קדחת החיסונים: החברתי והאפידמיולוגי

העידוד להתחסן צועד בימים אלה על קיבת ההמונים. העיריות מחלקות צ'ולנט, פיצה או כנאפה ופותחות מתחמי ריקודים והזרקות, בעוד המתח בין המתחסנים למסרבים להתחסן עולה בהתמדה. שוחחנו עם סוציולוגית, פילוסוף, רופא אפידמיולוג ומומחה למשפט וזכויות אדם

מאז שנחת משלוח החיסונים הראשון נגד נגיף הקורונה במחוזותינו באמצע דצמבר האחרון, וביתר שאת בשבועות האחרונים, כשמבצע החיסונים ולצדו קמפיין נחוש צובר תאוצה, הפכו הזירות הציבוריות לשדה קרב. מן הצד האחד המצדדים בחיסון, ומנגד מנעד המשתרע בין מכחישי קורונה לבין מי שמודאגים מפגיעה בזכויות הפרט שתיגרם אם אכן תיאכף חובת התחסנות כללית. הקולות רמים, המילים קשות והתחושה המתקבלת בכל גלילה של פיד מזדמן היא שאנחנו מצויים בעיצומה של (עוד) מלחמת אזרחים גלוקאלית.

בלהט הוויכוח העז, למי שמעלה היסוס או פחד להתחסן מיוחסים רשע, אדישות לסבלות המוחלשים ואף רצחנות. סרבני החיסונים מכונים בלעג "פתיתי שלג", זבל של בני אדם, אנוכיים ונעדרי סולידריות, ומוקעים כמי שיש לרדוף, לסמן באות קין ולהעניש. ואילו מי שמבקשים לחסן את הציבור כדי לחזור כמה שיותר מהר לשגרה ולהגן על אוכלוסיות בסיכון, מואשמים בשיתוף פעולה עם השלטונות, בפשיזם ואף בנאציזם. הצעתו האחרונה של נתניהו לפיה יש לחוקק חקיקת בזק שתסגיר לידי השלטון המקומי את שמות הבלתי מתחסנים, היא עוד חולייה בשיח על המדרון החלקלק של ״מצב החירום״ הישראלי.

פרופ' נדב דוידוביץ' מאוניברסיטת בן גוריון, רופא מומחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, מסביר לנו בשיחה עימו מדוע השיח על אודות חיסונים הוא כה רוויי אמוציות. לטענתו, א.נשים מתייחסים לחיסונים בחשדנות באופן כללי מכמה סיבות: כי הם לרוב ניתנים לילדים רכים והמחשבה על החדרת חומרים לגופם מפחידה, כי א.נשים דואגים שהחיסון עלול לגרום לשינויים בגוף, וכי לחלק מהציבור, במיוחד בתנאים של חוסר אמון במערכות, קשה עד בלתי אפשרי להעניק למדינה שליטה בגוף הפרטי.

דוידוביץ' מבין את הרתיעה מהחיסונים גם על רקע של זיכרון היסטורי טראומטי. "חיסונים פותחו בהקשר קולוניאלי, בלא מעט מקרים על ידי צבאות, ואם נוסיף את הממד של כפייה או חוסר הגינות כמו במקרה של זריקות הדפו-פרוברה [שניתנו לנשים יוצאות אתיופיה בישראל על מנת לחבל בפריונן, מבלי ליידע אותן, ת.ר. וי.נ.] ניתן להסביר סוציולוגית והיסטורית את הזיכרון הטראומטי שלנו. אבל אני חושב שצריך להיות בדיאלוג עם הגישות המוטעות האלה – זה שביבי מתגאה בחיסונים, זה לא אומר שאם אני מתנגד לביבי אני צריך להתנגד לחיסונים". לדבריו, יש למצוא דרכים לעודד את החיסון ולהעניק שלל תמריצים, לקופות החולים, למשל, או לתושבים דרך השלטון המקומי: "כשאנחנו מכירים ביכולת של החיסונים לייצר סולידריות וחסינות עדר, עלינו לשאוף שהקהילה תעבוד יחד כדי להדביר מגפה, מתוך הבנה שזה כלי אחד בלבד. הצלחת החיסונים אינה שוללת את החתירה למערכת בריאות ציבורית חזקה יותר, שוויונית יותר".

פרופ' דוידוביץ': "חיסונים פותחו בהקשר קולוניאלי, בלא מעט מקרים על ידי צבאות, ואם נוסיף את הממד של כפייה או חוסר הגינות כמו במקרה של זריקות הדפו-פרוברה, ניתן להסביר סוציולוגית והיסטורית את הזיכרון הטראומטי שלנו"

