• logo-1
    מוות שקוף
    החברה הערבית ביפו מופקרת לגורלה
  • logo-1
    שמם הטוב
    מדוע הגנה על שמו הטוב של גבר אלים עדיין רלוונטית?

כבשן האש ושמם הטוב של האנסים

כיצד ייתכן שאלימות כלפי נשים עדיין נתפסת כמחיר כדאי למען שמירת שמו הטוב של גבר? האיסור על פרסום שם התוקף, שיתוף הפעולה של התקשורת – כל אלה צריכים לפוס מן העולם
תמר לזר

אתמול (ג') התראיינה קים אריאל ארד לחדשות 12, וסיפרה באומץ ופתיחות בלתי נתפשים את סיפור הניצול והאונס שעברה על ידי הפסיכולוג שלה, יובל כרמי, האדם שבו נתנה אמון וקיוותה שיועיל לה ויסייע לה להשתקם מפגיעה קודמת שעברה.

חשיפת שמו של הפסיכולוג האנס וחשיפת שמה ופניה של ארד אינם מובנים מאליהם כלל, ולמעשה אפשר לראות בהם מעשה מהפכני ויוצא דופן. האיסור המשפטי על חשיפת שמות חשודים ואף מורשעים באונס ותקיפה מינית, רווח מאוד עד לאחרונה, ועדיין תקף במקרים רבים. הנימוק לאיסור הוא לרוב שמירת שמם הטוב של האנסים, ובטיעון זה ניסה גם אביעד משה לעשות שימוש לאחר שניסה – ולמרבה המזל לא עלה בידו – לרצוח את שירה איסקוב.

והרי שמם הטוב של אנסים ורוצחים נשמע כמו אוקסימרון. לכאורה, נפרדת לשלום משמך הטוב ברגע שאנסת או רצחת. אולם החברה שאנו חיות וחיים בה סלחנית ביותר כלפי עבירות אלימות בכלל ואלימות מינית בפרט, בעיקר כאשר הקורבנות הן נשים וכאשר העבריינים משתייכים לשכבה חברתית אמידה וחזקה יחסית.

הסלחנות הזו בעייתית מאוד, כיוון שכמעט בכל פעם שמתאפשרת חשיפת שמותיהם של אנסים ורוצחים – לרוב לאחר מאבק פמיניסטי עיקש – מתברר בדרך כלל שהאונס, התקיפה המינית או אפילו ניסיון הרצח לא היו מעידה חד פעמית, ולנוכח שמותיהם ופניהם של התוקפים מגלות נשים נוספות כי גם הן היו קורבנותיהם בעבר.

אם כן, נוהל שמירת החשאיות מונע חשיפת מקרים דומים בעבר שיביאו להחמרת הענישה. בנוסף, לאחר ריצוי עונשם (הקצר עד אימה בדרך כלל, בין השאר בגלל הסעיף הקודם) משוחררים אנסים ורוצחים אל החברה בלי ששמם פורסם ויכולים להמשיך לפגוע בנשים נוספות, ולעיתים אין ענישה כלל, ורופאים שפגעו מינית במטופלות, לדוגמא, מועברים מקופת חולים אחת לאחרת בלי ששמם מתפרסם ובלי שיש למטופלות הבאות דרך להתגונן מפניהם.

כלומר, ההגנה על פרטיותם של אנסים ורוצחים עומדת בניגוד לאינטרס החברתי בכלל ושל נשים בפרט להגנה מפניהם.

בהינתן כל אלה, מעניין לבדוק מנין נובעת ההגנה העקבית על שמם הטוב של אנסים ורוצחים. מדוע נתפסות לשון הרע והלבנת פנים בשפת המקורות היהודיים, או שיימינג בשפת הרשתות החברתיות, כמעשה חמור עד כדי כך שנדמה כי החברה מעדיפה על פניו אונס ורצח? ומדוע תביעות דיבה הן כלי משפטי מאיים כל כך, המניב לעיתים ענישה חמורה הרבה יותר מתלונות על אלימות בכלל ואלימות מינית בפרט?

