סיפורה של גליה עוז שמט את קרקע הספרות מתחת לרגליי

אגרוף הכאב ששלחה גליה עוז אל העולם הבקיע דרך הנייר, קרע את המילים הכתובות והותיר את החלל חשוף ממילים, פרוץ לכל רוח
תמר לזר

כל השבוע אינני מסוגלת לקרוא או לכתוב.

לכתוב ולקרוא ספרות, אני מתכוונת, לא פוסטים בפייסבוק, אותם אני דווקא לא מצליחה להפסיק.

כל השבוע, מאז שעלו המילים של גליה עוז והתנפצו מתוך ליבה ותודעתה אל לבו ותודעתו של העולם, אני משותקת מכאב. מאימה.

"בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית." ולא רק כלפיה הופנתה האלימות שמתארת עוז: "אבא שלי היכה את אמא שלי. זה קרה בנוכחותי. אבל היא ביטלה את עצמה בפניו, ובמקרים שבהם העזה להפגין כעס וכאב הוא רמס והשתיק אותה."

מילים מצמררות, אבל בעצם – מה חדש?

צילום: Amit.reter, CC BY-SA 4.0

הרי סיפורי התעללות היו וישנם אינספור, ובזכות נשים אמיצות, פעילות ועיתונאיות פמיניסטיות הם גם נחשפים סופסוף אחרי שנים של השתקה, בזה אחר זה, כל אחד נורא מקודמו. חלקם קרובים אל הבית ואחרים רחוקים ממנו, אחדים מהדהדים טראומות ילדות פרטיות ואחרים מרפרפים סביבך ומחלצים אנחת הקלה: לפחות את הטראומה ההיא את לא נושאת, והיא ודאי חמורה משלך, את תהיי בסדר.

אבל חוץ מלטרגר לטראומות ילדות אישיות, הסיפור של גליה עוז עושה לי עוד משהו.

הוא שומט לא רק את קרקע הזיכרונות, כי אם גם את קרקע הספרות, שעבורי הייתה תמיד מוצקה יותר, אמינה יותר מכל קרקע אחרת. מאז ומעולם נשאתי את הידיעה הבסיסית, הבלתי מנוסחת ובכל זאת ברורה כשמש, יותר מהשמש אולי: בני אדם פוצעים, הספרות מרפאת.

היא הייתה הנחמה המהימנה ביותר שלי. היא הייתה הנשק הסודי שלי נגד הבורות והסגירות המחשבתית באולפנא (והיא גם שהביאה לסילוקי ממנה.) היא היגרה איתי לשלג הקנדי בילדותי ושבה איתי כעבור שנתיים אל מרבצי הדשא הירוקים של הקיבוץ. דיסלקציה סלקטיבית משונה מנעה ממני לקרוא אנגלית ולכן נשארתי עם העברית והיא נשארה איתי: תמיד היו לי מילים עבריות כתובות להתכנס לתוכן, להתכרבל איתן במיטת הילדות, בספרייה הקיבוצית או תחת עץ במרחב החשוף מדי – ולהרגיש מובנת, מוזנת, מוגנת בשריון עשוי דיו ונייר.

אגרוף הכאב ששלחה גליה עוז אל העולם הבקיע דרך הנייר, קרע את המילים הכתובות, הותיר את החלל חשוף ממילים, פרוץ לכל רוח.

מדוע דווקא היא? דווקא עכשיו?

הרי כבר אינספור סופרים ומשוררים גדולים נחשפו באלימותם, ברשעותם, הרי אין כאן באמת שום חידוש מלבד המקרה הפרטי.

האם זה בגלל מעמדו הקנוני של עמוס עוז, היותו המייצג הבולט ביותר ככל הנראה של הספרות העברית במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת? "כשאני מספרת מי היה אבא שלי אני מזהה הלם ושיברון לב. דווקא הוא? זה כמו להפיל מונומנט." עבור ישראלים רבים, ליתר דיוק ישראלים אשכנזים, עמוס עוז הוא סינקדוכה, כלומר חלק המייצג את השלם – שהוא הספרות עצמה. האם התפישה הזו חלחלה אלי?

ואולי הייתה זו תדמיתו הנקייה, המוסרית, של מי שנתפס כמצפן שמאלי-ציוני נצחי?

