה הזאת לא הופכת אותה למשהו שלא ראוי להישמע, או להיזכר. כמו שסיפורו האישי של אדם יחיד הוא בעצם, הרבה פעמים, תשובתו לשאלה: "מי אתה?", כלומר תמצית זהותו בנקודת זמן מסוימת שבה הסיפור מסופר, כך גם הסיפורת המשפחתית על אודות העבר, כפי שהיא מסופרת בהווה, היא ביטוי לאופן שבו ממצבים המספרים את עצמם אל מול המרקם המורכב הזה שנקרא משפחה.

ברומן הזה יש לפחות שני מספרים עיקריים שמספרים את הסיפור המשפחתי הזה – האם סועאד, והבן שלמה. זו מציגה את נקודת מבטה לאור תובנות מאוחרות, כפי שעולה במשפט החוזר "לא היו מפותחים אז", וזה מפרש את המידע שנמסר לו לאור התחקיר שהוא מבצע במרשתת ובספרי הנוסעים הישנים. זו מסרבת לראות בחייה כישלון וזה מסרב לראות את כישלונות ההווה שלו.

וככה זה עד החלק האחרון ברומן. החלק שבו הסיפור משתתק. והסיפור משתתק באופן אלים. באירוע מוחי של האב ובשקיעתה של האם בעקבותיו. היא מצדה מתמקדת בסיפוריהם של המתים שפוקדים אותה בחלומותיה, סיפורים שאינה מוכנה לחלוק. הוא מצדו, ההרפיה מן הסיפור מאפשרת לו להתמקד במציאות חייו העכשווית, ובמשפחה שהוא זה שאחראי לסיפורה. המשפחה שהוא זה שהביא לעולם.

כך, הקריאה ברומן לא רק מאפשרת לנו להכיר את סיפורה המרתק של משפחה יוצאת דופן, אלא גם ובעיקר, ללמוד על האופן שבו אפשר לספר סיפור שכזה.

ד"ר דודו רוטמן הוא מרצה בחוג לספרות עברית והתכנית לפולקלור, האוניברסיטה העברית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.