אנחנו משוחחות עם ד"ר ענת לייבלר מהתוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. הפולמוס המקטב את הציבור לשני גושים קולניים מעורר אצלה מחשבות היסטוריות וסוציולוגיות מעניינות, והיא מתייחסת בהרחבה למרכיב הפחד: "וירוס וחיידקים הם ישויות בלתי נראות ולא מוחשיות, ועל כן כל כך מטאפוריות. מי שיצא לו לצפות בטלוויזיה בפרברים של ארה"ב, יודע כמה מהפרסומות עוסקות בחיידקים, וירוסים והיגיינה. מדברים שם באופן לא מידתי על הצורך לנקות חיידקים מהשיש, ממתקני המשחקים של הילדים, מהצעצועים, מכל מקום שבו נגעו גם ילדים של אחרים. כמהגרת, הבנתי עד כמה מרכיב הקסנופוביה בפרסומות אלה חזק. בדיון על חיידקים תמיד נוכח הפחד מהזר, זה שאנחנו לא יודעים לזהותו. בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים התרבות האמריקאית ייצרה עושר של ייצוגים תרבותיים שעסקו בפחד מהזר המוסווה, המרגל, זה שאמנם נראה כמו כולם אך נמצא שם כדי להחדיר את חיידק הקומוניזם ולערער את אושיות החברה האמריקאית מבפנים. הפחד מהזר מתקשר גם למאפיינים חברתיים – אם את בהירה או כהת עור, בעלת השכלה גבוהה או נמוכה, מהו המוצא האתני שלך וכמובן, המעמד שלך.

״במקרה של הקורונה, עיקר הפחד שלנו בשלב זה הוא מהנשאים הא-סימפטומטיים. את החולים אנו מבודדים אבל הא-סימפטומטיים מאיימים עלינו, אנחנו פוחדים מהם, ומתייחסים אל החיסון ככלי שיכול לוודא שלא יהיו בינינו כאלה. כמובן שעובדתית זה לא מדויק, כי נכון להיום מסתבר שכשאנחנו מחוסנים אנחנו עדיין עלולים לשאת את הנגיף, אם כי בעומס נגיפי נמוך בהרבה. לכן, הדיון ברשתות הרבה פעמים לא ענייני, כלומר לא תמיד קשור לעצם הסיכון. יש בו קפיצה מהירה מהשאלה האפידמיולוגית עד כמה מישהו שאינו מחוסן מסכן אותנו, המחוסנים, אל הקריאה להדיר את אנשים אלה מכל המקומות הציבוריים״.

נראה כי בלב המתח בין כפייה והטלת מגבלות לבין עידודים ותמריצים משוקעת בימים אלה המדיניות הציבורית. בעוד עיריית חולון מזמינה צעירים להתחסן במתחם עם די.ג'יי וגלידה בחינם, עיריית בני ברק מחלקת למתחסנים צ'ולנט ועיריות רמת גן ורעננה – פיצה ובירה, שר הבריאות יולי אדלשטיין מקדם חקיקה שתחייב עובדים להתחסן, בדגש על עובדי הוראה. במשרד המשפטים מתריעים מפני הפגיעה בפרטיות ובחירות הפרט ומבהירים כי אי אפשר לחסן בכוח, אך עמלים על חקיקה מיוחדת שתציע חלופות (עבודה מהבית או חל"ת) למי שיסרבו. עובדי הוראה אינם היחידים תחת לחץ, ובאגודה לזכויות האזרח מתקבלות כל העת פניות מעובדים המתלוננים שמעסיקיהם דורשים לדעת אם התחסנו או מתנים את המשך העסקתם בחיסון נגד קורונה. עוד בתחום האפור, עתירה לבג"צ שתוגש בימים הקרובים קובלת על שילוח כפוי של השבים מחו"ל למלוניות ומשווה את המהלך לחטיפה וכליאה שלא כדין.

רופא לבן מחסן נערות אפריקאיות בלבוש מערבי בתחנת מיסיון. מקור: Wellcome collection, cc by 4.0

בתחילת החודש פנו האגודה לזכויות האזרח וקו לעובד לשרי הבריאות והחינוך, בדרישה שידאגו לכך שיוזמות החקיקה לא יפגעו באורח שאינו מידתי בזכויות היסוד לאוטונומיה ולפרטיות של מורות ומורים, ולפני מספר ימים הפנו קריאה נוספת ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיפרסם חוות דעת משפטית ברורה מצד המדינה, שתבהיר כי במצב החוקי הקיים אסור למעסיק לדרוש מידע על התחסנות עובדיו, להטיל מגבלות כראות עיניו או להטיל סנקציות על העובד – לרבות פיטוריו.

