• logo-1
    מוות שקוף
    החברה הערבית ביפו מופקרת לגורלה
  • logo-1
    שמם הטוב
    מדוע הגנה על שמו הטוב של גבר אלים עדיין רלוונטית?

סיפור שמתחיל בגבות של ערבי

"אליאס ח'ורי אמר שיש לאסוף סיפורי חיים של פליטים, לתעד אותם לא רק כמסמכים היסטוריים, אלא גם כאפוס ספרותי ולמצוא טולסטוי ערבי שיכתוב אותם במתכונת של 'מלחמה ושלום'. הוא לא שיער שהוא יהיה זה שיכתוב." • מן הפרק "ספרות ונורמליזציה" בספרו החדש של יהודה שנהב
יהודה שנהב שהרבני

דיאלוג עם סופר החי ב"ארץ אויב" חייב בדין וחשבון פוליטי נוכח החרם של יוצרים ערבים והמאבק של תנועת ה-BDS  נגד "תַּטְבּיע" (تطبيع) – נורמליזציה עם ישראל. הרשות שהעניק לי ח'ורי לתרגם את הרומנים שלו אינה מעידה בהכרח על הישג שלי, שכן ח'ורי כבר העניק בעבר להוצאת "אנדלוס" אישור לפרסם שני רומנים אחרים שלו – "באב אלשמס", ו"יאלו". כאשר התפרסם הרומן "באב אלשמס" בעברית בשנת 2002 הותקף ח'ורי בחריפות בעיתונות הערבית, בעיקר על ידי יוצרים מצרים. אפילו חברו הסופר המצרי אִבְּרַאהים צֻנְעאַללה תקף אותו על שהוא תורם לנורמליזציה עם ישראל. אבל ח'ורי לא ויתר ואמר: "זה בולשיט מוחלט… למצרים יש תסביך ביחס לנורמליזציה. אני קורא סופרים ישראלים, מדוע שלא יקראו הם אותי? […] תרגום  אינו נורמליזציה".[i] ואף הוסיף על כך בריאיון לעיתון "אַחְ'בּאר אַלְיַוּם" (اخبار اليوم):

הכרחי שנתרגם את הספרות הישראלית ונקרא אותה כדי שנבין את החברה שהתיישבה על אדמותינו. יש לי חמישה רומנים שתורגמו לעברית [ח'ורי טעה כאן כיוון שבאותה עת כבר תורגמו שבעה מן הרומנים שלו לעברית –  י.ש.] ולא חתמתי חוזה עם איש.[ii]

ח'ורי תומך בחרם, אבל הוא מבקש לשרטט את גבולותיו. כאשר ראה אור בעברית הרומן "פנים לבנות" (الوجوه البيضاء), הוא אמר בריאיון למיה סלע בעיתון "הארץ":

אני בעד החרם, אבל אני לא מחרים אינדיבידואלים או עיתונים. אנחנו מחרימים מוסדות שזה טוב לישראלים בעיני, אולי זה יגרום להם להיות מודעים. זו לא הפעם הראשונה שאני מתורגם לעברית. […] לספרות אין גבולות, אני גם קורא ומלמד ספרות ישראלית ואין לזה קשר לכך שאני בעד החרם על ישראל.[iii]

תרגום של רומנים פלסטיניים, טוען ח'ורי, הוא פעולה המחזירה מבט של התנגדות אל הספרות העברית, המשקפת את עמדת הריבון בייצוג של הפלסטינים:

אם לוקחים את הספרות הישראלית המודרנית מעמוס עוז דרך א"ב יהושע ואפילו אלון חילו עם "אחוזת דג'אני", איך הפלסטיני מיוצג שם? או שהוא לא מדבר כי הוא חירש ואילם והוא מופיע רק בחלומות של חנה ב"מיכאל שלי", או שהפלסטינים הם חלק מהגיאוגרפיה כמו אצל יזהר ואפילו אצל עוז בסיפור הקצר "נוודים וצפע". אצל יהושע הוא אילם או ילד כמו נעים ב"מאהב". אפילו אצל דויד גרוסמן, שהוא הכי פתוח, נגיד, ב"חיוך הגדי", הפלסטיני הוא דמות משוגעת. […] זו שאלה גדולה, למה בספרות הישראלית אין פלסטינים ואם הם שם אז הם שוליים מאוד, הם צל.[iv]