כאשר מעמידים את הדברים זה מול זה – לשון הרע מול המשך פגיעה, הלבנת פנים מול אונס ורצח – נראה שכל בר דעת וודאי כל בת דעת תסכים שאין מקום להשוואה

אין חולק על כך שביוש והלבנת פנים מעמידים את האדם שבויש בעמדה מאוד לא נעימה. ולכאורה – המטרה היא גם הגנה על נשים ולא רק על גברים, גם על נפגעות ולא רק על פוגעים. אולם כאשר מעמידים את הדברים זה מול זה – לשון הרע מול המשך פגיעה, הלבנת פנים מול אונס ורצח – נראה שכל בר דעת וודאי כל בת דעת תסכים שאין כל מקום להשוואה, ושעבירות הלבנת הפנים פחותות לאין שיעור בחומרתן. מדוע, אם כן, נראה שמערכת המשפט אינה מכירה בהיררכיה הזו? ומדוע התקשורת משתפת פעולה בדרך כלל עם העמדה הזו? שלא לדבר על הטוקבקיסטים והציבור בכלל?

יובל כרמי, הפסיכולוג שנאשם באינוס מטופלות. "איך קורה שההגנה על פרטיותם של אנסים עומדת בניגוד לאינטרס החברתי בכלל ושל נשים בפרט להגנה מפניהם?" צילומסך ערוץ 12

"כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים", מהדהד בראשי ציטוט חז"לי מן העבר, וגם "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים."  האם יתכן, מזעזעת אותי לפתע מחשבה, שכל המושגים האלה: הלבנת פנים, לשון הרע, רכילות – הומצאו או לכל הפחות הועצמו והודגשו כדי להגן על פוגעים ותוקפים מיניים?

אני נזכרת בהרצאות הרבות ששמעתי בבית הספר הדתי ובאולפנא על איסור רכילות ולשון הרע, ותוהה לפתע שמא המטרה לא הייתה שנימנע מלרכל על שולי מכיתה ח'3 אלא שלא נספר שהרב תקף אותנו מינית, למשל?

אני יודעת שזה נשמע קצת מרחיק לכת, אבל אולי אם נתבונן במקורותיו של מושג הלבנת הפנים, המסקנה תראה טבעית יותר.

המושג "הלבנת פנים", אם כן, מגיע מספרות חז"ל, שהיא בין הבסיסים שעליהם עומד המשפט הישראלי העכשווי. "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", לימדה הגמרא, וכיוון שלמדתי בחינוך דתי ושקוראים לי תמר, אני זוכרת היטב את המקור לקביעה ההיא, ונדמה לי שאפשר ללמוד ממנו לא מעט.

מדובר בסיפור מקראי טורד מנוחה מספר בראשית על תמר ועל יהודה – כן, אותו יהודה שכולנו קרויים על שמו. ליהודה ההוא, בן יעקב ונינו של אברהם, היו שלושה בנים: ער, אונן ושלה.

יהודה השיא את בכורו ער לאישה בשם תמר, אך כעבור זמן קצר מת ער והותיר אותה אלמנה ללא ילדים. בהתאם לחוקי התקופה, עשה יהודה תחילה את המעשה המקובל והשיא אותה לבנו השני – אונן, אולם גם הוא מת ולא השאיר אחריו צאצאים, ונחסוך ברשותכן את הבדיחות התפלות בנושא שמו.

בשלב ההוא, יהודה סירב להשיא אותה לבנו השלישי כנדרש. לאחר מות שני בניו אפשר אולי להבין אותו, אך החלטתו הותירה את תמר במצב קשה מאוד. סביר להניח שאף משפחה אחרת לא תסכים לקשור איתה את גורלה, ובהיעדר אמצעי פרנסה לאישה בעת ההיא מלבד זנות – גורלה ככל הנראה נגזר.

תמר, אם כן, אכן פונה לזנות. אבל לא סתם זנות. היא מתחפשת ומסווה את פניה, ושוכבת עם יהודה, חמיה. סביר להניח שהמטרה הייתה שייאלץ לפרנס אותה ואת הילד שאולי יוולד לה, ולהכיר בהם כבני משפחתו.

אולם כאשר יהודה שומע שתמר זנתה והרתה, הוא מגלה מוסר כפול מצמרר ומצווה להוציא אותה להורג בשרפה. מדוע? מפני שמה שמותר לגבר אסור לאישה, ובטח לא אישה שנחשבת בעיניו כחלק מרכושו החוקי, אף שהוא מסרב להכיר בה או לפרנס אותה.