"הפרסונה שלו הייתה בנויה על מוסריות ללא דופי," מגדירה עוז את אביה. "הוא לא רק היה בצד של הטובים — הוא היה התגלמות הטוב בעולם, נפש יפה בהגדרה."

האם בכך העניין?

כריכת ספרה של גליה עוז

עמוס עוז אכן היווה מגדלור מוסרי עבור רבים, אבל אני לא בטוחה שגם עבורי. השמאל הציוני כבר מזמן לא מייצג בשבילי את התגלמות הטוב, כתיבתו של עוז על נשים הייתה לא אותנטית בעיני ואף נגועה בסטריאוטיפיזציה ומיזוגניה מאז "מיכאל שלי" ועד "ממה עשוי התפוח", ובכלל, עוז מעולם לא היה הסופר המועדף עלי. הוא בסך הכול סופר אחד מני רבים, קנוני ככל שיהיה. אם כך מדוע המידע על ההתעללות בבתו מורגש עבורי כבגידת הספרות עצמה?

מה זה שהשתנה פתאום, שייתר את המילים, מדוע נראה כאילו רק עכשיו נזכרתי שאנשים חיים חשובים יותר ממילים כתובות, או מדוע רק עכשיו ההבנה הזו הכריעה את היכולת לכתוב, כלומר לכתוב ספרות, ולעת עתה גם לקרוא אותה?

"הספרים של אבא שלי מונחים על המדפים בספרייה שלי." מציינת גליה עוז.

"אני קוראת את דוסטויבסקי למרות שהיה אנטישמי, ואת סימנון למרות ששנא נשים. טולסטוי היה איש משפחה איום ונורא, צ'רלס דיקנס ניסה לאשפז את אשתו במוסד לחולי נפש כדי להיפטר ממנה ולחיות עם אהובתו הצעירה, קאראווג'ו הרג מישהו ופיקאסו התעלל בנשים שחיו איתו, ואחת מבנותיו ניתקה את קשריה איתו. אני מזדהה עם הבת הזאת למרות שאני לא מכירה את הנסיבות, אבל אני לא מחרימה אמנות."

עוז מצליחה להפריד את היוצר מהיצירה, ומציעה כך גם לקוראיה – במשתמע בספרה ובמפורש בראיון שערך עימה גואל פינטו. אבל אני לא בטוחה שאפשר באמת להפריד. כתיבה טובה נוגעת תכופות בשאלות אתיות, יורדת לעומקן, ומשתמשת בבדיה ותעתוע כדי לומר דברים של אמת. אבל מה קורה לאמת שבבדיה, כשמתברר שמחברה השתמש בכישרון התעתוע כדי להכאיב, להכפיש, לאיין? איך אפשר להניח למילים לעשות בנו, לעצב את תפיסת העולם שלנו, את הבנת הטוב והרע כפי שהן עושות כשהן במיטבן, בידיעה שמחברן לא עמד בדבר מהכללים האתים שניסחה הספרות שלו?

אינני מוצאת תשובות. בינתיים אני מנסה להתנחם בקריאת שירה, ומתבוננת במדף ספרי השירה בספרייה הביתית שלי: במי אבחר, במשורר האנס או בזה שכנראה רק התעלל רגשית?

מה קורה לאמת שבבדיה, כשמתברר שמחברה השתמש בכישרון התעתוע כדי להכאיב, להכפיש, לאיין? איך אפשר עוד להניח למילים לעשות בנו, לעצב את תפיסת עולמנו, את הבנת הטוב והרע?

למרבה המזל יש הרבה משוררות במדף השירה שלי. אבחר אחת מהן. אולי בכלל עדיף לקרוא רק נשים? זו לא הגנה הרמטית, גם נשים יכולות להתגלות כמתעללות, אבל האחוזים זעומים לעומת שיעור הגברים האלימים. בבחירה לקרוא רק ספרות של נשים יכולים להיות יתרונות רבים. היא יכולה להוות תיקון מסוים לעוול ההשתקה שטבוע בהיסטוריה כולה, היא מחדשת מעצם היותה דחוקה אל השוליים, היא מהדהדת את הסיפורים שלנו – הקוראות – הרבה יותר מהכתיבה הגברית, והיא מפחיתה את הסיכוי להתנפצות הזו, החוזרת ונשנית.