הוא מעמיד לשם השוואה את אופן הייצוג של יהודים בספרות הפלסטינית:

בספרות הפלסטינית יש דבר שאף אחד לא שם לב אליו. ע'סאן כנפאני פרסם ב-1969 רומן שנקרא "השיבה לחיפה". באותו זמן הוא היה שייך לחזית העממית לשחרור פלסטין של ג'ורג' חבש […]  בספר של כנפאני יש דמות של אישה יהודייה, ניצולת שואה בשם מרים, שכנפאני כותב עליה באופן עמוק. אצל מחמוד דרוויש יש דמות של יהודייה בשם ריטה והיא בן אדם. זה מראה לנו איך הפלסטינים ניסו אף על פי שהם קורבנות להיפתח לאחר, להבין אותו. לא לקבל אותו אבל להבין. הם לעולם לא יקבלו, הם יתפשרו אבל לא יקבלו.[v]

מכיוון שלקוראי הספרות העברית אין קשר ישיר עם הפלסטיני והם אינם מבינים ערבית, ח'ורי מייחס לתרגום ספרות פלסטינית לעברית לא רק ערך של התנגדות, אלא גם של דיאלוג, אפשרות של הישראלי להתוודע ל"אחר" החי בקרבו. ח'ורי מדגיש כי מטרת הדיאלוג אינה לשכנע או להוביל להסכמה בין המוען לנמען, אלא להבין את האחר מעבר לסטריאוטיפים של השיח הדומיננטי: "אסור לספרות לקבל את השיח הדומיננטי או את הדימוי הדומיננטי. הספרות צריכה ללכת ולגלות את המציאות שמתחת לדברים. אז יש יחסים ונוצר קשר דיאלוגי […]"[vi]

"Europe Meets the Arab World with Elias Khoury and Jocelynne Cesari" by Center for the Study of Europe is licensed under CC BY-SA 2.0

***

ח'ורי הוא כותב מחונן, הכותב הבולט ביותר כיום בספרות הערבית המודרנית. הוא פרסם 14 רומנים (ראו נספח), ואלה תורגמו לשפות רבות, ושמו מוזכר מדי שנה כמועמד לפרס נובל לספרות. בכתיבת הרומנים שלו הוא מתנסה במגוון טכניקות וסגנונות כתיבה ובצורות נרטיביות חדשות שבעטיין זכה לעמדה בולטת בלבנון ובעולם הערבי בכללותו, ויצירתו הפכה לדגם עבור סופרים ערבים רבים.[vii] כתיבתו משתעשעת בהצגת נקודות מבט משתנות, מספרים לא אמינים, זיכרונות עמומים ואמיתות מופרכות, ועולה ממנה תהייה מתמדת על עצם האפשרות לספר סיפור.

במשך שנים רבות שימש ח'ורי פרופסור פופולרי במחלקה ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת ניו-יורק, ונחשב לאינטלקטואל בעל חדות ראייה ונועזות פוליטית הכותב ואומר את עמדותיו בנחרצות. עד שנת 2009 ערך את "אלמֻלְחַק" (الملحق), מוסף התרבות של העיתון הלבנוני "אלנַּהַאר" (النهار) שהיה במה לאינטלקטואלים סורים שהתנגדו למשטרו של בַּשַּאר אלאַסד. כיום הוא עורך את "כתב העת למחקרים פלסטיניים" (مجلة الدراسات الفلسطينية) וכותב טור קבוע על תרבות ופוליטיקה בעיתון היומי "אלקֻדס אלעַרבּי" (القدس العربي). ח'ורי מבקר בחריפות ובאומץ את המשטר הסורי אף על פי שחברו סמיר קציר, פרופסור ועיתונאי לבנוני, נרצח בשנת 2005 על ידי כוחות ביטחון סוריים ואף על פי שאחותו הנשואה לסורי חיה בדמשק וחשופה לאיומים.[viii] הוא גם מבקר חריף של חיזבאללה, ובמלחמת לבנון השנייה תקף את הארגון, כמו גם את ישראל. הוא נזכר ביום שבו הופצצה ביירות באותה מלחמה. היה זה ב-12 ביולי 2006, ביום שחל בו יום הולדתו החמישים ושמונה. הוא מספר כיצד רעד ביתו שבמזרח ביירות ללא הפסקה מן ההפצצות האגרסיביות של ישראל, והדבר הזכיר לו את פלישת חיילי המרינס האמריקאים לעיר בשנת 1958 כשהיה בן עשר.[ix]