עו"ד עודד פלר, מנהל המחלקה המשפטית באגודה לזכויות האזרח, מודאג מהיוזמות הפרטניות המשתוללות ללא בקרה בשל העובדה שאין חקיקה מוסדרת. "למעסיקים יש אינטרס כלכלי, וכולם רוצים לעבוד, וזה נורמלי. אבל אנחנו מקבלים כל הזמן פניות של עובדים ועובדות שמעסיקים דורשים מהם כל מיני דרישות: יש מעסיקים ששואלים עובדים אם הם התחסנו או לא, ישנם בתי ספר שבהם ההורים דורשים למסור את רשימת המורים המחוסנים. פנה אלינו, למשל, עובד שנמצא בעיצומו של טיפול רפואי שלא מאפשר לו לקבל חיסון, והמעסיק שלו דורש לדעת האם עובדיו מחוסנים. העובד הזה נמצא במצוקה, כי הוא לא מעוניין לספר על הטיפול למעסיק, שזה באמת לא אמור להיות עניינו, ומנגד הוא עלול לאבד את משרתו. דוגמא נוספת היא המקרה של האונ' העברית, שיצרה לעצמה מתווה לחזרה ללימודים – הם מוכנים להחזיר את מי שהתחסן. מה הדבר הבא? חברת דן תחליט מי נוסע באוטובוסים שלה? ברור שהיא רוצה להגן על העובדים שלה, אבל לא ייתכן שלה יהיו כאלה חוקים, לאגד חוקים אחרים ולאוניברסיטה העברית התוויות אחרות. כולנו רוצים להניח שהחיסונים הם אפקטיביים, ושמי שחוסן לא מדביק אחרים ושלו עצמו לא נשקפת סכנה. כולנו רוצים לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. אבל את הדברים האלה צריך להסדיר מלמעלה. עולם שבו השוק עושה מה שהוא רוצה חושף אותנו לפגיעה בזכויות אדם. זה עולם מסוכן".

מנגד, תקנות שמופעלות מכוח מצב חירום עלולות להיות לא פחות מסוכנות.

"בתחילת מגפת הקורונה הייתה ממשלת מעבר, שבמשך כמה חודשים עשתה שימוש במצב החירום שיש במדינה משנת 1945. הממשלה מחוקקת חוקים על דעתה ובכל בוקר אנחנו מתעוררים ומגלים מה חוקקו לנו בלילה. מההתחלה סברנו שצריך ללכת לכנסת לדיון מסודר פרלמנטרי. זה לא שבכנסת אין פופוליזם, אבל לפחות תהיה שקיפות ולפני שחוק כזה או אחר יחול על כולנו עוד כמה עיניים יסתכלו על זה, הדיונים יהיו גלויים. כך מתנהל דיון בדמוקרטיה, אין דרך אחרת.

״עכשיו יש ריצת אמוק להשתחרר מהמגבלות כמה שיותר מהר, ואני מבין את זה לגמרי – אבל אין תוכנית מסודרת לגבי האופן שבו צריך לעשות את זה. היו דיבורים על הדרכון הירוק ומה תהיה המשמעות שלו, אבל הפסיקו לדבר על זה. לא מציעים כרגע שום פתרון. המצב הנוכחי, שבו אנחנו חיים לפי חוק הקורונה, יוביל לאינספור הליכים משפטיים שהמדינה תצטרך להתמודד איתם. נפתח פה פתח לאינספור עתירות, תביעות בעבודה, תביעות נגד מוסדות חינוך, תביעות נגד תחבורה ציבורית, תביעות נגד מוסדות פרטיים, מועדונים, אולמות קולנוע או תיאטרון וכולי. לכן צריך להסדיר את זה מראש. אירועי הסברה נקודתיים והטבות בנקודת הזמן הזאת שמטרתם לעודד ולהסביר – אין בהם שום פסול. יצירת מציאות חדשה שבה לא מחוסנים מודרים מאירועים ומהמרחב הציבורי, בלי הסדרה – זה לא. כשנגיע לרגע הזה – מסירת שמות, חקיקה וגו׳ – יהיה לי חשוב לשמוע מומחים שמסבירים למה זה נחוץ והאם זה נכון או שזה אמוק לא רציונלי. התשובות שלי כרגע מבוססות על מדע פופולרי".

לטענתו של פלר, אנחנו לא צריכים להידרש לכפיית חיסונים, משום לחברה יש את הדרכים שלה לעודד את החברים בה לעשות כל מיני דברים או לשדר מה מקובל ונורמטיבי, גם בלי הסדרה חוקית. ״וגם בואו לא נשכח שממילא שואלים אותנו בעבודה כל מיני שאלות שהן פרטיות – עלית במשקל, כמה ילדים את מתכננת וכולי. לפעמים מדובר בעניינים הרבה יותר פולשניים מהאם התחסנת או לא. אבל אני חושב שהדרך צריכה להיות הסברה ולא הפחדה באמצעים פופוליסטיים, להסביר שהחיסון יעיל ולא מסוכן, שהוא מוריד את ממדי המגפה, וליצירת עידוד בתמריצים״.

עו"ד פלר: "כולנו רוצים לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. אבל את הדברים האלה צריך להסדיר מלמעלה. עולם שבו השוק עושה מה שהוא רוצה חושף אותנו לפגיעה בזכויות אדם. זה עולם מסוכן"

עו"ד פלר מספר לנו שמאז פרסום הפנייה ליועמ"ש ולשרי הבריאות והחינוך, האגודה נמצאת תחת מתקפה. "זה כנראה נוגע לאנשים בעצבים הכי רגישים, והדברים שלנו נפלו על אוזניים ערלות. קודם כל הואשמנו שאנחנו ליברטריאניים, שאנחנו תומכים במי שלא רוצים להתחסן. העמדה שלנו היא הפוכה לגמרי: כשהבנאדם עושה מה שהוא רוצה והמעסיק שלו עושה מה שבא לו – זוהי עמדה ליברטריאנית שאנחנו לחלוטין מתנגדים לה. להפך, אנחנו קוראים להתחסן וקוראים להסדרה. אנחנו מתעקשים תמיד שכל פגיעה בזכויות אדם תיעשה בחוק, על מנת שאפשר יהיה לאתגר אותו, שאפשר יהיה להיות מעורבים בתהליך החקיקה שלו, שיתקיים עליו דיון ציבורי שקוף".