ובכל זאת, אינני מוכנה לוותר עדיין על מחצית מהאנושות, וגם לא על הספרות של המחצית הזו. אבל אולי כדאי לשנות את המינונים. להסיט את נקודת המבט. להפחית את ההיסחפות אחר הזרמים המרכזיים ולחפש את זרמי הצד העדינים, היצירתיים והפוריים שנדחקים מפני עוצמת הקנון.

שאלת הפרדת היוצר מהיצירה אינה שאלה תיאורטית בעיני. אני לא מרגישה שמדובר בבחירה מוסרית, או לפחות לא רק בה, אלא ברתיעה אינסטנקטיבית. המילים של עמוס עוז נצבעות במילים של גליה עוז, מוכתמות על ידי האלימות והכאב שחשפה בכנות ובאומץ, אינן מצליחות להיקרא בלי ההדהוד הזה, האפל. העושה אותן כמעט ציניות.

אולי יבוא יום שבו אוכל לקרוא שוב את ספריו של עמוס בלי לחשוב רק על גליה. אבל היום הזה רחוק. בינתיים אני קוראת אותה.

תמר לזר היא סופרת

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. אורלי מלמד

    אני חושבת בעקבות דבריך על מה מבוססת אהבת ה"סופר" או "היוצר" שמתפתחת בקרב הקהל המעריץ. האם היא נובעת מהפואטיקה והאסתטיקה, מהמסרים או מייחוס אותנטיות ל"יוצר" כדמות מופת? זאת למרות שיצירותיו בדיוניות, ותמיד נעשים נסיונות על ידי יוצרים להסוות את פרטי הסיפורים האמיתיים? יוצר הבונה את תדמיתו הפומבית כדמות אותנטית שיצירתו מתכתבת עם חוויות מציאות של חייו, פותח את הדלת לנקודות מבט מערערות על אותה מציאות. השאלה אם יצירתו מאבדת את ערכה בגלל זה? אם אין יותר סיבות טובות אחרות לקרוא את ספריו של עמוס עוז, גם אחרי שקוראים את דברי גליה?

  2. דן פלד

    כל מי שקרא אי פעם שירים וסיפורים של דניאל עוז יכל להרגיש שיש משהו מעוות בדרך שבה הוא מסתכל על הדברים. משהו שמגיע מבית.
    מי שזוכר עדיין מלפני 7-8 שנים את חילופי הדברים שהתנוססו על דפי הפייסבוק בין דניאל עוז לאורטל בן דיין יודע שעוז הוא אמן וירטואוזי בפאסיב-אגרסיב ובהתססה של תגובות אלימות מצד המון משולהב בעוד הוא עצמו נשאר זך ונקי כמו נתניהו לפני רצח רבין. גם עכשיו בטקסט שפרסם אחרי צאת ספרה של אחותו הוא הצליח לעמוד כביכול בכבוד ראוי להערכה לצד אחותו הנפגעת בעודו מבהיר מעל צל של ספק שהיא האשמה העיקרית והיחידה במותו של אביהם. הוא אולי לא מוכשר כמו אבא שלו, אבל את יכולות המניפולציה הוא בהחלט ירש מאביו. אחרי שהכרתי את עוז הבן, כל מילה של עוז האב הרגישה לי מאולצת ומזוייפת. הוא נחשב לנסיך הספרות העברית מכיוון שהוא עבד קשה מאוד על התואר הזה. תקשיבו שוב לראיונות איתו, הצניעות המזוייפת והמגלומניה צועקים לשמים.
    צר לי תמר על השבר שאת חווה מול הספרות. אבל אולי זה לטובה. אולי תוכלי לחזור אל הספרות עם נקודת מבט חדשה. שדה הספרות, כמו כל שדה בתוך או מחוץ לאמנות, הוא גם שדה קרב. ובקרבות כמו בקרבות האדם שניצב מולך הוא תמיד אדם בעוד שגנרל תמיד צריך להחשד כאויב, בלי קשר למחנה שהוא מתיימר לייצג.

  3. עפרה ציג

    זה שהאחים האחרים לא חוו את מה שגליה מתארת זה לא אומר שזה לא היה. לפי מה שהיא מתארת הוא התעלל רק בה ולא באחרים. כך שהם לא הרגישו את מה שהיא הרגישה.
    אני מכירה משפחה אחרת שהילדים חוו הפוך את הבית. האחת חוותה בית מוזנח ואני מאוד והשניה להיפך. כך שזה בהחלט יכול להיות.