ביום סגריר אחד בשנת 1967, והוא בן 19, וללא סימן מוקדם, הודיע ח'ורי לעולם שהוא פלסטיני ועשה את הדרך למפקדת הפַתְח ששכנה באַלסַלְט (السلط), כשלושים קילומטר מצפון-מערב לעמאן. הייתה זו חוויה מכרעת בביוגרפיה שלו. הוא אמר שרצה להשתתף באירועי הזמן וראה בכך שליחות. את סיפור התגלגלותו של ח'ורי אל הפַתְח צריך לשמוע מפיו:

עליתי על מונית ונסעתי לעמאן, שם מצאתי מלון זול שניתן היה לישון בו תמורת דינר אחד ללילה. למחרת בבוקר עליתי שוב על מונית וביקשתי מן הנהג: קח אותי בבקשה אל הפדאיון. הנהג חשב שזה מצחיק מפני שרוב נהגי המוניות בעמאן עבדו עבור שירותי הביטחון, וכל אחד מהם יכול היה להסגיר אותי. אבל היה לי מזל, והנהג היה פלסטיני. הוא לקח אותי לאלסלט, שם התמקמה מפקדת ארגון הפתח. הקשתי על השער, והאדם שפתח אותו היה לא אחר מאשר אבו-ג'יהאד שהקים את הארגון יחד עם יאסר ערפאת. הוא נעץ בי מבט ואמר: ילד, לך הביתה. אבל התעקשתי ונשארתי. אחר כך שלחו אותי לאימונים בסוריה, במחנות ליד חַמַאה ומַיְסַלוּן, על כביש ביירות דמשק.[xii]

ההרפתקה הזו הסתיימה מבחינתו לאחר שהיה עד לגירוש ולטבח של אלפי פלסטינים בידי הצבא הירדני בשנת 1970, אירוע שנודע בשם "ספטמבר השחור":

מעולם לא הייתי מעורב בפוליטיקה הפלסטינית, והיום כשאני מסתכל לאחור המניע האמיתי שלי היה הומני ולא פוליטי. מעולם לא לקחתי חלק בפוליטיקה הפלסטינית, אף על פי שהרבה מחבריי השתתפו בה ותמכו בחזית הפופולרית נגד הפתח, או בפלג המאואיסטי נגד הפלג הסובייטי – או מה שזה לא היה.[xiii]

אחרי ההתנסות הזו החליט ח'ורי לקחת אחריות על עצמו ועל עתידו ולהפוך לאינטלקטואל. הוא נסע לפריז, מוקד המחשבה האירופאית באותה העת, כדי לכתוב דוקטורט בהנחיית הסוציולוג אלן טוריין ב-École Pratique des Hautes Études. פריז הציעה פיתויים אינטלקטואליים רבים, בייחוד בשל חילופי הדורות במחשבה הביקורתית, והופעתם של הוגים חדשים כמו מישל פוקו, שאותו הלך לשמוע בקולז' דה פראנס. בתקופת שהותו בפריז המשיך לכתוב ביקורת תיאטרון עבור "אלמַוְקֵף" (الموقف), והמשורר הסורי עלי סעיד אסבר המכונה אדוניס, שהיה העורך הראשי, ביקש ממנו לברר אפשרויות של שיתוף פעולה עם העיתון שנחשב אז לאוונגרד הצרפתי  Tel Quel. בעיתון פגש ח'ורי את פיליפ סולר, ז'וליה קריסטבה, רולאן בארת, ז'אק דרידה ואחרים, אולם הקבוצה לא הרשימה אותו במיוחד, והוא ראה בהם "בורגנים צבועים ומאואיסטים מזויפים".[xiv]