תחנת חיסונים בבני ברק, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

הבהלה לקלון

לאורך ההיסטוריה מצבי חירום מזכירים לנו כי אחד הדברים הראשונים שנעשים במסגרתם הוא הפקעת זכויותיהם הבסיסיות של קטגוריות מסוימות של בני אדם – נתיני אויב, אזרחים שנאמנותם למדינתם מוטלת בספק, פעילים פוליטיים מסוימים ועובדים זרים. אלה מסומנים כ'סכנה' וכ'איום' לקהילת הרוב. במהלך שנת הקורונה ראינו כיצד מופנים הפחד והכעס אל עבר קהילות שונות: החרדים, הערבים, צעירים, מתנגדי החיסונים, מכחישי הקורונה ועוד.

לייבלר נזכרת כיצד אחד המרצים לסוציולוגיה של התרבות המחיש מהי ישראליות דרך מחקר השוואתי על תאונות דרכים שפוגעות בחוצים את מעבר החציה. הדוגמא משמשת את לייבלר להתבוננות על המצב החברתי. "המחקר בדק מדוע קורות תאונות בהן אנשים נהרגים במעבר חציה, מרחב שאמור להיות בטוח. מצאו הבדל משמעותי בין ישראל לארצות אחרות. באנגליה, למיטב זכרוני, אנשים נדרסים ממש בסמוך למדרכה, בשניות הראשונות אחרי הירידה לכביש, מה שמעיד על טעות בשיקול הדעת – גם של הנהג וגם של הולך הרגל. בישראל מצאו שאנשים נדרסים באמצע מעבר החציה. כלומר, גם להולך הרגל וגם לנהג היה זמן לראות אחד את השני. אבל במקום להגיב בהתאם לסיטואציה מתפתחים יחסים חברתיים רגעיים בין שני השחקנים – הולך הרגל יורד לכביש, וכשמופיעה מכונית הוא אומר לעצמו 'אני רואה את הרכב, אבל גם הוא רואה אותי, אז שיעצור כי זו זכותי'. מתקיים מעין משא ומתן של מי ימצמץ ראשון, מי שולט בכביש. וכך פעולה זו שהיא פונקציונלית, של מעבר ממקום אחד למקום שני תוך נקיטה באמצעי זהירות, הופכת להיות אתר של יחסי כוח ומשא ומתן חברתיים. לכן ישראלים נדרסים באמצע״.

לייבלר משליכה את הדוגמא על אודות מעבר החציה על פולמוס החיסונים, כך שבמקום דיון פונקציונלי וענייני, אינפורמטיבי ועדכני למצב הידע (שמשתנה כל הזמן) נוצר עולם של יחסים אינטנסיביים בין שתי קבוצות קוטביות מדומיינות, המאופיין בדיון רווי רגש של הצבעה על החריג וגינויו, הוקעתו והדרתו, וכולנו לוקחים בו חלק: ״ההמון בעל כוח תנועה אדיר, גם אם כל אחד חושב שעמדתו היא תוצאה של חשיבה אישית שנעשתה באישון לילה מבלי להיות מושפע מאחרים״.

ד"ר לייבלר: "הדיון ברשתות כרגע לא ענייני, לא תמיד קשור לעצם הסיכון. יש בו קפיצה מהירה מהשאלה אם מישהו לא מחוסן מסכן אותנו, המחוסנים, למחשבה שקוראת להדיר אנשים אלה מכל המקומות הציבוריים"

כמי שמתמחה בהיסטוריה של הסטטיסטיקה, היא רואה דמיון בין הדיווחים הכמותיים המרובים של השנה האחרונה לבין המאה ה-19. "איאן האקינג בספרו ׳The Taming of Chance׳ מתאר את המאה ה-19 כמאה שבה החלו לספור כל דבר וליצור אגרגציות של מספרים גדולים, מה שהוא מכנה ׳The avalanche of numbers׳. אוספי אותם נתונים זיהו קשרים בין מאפיינים כמו מעמד והשכלה לתופעות שונות כמו היגיינה ותחלואה. פתאום הנצה הבנה שיש משהו גדול יותר מהכפר שלנו, מהיישוב הקטן שבו אנחנו חיים. זה היה רגע לידתו של ׳החברתי׳. המספרים הגדולים אפשרו לתאר רגולציות חברתיות, את חוקי הטבע של החברה, שבעבר היו יותר אינטואיטיביים. האקינג מתאר איך פתאום נוצרו קשרים בין היגיינה לבין עוני, בין היגיינה לתמותה, בין השכלה לפשיעה. הנתון של כמה שנות לימוד יש לילד מסוים הפך למדד לכאורה אובייקטיבי של 'הסיכוי להפוך לפושע'. הרגולציות החברתיות תורגמו להתנהגות המוסרית באמצעות הגדרת ׳האדם הממוצע׳״.