מה עושה תמר? בעומדה על המוקד, רגע לפני שריפתה בעודה חיה והרה, אינה חושפת את זהותו של הזנאי, ואינה אומרת שלו היא הרה, אלא רק מציגה בפניו את הפיקדון שהשאיר בידיה כשזנה איתה בהיעדר תשלום זמין – החותמת, הפתילים והמטה.

יהודה מזהה מיד את חפציו, ובמבוכתו מורה לכבות את האש – תמר רשאית לחיות.

חז"ל די התרגשו מהסיפור הנורא, ומכך שתמר לא חשפה את זהותו של הזנאי שכולנו קרויים על שמו. סביר להניח שהיא לא עשתה זאת למטרות אי-הלבנת פנים, אלא שאיש לא היה מאמין לה לולא הציגה הוכחות חותכות. הרי היא בסך הכל אישה והוא מנכבדי העיר. ומוטב היה שתישרף, הם אומרים ("נוח לו לאדם שיפיל עצמו אל כבשן האש", כזכור) ובלבד שלא תלבין את פניו של יהודה.

ומה לגבי הלבנת פניה שלה? בכך אינם עוסקים. נראה שאי הלבנת פנים היא זכות השמורה לגברים בלבד, גם במחיר אלימות כלפי נשים, גם במחיר רצח בשריפה.

הסיפור הזה ופרשנותו החז"לית דומים באופן מצמרר לתפיסה העכשווית במשפט הישראלי.

נשים רבות עדיין מושלכות אל כבשן האש המטאפורי על מנת להימנע מביושו של התוקף. אלימות כלפי נשים עדיין נתפסת לעיתים קרובות כמחיר כדאי למען שמירת שמו הטוב של גבר. האם הגיע הזמן להשתחרר מצילו האפל של יהודה? או שכעם הנושא את שמו – נגזר עלינו לשאת את המורשת המרה הזו לנצח?

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    מעניין מאד. מנגד, כדאי לציין שלמיטב ידיעתי, הסיבה שאנו מכנים אונס במילה "אונס" היא ההכרעה ההלכתית שבמקרה של אונס, הנאנסת אינה אשמה אלא האנס (על אף שלל איסורים הלכתיים שעשויים להיות מופרים). זאת אומרת, שהמקרה המובהק ביותר של ביצוע עברה בכפיה, ומשכך ללא אשמה וחבות, הוא האונס המיני: מקרי אונס אחרים, כמו כפייה של חתימה על הסכם מסחרי דרך איום, וכן הלאה, נלמדים ממנו (שוב, למיטב ידיעתי המוגבלת). אפשר לציין עוד כמה דברים: האחד, שחז"ל למדו את מעשיה של תמר כמלמדים את התורה – על אף שאין חולק שזנתה. מכאן, שגם זונה יכולה להיות מורת הלכה. השני, שהזנות של תמר נעשתה כתוצאה מכפיה חברתית, והיא מה שמתואר כבסיס ההיתר שיהודה ובעקבותיו כולם מתירים לה. זאת בדומה למצב היום, שבו אנחנו נמנעים מדיון במקרה התיאורטי של זנות ברצון מלא והסכמה מלאה, ומתמקדים במציאות העגומה, של נשים שנאנסות לזנות דרך מצב חברתי נצלני ולפעמים גם חמקמק. במקרה של יהודה, נראה (לי) שהוא הבין את מעשה תמר כמין הדגמה מופתית של הבעייתיות הזו – בדומה למשפט שלמה (שגם עסק בזונות, וגם מדגים את תקפות מעמדן המשפטי). בנוסף, שחומרת הכפשתו המוצדקת של יהודה נוגע לכך שזנה, כלומר היה זנאי: כלומר שחזל, או לפחות כמה מהם העידו על החברה בימיהם – זמן הפרשנות שביצעו – ככזו שהזנאות בה היא פגם נורא. לכן, למרות הדיוק הזהיר של פעולתה של תמר, בסופו של דבר אפשר אולי ללמוד כאן שכן יש להנכיח את מעשה האינוס, ושהמעוול צריך לפצות את הקורבן, גם אם המעשה היה נראה לו הסכמתי.