בשנת 1972, לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט בסוציולוגיה, חזר ח'ורי לביירות ושם הסתובב במעגלים של אינטלקטואלים ואישים מרכזיים בתנועה הלאומית הפלסטינית כמו כַּמַאל אַבּו דיבּ, כַּמאל בֻּלאטַה (שהפך לימים לגיסו), הִשַאם אלשַּרַאבּי, מֻנַא אלסַּעודי ועַ'סאן כַּנַפאני, הפליט מעכו שנרצח בביירות בהיותו בן שלושים ושש שנים בלבד. ח'ורי סיפר שכנפאני היה אדם מרשים אשר סבל מסוכרת חמורה וידע שהוא עומד למות. הוא לא שמר על בריאותו, עישן ללא הפסקה, שתה הרבה קפה וויסקי והמשיך לכתוב בקדחתנות רומנים, מסות, ספרי ילדים ומחזות.

הוא כתב מהר, כיוון שידע שאין בידו זמן רב. הוא עמד למות, אפילו אם המוסד לא היה מתנקש בחייו בפיצוץ במכוניתו בשנת 1972. גופתו התרסקה לחתיכות. החברים שלו אספו את אבריו מן הכביש והמדרכה.[xv]

ח'ורי מתייחס בהערכה אבל בביקורתיות לספרות של כנפאני. את שם הרומן "באב אלשמס" טבע כהומאז' ל"גברים בשמש" של כנפאני. עם זאת, במסה בשם "מולדת נולדת מסיפור" כתב שהנובלות של כנפאני "מבוססות על כלכלת הבעה של משטר צנע", שכן הן "מתמצתות ואינן פורשות נרטיב […] מכווצות ואינן משרטטות":[xvi]

נהגתי לחשוב באותה העת שכנפאני כתב כך משום שלא היה לו זמן לכתוב אחרת. הוא רצה להגיע אל הסוף מהר ככל האפשר. "שב לחיפה" דומה למחזה יותר מאשר לנובלה. אפילו הסקיצות של הרומנים שלי ארוכות יותר. אבל היום אני חושב אחרת. הוא בילה את כל חייו במוסדות פוליטיים, ואני חושב שהוא רצה שהנובלות יגיעו לעיקר מהר ככל האפשר. משום כך לא הרגיש צורך לבנות את הדמויות שלו. ברבים מן המקרים איננו יודעים מאין הן צצות. כבר מן המשפט הראשון אתה בעיצומן של התרחשויות. אני רואה את הדברים בדיוק להפך. הדברים החשובים בשבילי הם הפרטים הקטנים או הסיפורים הצדדיים, שעלינו להכיר במרכזיותם. [xvii]

כאשר הגיע מחמוד דרוויש לביירות בשנת 1973 – לאחר שנאסר עליו לחזור לישראל – הצטרף גם הוא לקבוצת המערכת של "אלמוקף". בשנת 1976 קיבל על עצמו את ניהול המרכז למחקרים פלסטיניים, התמנה לעורך ראשי של הירחון "שֻאֻ'וּן פלסטיניה" (شؤون فلسطينية), שפירוש שמו "עניינים פלסטיניים", ומינה את ח'ורי למנהל המערכת. במהלך שנות השבעים כתב ח'ורי בקביעות בירחון, לרבות ביקורת על התנועה הלאומית הפלסטינית, סוגיה שנחשבה לפרה קדושה בעיני רבים מן האינטלקטואלים הפלסטינים והערבים. יאסר ערפאת לא אהב את האופן שבו ניהלו דרוויש וח'ורי את כתב העת ואת הביקורת שהפנו כלפי ההנהגה, ויום אחד הגיעו למרכז אנשי ביטחון פלסטינים וביקשו מהשניים להתלוות אליהם בהוראת הראיס, אולם הם סירבו להיחקר והתפטרו מן המרכז. היו מי שתהו אז מה עניינו של הצעיר הלבנוני בסוגיה הפלסטינית. ח'ורי מעיד בעצמו על משחק הזהויות שמלווה את הביוגרפיה שלו: "יש אנשים שחושבים שאני פלסטיני, ונוצרים רבים חושבים שאני מוסלמי".