ובתקופה שבה הכול נצבע בדיכוטומיות, והמחנות מקוטבים מקיר לקיר, נדמה שהממוצע מועלה על נס: "האדם הממוצע – זה שנמצא באמצע ההתפלגות – נחשב גם לאדם המוסרי. כמו ה-ARETE היווני – המצוין הוא הממוצע, התנהגות הרוב, לא זו שבשוליים, מייצגת את הערך המוסרי. וכך אנשים ששוקלים האם להתחסן מכל מני טעמים מוגדרים באמצעות ההנגדה להתנהגות הרוב המתחסן״.

מדוע האדם המוסרי הוא דווקא זה שמתחסן ולא מי שלמשל מכריז שהוא שומר על זכות בסיסית בחברה שלנו – הזכות להכריע לגבי הגוף הפרטי?

״ישעיהו ברלין דיבר על שני מושגים של חירות: השלילית והחיובית. השלילית דנה בגבול שמעבר אליו המדינה לא תחדור אלי. החירות החיובית עוסקת בגבול הפעולה שלי עד המקום שמעבר לו אפגע באחרים, מגדירה מהו סף הפעולה החופשית שלי. נדמה לי שהדיון על החיסונים נוגע בשני מושגים אלו, בניסיון להכריע מה הוא גבול זה״.

מה שמבהירה השיחה עם לייבלר הוא שהעיקרון החברתי של הכלה והדרה, כלומר של מי שהתחסן ומי שלא התחסן, גדול הרבה יותר מהעיקרון האפידמיולוגי. היא מזכירה את ג'ורג'יו אגמבן, הפילוסוף האיטלקי, שכתב לאורך השנה האחרונה "רשימות על מגפה" (הרשימות תורגמו לעברית על ידי טל יחזקאלי ופורסמו בגיליון האחרון של כתב העת ״תיאוריה וביקורת״). אחת הרשימות המעניינות והנוגעות לדיוננו פורסמה במרץ 2020 והיא נושאת את הכותרת "נגע". אגמבן, שעוסק מזה כמה עשורים במצב החירום שבו עושים שימוש המשטרים המודרניים, מעמיד במרכזה מה שהוא תופס כאחת ההשלכות החמורות ביותר של המגפה: רעיון הנגע. הרשימה נפתחת בציטוט ממחזה של אלסנדרו מנצוני, בן המאה ה-17: "מרעיל הבארות! תנו בו! תנו בו! חבטו במרעיל הבארות!"

"ההוראות האחרונות שיושמו בידי הממשלה באיטליה (באמצעות צווים שהיינו רוצים לקוות – אבל זו רק אשליה – שהפרלמנט לא היה מאשר אותם כחוקים) הופכות הלכה למעשה כל אינדיבידואל למרעיל בארות אפשרי, בדיוק כמו צווי הטרור, אשר הופכים דה-פקטו ודה-יורה כל אזרח לטרוריסט בפוטנציה. ההשוואה כה מובהקת עד שהמדביק הפוטנציאלי שאינו ממלא אחר הצווים צפוי לעונש מאסר. שנואה במיוחד היא הפיגורה של הנשא הבריא או המוקדם, חסר התסמינים, שמדביק מספר רב של אנשים מבלי שאפשר להתגונן מפניו, בניגוד למרעיל הבארות הגלוי".

לייבלר קוראת את אגמבן ומצטרפת לדאגה מהאינטנסיביות של השימוש במצב החירום: "מה הלאה? ביבי כבר הציע שהרשויות המקומיות ימסרו את כל שמות הלא מחוסנים כדי להפעיל עליהם סנקציות. הלוחמה בנגע, אומר לנו אגמבן, הופך אותנו מהמון שבו היחיד חש קרבה לזולת ובסולידריות חברתית, להמון שבו כל פרט מבודד, מופרד, המון של אינדיבידואלים נטולי כוח. הקבוצה החברתית, הסולידריות, כל הדברים האלה נפגעים עם הצעדים השלטוניים, עם התקנות לשעת חירום. על רקע זה נוצר הדיון הקיצוני המקוטב, המתייג את הלא מחוסנים״.

שדה הקוצים היבשים

עוד מאז שהופק החיסון הראשון לאבעבועות שחורות בתחילת המאה ה-19 בידי הרופא הבריטי אדוארד ג'נר, חיסונים תמיד עוררו המון אמוציות מכל הכיוונים, ובאופן מוזר, ההתנגדות לחיסונים יוצרת גם שותפויות משונות בין ימין רחוק לשמאל רחוק. "החיסון," מסביר דוידוביץ', "מייצג דברים ממש הפוכים כלפי חלקים שונים בחברה: מצד אחד הוא מייצג מניעה, אופציה יותר טובה מטיפול במחלה, סולידריות, אפשרות להתמודד עם מגפות בצורה פחות פוגענית מאשר סגרים והגבלות אחרות, ויכול לאפשר לנו חזרה מסוימת לחיים רגילים. מהצד השני, יש מחשבה על כך שהחיסונים לא יפתרו את כל בעיות חיינו בהקשר הרחב יותר – ההזנחה רבת השנים של מערכת הבריאות הציבורית, ההזנחה של מערכת החינוך שהמשבר הזה רק חושף את עומקה ועוד".

לעצם החיסון מחולל המהומות, טוען דוידוביץ', טכנולוגיית המסנג'ר RNA שבאמצעותה פיתחו אותו היא 'גאונית' ופורצת דרך. "הטכנולוגיה הזו קיימת כבר 15 שנה, אבל בגלל חוסר השקעה בפיתוח חיסונים, לא השקיעו בה עד עכשיו לפיתוח חיסונים ל-HIV או ל-CMV (מחלת הנשיקה) או לסוגים שונים של סרטן. לא סתם זכו על זה בפרס נובל – זו טכנולוגיה מדהימה שיכולה לעזור לעולם הבריאות והיא הרבה יותר בטוחה מאשר חיסונים מהדורות הישנים יותר. החיסון הזה נורא ממוקד, גורם לכך שהתאים שלנו יפתחו את חלבון הספייק, שכנגדו יווצרו נוגדנים מנטרלים". לעניין אישור החירום, שגורם לחלקים בציבור לפקפק ביעילותו ובאיכותו של החיסון, מסביר דוידוביץ' ששלב 4, שבו מתבצע מעקב אחרי ה-post marketing ושבו ניתן לעלות על תופעות לוואי שמגיעות בטווח הקצר והבינוני, מוכיח את ההפך: "עד היום, יותר משמונה חודשים מאז שהחלו לחסן בעולם, לא מוצאים שום תופעת לוואי מיוחדת. מדברים על חשש מבעיות פוריות, אבל אין שום היגיון ביולוגי בחיסון שיגרום לבעיות פוריות או תופעות לוואי מיוחדות אחרות, בעוד שקורונה יכולה להיות מחלה מאוד קשה, בדגש על תופעות פוסט קורונה. כמו בכל תרופה, יש רשימה ארוכה של תופעות לוואי, כולל אי ספיקת כבד שמובילה למוות – גם מאקמול, זה יכול לקרות לאחד מכמה מאות אלפים. אני מבין את החששות של אנשים מחיסון חדש, אבל הסכנה לתופעות לוואי בחיסון כזה, לעומת למשל חיסון שפעת, הן הרבה יותר נמוכות, והמידע שהצטבר לנו היום מוכיח את זה״.

רופא מחסן תינוק בזרועות אמו, 1807~. ציור: לואי-לאופולד בואיי, cc by 4.0

דוידוביץ' מודע כמובן לבעיה האתית הקיימת בעובדה שחברות תרופות מייצרות חיסונים ותרופות למטרות רווח. כמו כן, יש לו ביקורת על התנהלות הממשלה במשבר הקורונה, אבל לדבריו "לא צריך לבלבל הכול יחד. אני מכיר היטב את הניסויים שנעשו, ואין כל כך הרבה ניסויים שהיו באופן כל כך אינטנסיבי תחת העין הבוחנת של הקהילה המדעית. הושקע בזה כסף אדיר, ציבורי אגב, תוך כדי שיתופי פעולה בינלאומיים״.

מפחידים אותנו שהסכנה לא תחלוף עד שלא יושג חיסון עדר. מה האופק מבחינת הקורונה?

"דמיינו שדה יבש של קוצים, שמתחילה להתפשט בו אש, לעומת שדה ש-85% ממנו רטוב והאש תאכל חלקים אבל היא תיבלם בחלקים הרטובים. כדי שנגיף יוכל להמשיך להדביק, הוא צריך שיהיו אנשים רגישים. אחוז נדרש לחסינות עדר משתנה מנגיף לנגיף: באדמת זה 88%, בחצבת – 95%. כדי להשיג חסינות עדר מפני קורונה נדרשים ככל הנראה 80 או אפילו 90 אחוזים בגלל הווריאנט הבריטי. בכזה שיעור של התחסנות, הנגיף לא יצליח לגרום להתפרצות. בסוף נגיע לחסינות עדר, עם שילוב של חיסונים ומחלימים".

לגבי הגעה לחסינות עדר בצורה של הדבקה טבעית, קובע דוידוביץ' שזו האפשרות המסוכנת והלא מבוקרת. "החיסון מונע את התופעות הקשות של התחלואה הטבעית. באופן טבעי לא מגיעים לחסינות עדר אלא אחרי הרבה מאוד שנים. באיטליה, בברגמו, לא הגיעו לחסינות עדר, וגם אצל החרדים בישראל לא הגיעו. הווירוס יהיה כזה ששוכן בתוכנו, שמועבר בדרכי הנשימה, ונצטרך לחסן את כל האוכלוסייה. עד שלא יהיה חיסון לילדים לא נגיע לחיסון עדר".