ח'ורי הוא אינטלקטואל מעורב והוא גורס כי המחבר הוא העד הבולט של תקופתו. ברומנים שכתב על לבנון – כמו "ההר הקטן" (1977, الجبل الصغير,לא תורגם לעברית), "פנים לבנות" (1981), "מסעו של גאנדי הקטן" (1989), "פקעת של סודות" (1994) ו"יאלו" (2002) – הוא העמיד מראה שבורה מול חברה שעמדה בפני קריסה. הרומנים הללו עוסקים במלחמת האזרחים ובשלטון האירופי הקולוניאלי שהביא לשרשרת בלתי נגמרת של שפיכות דמים; בקרעים בין נוצרים למוסלמים שהביאו להגירה של יותר ממיליון בני אדם מביירות; בפלישה הישראלית לביירות ב-1982 ובמחנות הפליטים הפלסטיניים. סגנון הכתיבה של ח'ורי מבוסס על חזרות רבות, כאילו המספר זקוק להן כדי להוכיח לעצמו שדברים בלתי אפשריים אכן התרחשו. ברצף של סיפורים עוקבים הוא מתאר את ביירות המפורקת והמקוטעת, את הגופות המשוסעות, את הרחובות ההרוסים ואת הבתים המוחרבים. כל סיפור מסופר על ידי מישהו שחווה מלחמה או על ידי מישהו שראה מישהו שחווה מלחמה או על ידי מישהו שקרא או שמע על מישהו שחווה מלחמה, משום שהזיכרון לטענתו דומה למראה שבורה המשקפת מציאות מקוטעת ומרוסקת.[xviii]

"ההר הקטן", הכינוי של שכונת אלאשרפיה שבה נולד ח'ורי, הוא מעין רומן אוטוביוגרפי. אדוארד סעיד מצא לספר מוציא לאור בארצות הברית והוסיף לו הקדמה. באותה עת תפסו העיתונים את מקומה של הספרות בביירות. סעיד ציין זאת בהקדמה וגילה את סוד כתיבתו של ח'ורי, שאותו כינה "אישיות מבריקה" וכוח עולה בספרות הערבית אחרי נגיב מחפוז, הסופר המצרי זוכה פרס נובל שברא את סוגת הרומן בספרות הערבית המודרנית. בהקדמה לספר כתב סעיד:

ח'ורי כתב רומן ספרותי ולאומי, לא שגרתי, פוסט-מודרני מיסודו, המזכיר את ג'ויס. זאת בניגוד למחפוז, שהמחויבות הפלובריאנית שלו נעה על מסלול מודרניסטי פחות או יותר […]  היצירה של ח'ורי שאינה מחויבת לצורה, היא בדיוק מה שהתאורטיקנים המערביים כינו פוסט-מודרני: מיזוג של אלמנטים שונים: אוטוביוגרפיה, סיפור, משל, פסטיש ופרודיה עצמית  […] מנקודת מבט זו הרומן של ח'ורי מציע למחפוז פרדה בלתי נמנעת ועם זאת מכבדת מאוד.