גם דוידוביץ' חשוף לאלימות המשתוללת ברשתות ולכמויות הפייק ניוז המופצות ביחס לחיסונים. מטרידה אותו במיוחד ההשוואה לרפואה נאצית, ובימים אלה הוא עמל עם פרופ' דני פילק על מאמר בנושא. "תמיד יהיו אנשים שלא יתחסנו מכל מיני סיבות, זה נתון. אבל יש כל כך הרבה בעיות שקשורות לבריאות הציבור, כמו חשיפה לפלסטיק למשל. הלוואי שאת המרץ שמשקיעים בהתנגדות לחיסונים היו משקיעים בהתנגדות לפלסטיק במזון".

הפגיעה האמיתית נשכחת בלהט הוויכוח

בראשית ימי הקורונה בישראל, פרסם כאן ד"ר יובל אילון, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, מאמר תחת הכותרת "המלחמה באדם העובד". וכך הוא כתב: "ממשלת ישראל מנצלת את המשבר, את הפחד ואת הרצון של כולם לגלות אחריות, ומוציאה לפועל מדיניות כלכלית וחברתית שאין לה כמעט אח ורע בעולם המפותח (…) אפשר לסכם את המדיניות כך: המשק הפרטי ממשיך לעבוד בניגוד להמלצות משרד הבריאות, עובדים ועצמאים שנפגעו כלכלית מופקרים לגורלם, הסקטור הציבורי מותקף ובעצם מפוטר, והאוצר נאבק בחירוף נפש לבלום כל שקל לו זקוקה מערכת הבריאות כדי להגן על הציבור בכללותו ובעיקר על קשישים ואוכלוסיות אחרות בסיכון – שמא ההוצאה הציבורית שעמל שנים כה רבות לקצץ תגדל חלילה".

אילון מוצא את הלהט המושקע בוויכוח ״כן חיסונים לא חיסונים״ כמדכא ומשונה. "מתחילת הסיפור הזה ניסינו עם עצומות, באמצעות כתיבת מאמרים, לעורר איזושהי תגובה רחבת היקף לכך שאין רשתות ביטחון ושלא מפצים כאן עובדים כמו שצריך. זה עבר מתחת לרדאר, אדווה קלה לעומת הלהט בוויכוח על החיסונים. כולם יודעים לדבר באופן כללי על כשלון מדיניות הממשלה, אבל הדברים הקונקרטיים האלה – צריך לחזק את מערכת החינוך, תמיכה סוציאלית באנשים שתקועים בבית וכדומה – כלום. זה לא עורר התרגשות, זה שעמם את כולם. עד רמה מסוימת זה מובן – מה משעמם ומה מדליק. אבל הפער זועק עד השמיים".

זה מתלבש היטב על קיטוב חברתי שגם ככה קיים – חרדים, ערבים ועוד קומץ של מאמינים ברפואה טבעית ומתנגדי חיסונים וכדומה.

״יש שאלות של נגישות, למשל תראו את ההצלחה של מבצע הצ'ולנט והחיסון. מי שלא מתחסנים הם ברובם אדישי חיסונים – לא מתנגדי חיסונים. יש גם מתאם בין הכנסה לבין אחוזי התחסנות. זו פונקציה של ידע, לוגיסטיקה ונגישות ושל אמון. אנחנו אוהבים להתמקד בחוסר האמון, כי זה נוגע בבעיות גדולות שמעניינות אותנו בשגרה – אבל זה לא כל הסיפור, ולעתים הסיפור הוא בנאלי – יש תור ארוך מדי, הלוגיסטיקה לא טובה… דברים כאלה. כל המבצע הזה בנוי על התשתית הציבורית שעוד יש פה, את זה גם צריך לזכור. אנחנו גם קצת חוצפנים: יש מדינות שגם בעוד שנה לא יחסנו בהן באופן מסיבי. ישראל היא אולי בלון ניסוי, והרגולציה לא תמיד טובה בדברים האלה, אבל 90 אחוז מאיתנו לא שומרים על המידע שלנו והרבה יותר חשופים כולל מבחינה רפואית, מאשר המידע שיעבור פה לחברה כמו פייזר. אז יש לזה בולטות כאן, אבל לדעתי רוב העולם היה שמח להתחלף איתנו״.

אבל אתה לא מזהה את הסנקציות שמאיימים בהן כמדרון חלקלק, שעשוי למשל לפגוע בזכויות עובדים, כפי שנטען למשל בפנייה של האגודה לזכויות האזרח?

״הם צודקים בכך שהסכנה הכי גדולה היא הפרטה, שכל מיני מעסיקים יחליטו בעצמם מה מותר ומה אסור. לכאורה, אם נתעלם ממה שאנחנו יודעים על הממשלה שלנו, אם נקבל החלטה בחקיקה, זה יכלול את ארגוני הבריאות, זו החלטה עם דיון ציבורי וכדומה. הכיוון הזה של החלטות קולקטיביות שעובדות במבחן משפטי וציבורי הוא הרבה יותר טוב מאשר להשאיר בידיים פרטיות – שם יהיו כל הרעות – אי הגנה על זכויות עובדים או סיכון עובדים.