סעיד כינה את הרומן הזה של ח'ורי "פוסט-מודרני", ובכך גם הטרים את המשך הקריירה הספרותית שלו.  ח'ורי עצמו לא הבין באותה עת את משמעות המושג וכיום הוא מסתייג ממנו במפורש:

באותה עת לא ידעתי מה פירוש המושג "פוסט-מודרני". ניסיתי לבטא את הפרגמנטריות של החברה בביירות. היא אינה מבוססת על יציבות אלא על שינויים תכופים ואלימים. הכול פתוח וכפוף לעקרון אי הוודאות. לכן בספרות אתה לא בטוח אם דברים אכן התרחשו, אתה יודע רק שהם נכתבו וסופרו. מה שחשוב זה הסיפור, לא ההיסטוריה.[xix]

אותו סגנון כתיבה יבוא לידי ביטוי מובהק ברומן "שערי העיר" (أبواب المدينة), המתאר את חורבנה של ביירות. "שערי העיר" אינו נופל למלכודת המימזיס ומסופר בצורה סוריאליסטית, גדוש אירועים ביזאריים, לא הגיוניים ובלתי צפויים. הרומן מתחיל באפילוג שכותרתו "התחלה", ובו הוא מציג במעורפל דמות המכונה "הזר" שחצתה ארצות וימים עם מזוודה שבה ניירות ועטים. הזר מגיע לעיר רחוקה השוכנת לשפת הים (שמה אינו מצוין, אולם הכוונה לביירות) ומוקפת חומה עם שבעה שערים. הזר מסתובב הלוך וחזור סביב שערי העיר הגבוהים ואז נכנס אליה ובתוכה מתחיל בסיבובים חדשים ובתנועות מעגליות אינסופיות – בחיפוש אחר מרכזה.

הזר מאבד את דרכו בעיר. בשוטטותו הוא נתקל בדמויות שונות וביניהן סלמאן רושדי, וזה אומר לו כי "כתיבה היא המפגש האולטימטיבי עם הפחד". בסופו של דבר אין בסיפור כל המשכיות, ובמקומה מצטבר מונטאז' של תמונות, פרטים ושרידים, המוכלים זה בזה ומשקפים דיוקן של אדם אכול סיוטים הצועד לבדו בעיר הרוסה ומזכיר דמויות מן הכתיבה הסוריאליסטית של לואי אראגון ואנדרה ברטון או מהציורים של סלבדור דאלי.[xx]

באחד הדיונים שהשתתפו בהם גם אדוניס ודרוויש אמר ח'ורי שיש לאסוף סיפורי חיים של פליטים, לתעד אותם לא רק כמסמכים היסטוריים, אלא גם כאפוס ספרותי ולמצוא טולסטוי ערבי שיכתוב אותם במתכונת "מלחמה ושלום". הוא לא שיער שלבסוף יכתוב הוא עצמו את הסיפורים הללו

הרומן הידוע ביותר של ח'ורי "באב אלשמס" (باب الشمس) התפרסם בשנת 1998 באנגלית ובשנת 2002 בעברית. יש בו מאות עמודים, והוא בנוי מפרגמנטים ומסיפורים רבים ללא התחלה וסוף ברורים, הנעים אחורה וקדימה בזמן עד שלעיתים לא ברור מה אירע ומתי. אלו הם "הסיפורים הקטנים והצדדיים" שיצא ח'ורי לאסוף במחנות פליטים סביב ביירות וצידון (כמו שאתילא, בֻּרְג' אלבַּראג'נה ועין אלחִלווה), כדי להשלים את מה שהיה חסר בכתיבה החסכונית והישירה של כנפאני. ההחלטה על איסוף הסיפורים הללו התקבלה עוד בשנות השבעים במרכז ללימודים פלסטיניים בביירות. באחד הדיונים שהשתתפו בהם גם אדוניס ודרוויש אמר ח'ורי שיש לאסוף סיפורי חיים של פליטים, לתעד אותם לא רק כמסמכים היסטוריים, אלא גם כאפוס ספרותי ולמצוא טולסטוי ערבי שיכתוב אותם במתכונת "מלחמה ושלום". הוא לא שיער שלבסוף יכתוב הוא עצמו את הסיפורים הללו, כאילו הגיע לספרות בצירוף מקרים.[xxi]  ח'ורי ראיין מאות אנשים בעבודת נמלים אינסופית ואסף סיפורים אנושיים על נפילת הגליל בידי הכוחות היהודיים. תחילה היה זה כמו חיפוש של מחט בערמת שחת, משום שאיש לא התנדב להתראיין. מאוחר יותר, כאשר החלו אנשים להיפתח בפניו ולספר, נדמו סיפוריהם כערמת שחת מושחלת דרך חור המחט:

במחנות הפליטים היה קשה לגרום לאנשים לדבר. רובם סירבו בשל הטראומה והבושה. החיים במחנות הפליטים הם חיים של המתנה. אתה חי בתוך העבר, ודיבור על ההווה הוא קבלה של העבר. עד שאישה מבוגרת אימצה אותי ופתחה בפניי את דלתות ליבה. לימים סיפר לי סטודנט פלסטיני שאביו גילה את עברו באמצעות הקריאה ברומן. זה שבר את הטאבו.[xxii]

זו עמדתו של ח'ורי לגבי ספרות טובה. הוא חושב שעליה, בין יתר תפקידיה, לנהל דיאלוג עם הדורות המתים המעיקים כסיוט על מוחות החיים: "הספרות מדברת בדרכים רבות. היא מדברת כמובן את ההווה, אבל גם את העתיד אם זו ספרות טובה. אבל ספרות היא גם דרך של הסופר לנהל דיאלוג עם המתים".[xxiii]

הצלחת הרומן הייתה חסרת תקדים. פתאום לא היה עיתון חשוב לספרות ששמו של ח'ורי לא התנוסס עליו, והספר אף זכה לעיבודים, כמו למשל סרט בן חמש שעות שיצר הבמאי יֻסְרי נצראללה, הצגה שהועלתה על הבמה ברמאללה וביצוע מוזיקלי של הראפר תאמר נפאר מלוד.

בתחילת 2013 השתלטו כ-250 צעירים פלסטינים על קרקע סמוך לירושלים שהייתה מיועדת להתנחלות יהודית במסדרון שנקרא E1 כדי לחבר את מעלה אדומים לירושלים, וכינו אותה "באב אלשמס". ח'ורי לא הכיר את הצעירים אבל כתב להם מכתב וביקש אזרחות בכפר החדש. הכפר עמד על תילו יומיים בלבד עד שהגיע הצבא הישראלי והרס אותו. "אפשר למחוק את הכפר, אבל אי אפשר למחוק את הספרות". [xxiv]

 

אליאס ח'ורי ויהודה שנהב שהרבני, פורום קרייסקי, וינה

"סיפור שמתחיל בגבות של ערבי – תרגום בדיאלוג עם אליאס ח'ורי ראה אור בסדרת משא למסה עברית בעריכתה של לילך נתנאל, בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. השקה חגיגית תתקיים ביום רביעי ה-24.2.2021 ב-19:00 בתולעת ספרים (הרשמה לאירוע זום)

***

[i]Robyn Creswell, “Elias Khoury: The Art of Fiction”,
 Paris Review 220 (Spring 2017), online addition,
Accessed 18.2.2020.

[ii]  إلياس خورى وحوار الذكريات لـ"اليوم السابع": "علينا ترجمة الأدب العبرى دون إذن إسرائيل", اخبار اليوم, 17 مارس 2019.

אליאס ח'ורי וחִואר אלד'כריאת ל"אליום אלסאבע": "עלינא תרג'מה אלאדבּ אלעִבְּרי דון אִד'ן אסראא'יל",
אח'בּאר אליום, 17.3.2019.

[iii]  מיה סלע, "הסופר אליאס ח'ורי לא מאמין בשלום הישראלי פלסטיני",
הארץ (2.5.2014), מהדורה דיגיטלית,  23.2.2020.

[iv]  שם.