״אבל הסכנה הבאמת גדולה לזכויות עובדים הייתה ועדיין קיצוצים בתקציב. הלחצים של האוצר – שם הסכנה. אנחנו נתמקד בהגבלות שיטילו על מתנגדי החיסונים, ובינתיים יקצצו ב-15% את השירות הציבורי. והם ממש ניסו לעשות את זה בהתחלה. הממונה על השכר ממש ניסה לבצע מין דוקטרינת הלם כזו, בהתחלה. והם לא שכחו, הם מקסימום נחים״.

סטאירה על בהלת החיסונים בצרפת במאה ה-19. מקור: Wellcome collection, cc by 4.0

ובינתיים, בגדה ובעזה

שאלה נוספת שמרחפת מעלינו כבר כשנה קשורה, כתמיד, לכיבוש. מתחילת משבר הקורונה, המדיניות הישראלית בשטחי הגדה ובעזה אינה מוסדרת, וכעת, בעוד ישראל חיסנה כבר למעלה מ-4 מיליון מאזרחיה, 4.5 מיליון הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה החיים תחת שלטון צבאי אינם נספרים במאמציו של ביבי. ארגון Human Rights Watch קרא לישראל לחסן את האוכלוסייה הפלסטינית על פי אמנת ג'נבה הרביעית ומשפט זכויות האדם הבינ״ל ״להבטיח את האספקה הרפואית, ובכלל זה להיאבק בהתפשטות מגיפות… כולל מתן חיסונים לפלסטינים החיים תחת שליטתה, מבלי להפלותם לרעה. זאת, בהתאם לאמת המידה של מה שהיא מספקת לאזרחיה. חובותיהן של הרשויות הפלסטיניות עצמן להגן על זכותם של הפלסטינים לבריאות באזורים שבהם יש להן אחריות מנהלית אינן פוטרות את ישראל מאחריות זו״.

משלוח ראשון של חיסונים הועבר אתמול (ד') לאחר עיכובים מהגדה המערבית לרצועת עזה. בגדה התקבלו עד כה 12 אלף מנות חיסון, מהן עשרת אלפים מרוסיה שנתרמו לרשות הפלסטינית על ידי רוסיה ומיועדות לצוותי הרפואה ברצועה ו-2,000 מנות של חברת מודרנה מישראל, שבימים הקרובים אמורה לספק 3,000 מנות נוספות. טיפה בים. הרשות חתמה בימים האחרונים על חוזה לקבלת 2 מיליון חיסונים עם חברת אסטרה-זניקה הבריטית. כרבע מהכמות אמורה להגיע לגדה עד יולי.

בדיון שהתקיים שלשום (ג') בוועדת חוץ וביטחון על העברת החיסונים לעזה, טען ראש הוועדה, ח״כ צבי האוזר: "אני מטיל ספק בכך שהחיסונים יועברו לצוותים הרפואיים. אני מניח שהם יועברו בראש ובראשונה לראשי חמאס. אני מניח שהם עוברים לאלה שאחראים על חטיפתם ואולי שומרים על החטופים הישראלים". האוזר ביקש להתנות את ההעברה בכך שגופותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין יושבו לישראל וששני הישראלים שנמצאים בשבי חמאס יחוסנו. במענה לדבריו של ח"כ האוזר, אמר ח"כ עופר כסיף כי "זה פשע מלחמה לעשות דבר כזה".

לדברי עו״ד פלר, ״לישראל יש חובה כלפי הפלסטינים, אנשים שנמצאים תחת כיבוש. אין ברירה והיא תצטרך לדאוג לחסנם. אזרחים ישראלים יוצאים ונכנסים לגדה המערבית מדי יום וכך גם עשרות אלפי פועלים פלסטינים, וזאת לצד החובות של ישראל כמעצמה כובשת לדאוג לבריאותם ורווחתם של הנכבשים, כולל עזה שנמצאת תחת מצור. אם יש דבר שישראל לא ויתרה עליו מראשית מגפת הקורונה זה תעסוקה של פלסטינים מישראל, וזה היה אחד העיסוקים הכי מרכזיים שלנו באגודה בגל הראשון. מה שקרה למעשה היה נורא: פתחו את המעברים, איפשרו לפלסטינים להגיע לישראל – ובלבד שהם נשארים בישראל ולא חוזרים הביתה. אבל לא עשו שו הסדרה של לינה, ביטוח רפואה וכו. ישראל כל כך נסמכת על כוח העבודה של פלסטינים, שברור לי לגמרי שהיא תיאלץ לחסן אותם״.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. נור נוח

    אני גם רוצה לשאול אם יש מחקר שמוכיח כי אסימפטומטיים אכן מדביקים. ממש מחקר שנעשה ומוכיח. בינתיים קראתי על שני מחקרים שנעשו בסין וגם במערב ומוכיחים כי אסימפטומטיים מדביקים באופן נדיר אם בכלל. יש מחקרים סותרים?