[v]  שם. בשנת 1972 פורסם בכתב העת "אופק" קטע מהנובלה בתרגומו של שמואל רגולנט.
הגרסה המלאה התפרסמה בקובץ "החדרים האחרים" בעריכת עמי אלעד-בוסקילה בתרגומו של גדעון שילה,
תחת הכותרת "השיבה לחיפה", כותרת המעוררת תמיהה שכן היא מהדהדת את "זכות השיבה" של הפלסטינים,
אף על פי שבמקור כותרת הנובלה היא "שב לחיפא".

[vi]  הדיאלוג מופיע בגרסתו האנגלית בגיליון 9 (1) של Journal of Levantine Studies בעמ' 19–38, והשתתפו בו מלבד
ח'ורי גם ראיף זרייק, אמנון רז-קרקוצקין ואנוכי.

[vii] الياس خوري, الذاكرة المفقودة: دراسات نقدية, بيروت: دار الآداب 1982: אליאס ח'ורי,
אלד'אכרה אלמפקודה: דראסאת נקדיה, בַּיְרות: דאר אלאדאבּ 1982.

[viii] Jacob Silverman, "Elias Khoury: Profile of the Essential Arab Novelist Today"
,Daily Beast  ( 3.8.2012) ,accessed 23.2.2020.

[ix] Maya Jaggi, "A Circle of Madness", The Guardian  (28.7.2007), Online Edition, accessed 23.2.2020.

[x] Silverman, "Elias Khoury".

[xi] Jaggi, "A circle of madness".

[xii] Creswell, "Elias Khoury:The Art of Fiction".

[xiii] Ibid.

[xiv] Ibid.

[xv]Ibid.

[xvi]  وطن يولد في الحكاية, "الياس خوري -عن غسان كنفاني", تنوير: וטן יוּלד פי אלחכּאיה,
 "אליאס ח'ורי – ען ע'סאן כּנפאני", תַנְוִיר,

[xvii] Creswell, "Elias Khoury:The Art of Fiction".

[xviii]  בתוך  الياس خوري, الذاكرة المفقودة: دراسات نقدية, بيروت: دار الآداب 1982, 72–76.

בתוך: אליאס ח'ורי, אלד'אכרה אלמפקודה: דראסאת נקדיה, בַּיְרות: דאר אלאדאבּ 1982, עמ' 72–76.

[xix] Jaggi, "A circle of madness".

[xx] Dalia Said Mostafa, "Literary Representations of Trauma, Memory, and Identity
 in the Novels of Elias Khoury and Rabi Jabir"
, Journal of Arabic Literature 40 (2009), pp. 208–236.

[xxi] Jaggi, "A circle of madness".

[xxii] Creswell, "Elias Khoury:The Art of Fiction".

[xxiii] Tom Zoellner, “What Is Good in Man Is Love: An Interview with Elias Khoury",
 Los Angeles Review of Books  (18.2.2019), accessed 23.2.2020.

[xxiv] אגב, מהלך דומה לזה של ח'ורי עשה סלמאן נאטור בתחילת שנות השמונים בתוך ישראל.
הרומן "הזיכרון שוחח אתי והסתלק: חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים" מורכב מסיפורים שליקט נאטור מפיהם של
אנשים זקנים. במשך כשנתיים נדד מדי חודש בחודשו וראיין עשרות רבות של אנשים שהפכו לעקורים ולפליטים בתוך ישראל.
תחילה הם סירבו לדבר. אמנם הממשל הצבאי הסתיים, אולם הפחד עדיין שכן בלבבות, אבל משדיבר, לא היה אפשר עוד
לעצור את שטף הסיפורים. הם דיברו בכאב ובהרבה הומור.
אף על פי שנאטור כתב בערבית את הטקסטים הללו, ח'ורי כנראה לא הכיר אותם – אחד המאפיינים של ספרות מינורית.
לימים תרגמתי פרגמנטים מן הטקסטים של נאטור לאנגלית, כבר היה זה לאחר ש"באב אלשמס" התפרסם באנגלית.

Salman Natour, "The Chronicle of the Winkled-Face Sheikh",
from Arabic:Yehouda Shenhav-Shahrabani, Granta 129, Online Edition, (20.11.2014), accessed 23.2.2020.
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.